ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כוחו של הדיבור ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר מטות Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (44 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (44 ד')

מוצ"ש כ"ג תמוז התשס"ה

כוחו של הדיבור


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

מדוע יש מעילה בנדרים?
קראנו השבת את פרשת מטות. תחילתה פרשת נדרים: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל, ג), התורה אומרת לנו שכאשר אדם מוציא מפיו נדר או שבועה הוא יכול ליצור איסור של תורה.
ישנו הבדל בין נדר לשבועה. כאשר אדם נשבע הוא אוסר על עצמו לעשות את אותו מעשה עליו נשבע. וכאשר אדם נודר, הנדר חל על החפץ, וממש יש חלות איסור על הדבר שנדר עליו. לדוגמה אם נדר שלא יאכל כיכר לחם חל איסור על הכיכר, ולא רק שחל איסור אלא גם חלה קדושה, יש מעילה בקונמות (שבועות כב.). אמנם ה"משנה למלך" דן באלו קונמות יש מעילה, האם רק כאשר אדם אסר את החפץ שלו, שאותו יכל להקדיש, או גם אם אסר על עצמו את החפץ של חברו (משנה למלך, מעילה ד, א). מתחדש כאן שישנה מציאות שאדם נדר על חפץ, אף שהוא לא הקדיש אותו, הנדר מחיל עליו איסור וקדושה והנהנה ממנו עובר באיסור מעילה.
ויש לבאר זאת, הרי הוא לא הקדיש אותו אלא אסר בהנאה ומדוע חלה על זה קדושה - ניתן לבאר זאת על פי מה שאמרו חכמים שכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מעל (ברכות לה.) - קודם שאדם ברך "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ" (תהלים כד, א). ולאחר שברך - "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהלים קטו, טז). כלומר כל המציאות כולה מקודשת, ומי שנהנה מהעולם הזה בלא ברכה משתמש בדבר של קודש ללא רשות והברכה היא בקשת רשות. המהר"ל מסביר, שהברכה היא כעין פדיון, וכאשר אדם מברך הוא פודה את הקדושה ואז הוא יכול להנות מן העולם. וכאשר האדם פודה הקדש של עצמו יש בברכה גם תוספת חומש, שכך הדין הוא באדם שפודה את מה שהוא הקדיש שצריך להוסיף חומש (נתיב העבודה למהר"ל יד).

הנהנה בלא ברכה מעל
"כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו" (אבות דרבי נתן מא). אם כן כאשר אדם משתמש בדבר המיועד לכבוד ה' לצורך עצמו הוא מועל בתפקיד של החפץ שכל ענינו הוא להוסיף קידוש ה'. אך אם האדם מברך הוא מוסיף קידוש ה' על ידי הברכה, ובכך הוא מגלה את שמו של הקב"ה בגלוי. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם" (תהלים יט, ב- ד). השמים מספרים - וזה תפקידם, אך הם עושים זאת בלי אומר ודברים, וכאשר אדם מדבר ומגלה מציאות זו על ידי סיפור תהילות ה', שה' ברא שמים וארץ, ומברך על דבר שהוא נהנה ממנו, הוא מגלה את כבוד ה' מהכוח אל הפועל. וזה עניינו של הדבר שנברא בעולם שעל ידו יתגלה שמו יתברך. בכל מציאות שיש בעולם יש צד של קדושה כיוון שהיא נבראה לגלות את שמו יתברך בעולם, "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו"
כל אדם רשאי להשתמש בדבר שיש לו, וכאשר הוא נודר ואוסר על עצמו חפץ, הוא משאיר אותו בקדושתו, וחפץ זה נשאר במדרגת המעלה שלו שהיא קודש ואם השתמש בו - הוא מועל. הנדר מסלק אותו מהיכולת לברך ולהשתמש בדבר הזה, ומוציא את כוח הקדושה הטמון בו מהכוח אל הפועל. זה מסביר לנו מהיכן כוחו של האדם להקדיש. הקדושה קיימת והוא רק מגלה אותה, ומוציא אותה על ידי הנדר וההקדש מן הכוח אל הפועל.

זהירות מלידור

חכמים אומרים לנו: הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליו קרבן (נדרים כב.). זאת אומרת, נדר הוא לא דבר רצוי. אדם בונה במה לעבוד את ה', הוא רוצה עבודה אישית חוץ מעבודת בית המקדש המשותפת לכל עם ישראל. הוא רוצה להוסיף עבודת ה' עצמית עם הכוונות והדקדוקים והיחודיות שלו, והכול לשם שמים. התורה אומרת שאסור לבנות במה כיוון שעבודת ה' צריכה להיות עבודה משותפת. המהר"ל (על הטור) כותב על הפסוק: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) שעבודת ה' צריכה להיות יחד. ואסור לאדם להפריש עצמו מן הכלל להוסיף לעצמו תוספות של הלכות ודינים. נדר זו תוספת אסורה.
ובכל זאת התורה כותבת לנו דיני נדרים לומר לנו שאם אדם נדר - הנדר חל. לעיתים נדירות יש מקום לידור נדרי מצווה ולעתים אדם צריך עזרה כדי להתחזק בזהירויות מסוימות ובלא שיאסור על עצמו הוא לא יצליח לעמוד בזה. יש מקום לזה במקרים נדירים, כמו בנזיר שמצד אחד נקרא קדוש ומצד שני נקרא חוטא (תענית יא.). בזמן האחרון ראיתי פרסום שיש עניין לידור בעת צרה, הנה יעקב אבינו נדר בעת צרה. ואני אומר שיש לנהוג בזה בזהירות גדולה כיוון שמי שנודר בעת צרה אינו יכול להתיר נדר זה (שו"ע רכח מה). כיוון שהוא אומר אם הקב"ה יעזור לנו אני מתחייב לעשות כך וכך, "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים" (בראשית כח, כ-כב) אחרי שהקב"ה האזין לך ונתן לך תמורה לנדר אין אפשרות להתירו. ולכן יש להיזהר מאד לא להתחייב התחייבויות לעתיד אלא אם כן הוא יודע בוודאות שהוא יעמוד בזה ולא יכשל.
במקרים חריגים יש מקום לנדרים אך הסדר הוא "דייך במה שאסרה תורה" (ירושלמי נדרים פ"ט, ה"א). בעניינים רוחניים אדם יכול להעמיק ולהתרומם, לכוון כוונות כל אחד לפי כוחו הפנימי-רוחני. כוונתו של כל אחד שונה משל חברו אך המסגרת של קיום התורה והמצוות היא אחת. כל עבודת ה' היא שאנו נעבוד את ה' יחד. הקב"ה מצווה את כלל ישראל לעבוד, וכל יחיד עבודתו היא חלק מתוך עבודת הכלל, ואין לבנות במות ולידור נדרים ומצוות מיוחדות שבהם האדם מייחד עצמו.

כח הדיבור פועל
מהיכולת של האדם לידור אנו לומדים על כח הדיבור של האדם, האדם יכול ליצור איסורים ולהחיל קדושה ממשית על חפץ. הרב באורות הקדש ג (רעז) מברר את ענינו של הדיבור:
כל מה שיתברר יותר לאדם, שהתורה ורוחניותה העליונה היא סבתה העליונה (של העולם – הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם) וכלי אומנתה של ההויה כולה, בכל רוחב מושגה של מלה זו (כל המשמעות העמוקה שהתורה היא מקור המציאות), של כל הגשמיות וכל הרוחניות שבעולמים, אז יתעלה הרעיון עד כדי להבין ולחוש, שכל מחשבת קודש, וכל דיבור קדוש הוא נאדר ואמיץ בחילו הרבה יותר מכל המציאות כולה, ולא יוכל לעכב את גודל השיגוב והשלטון של דיבורי התורה והתפלה ומחשבותיהם, לא כל ציור של העולם המוחשי, גבוליו והכרחיו, לא איתניות הטבע ומהלכיו, ולא כל רעיון הגיוני, מוגבל ומתואר על פי דרכי השכל והחיפוש שבמחשבות לבב האדם (הדיבור העליון יותר חזק מכל המציאות הגשמית). כי אור הקודש, הנעלה מכלם, מושל הוא על כלם, מנהיגם ומכריעם, ומאיר את הכל באורו. "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר תהלים" (קיט, קל).
דיבור של קדושה יותר חזק מכל המציאות, שולט על הכול וקובע את כל המציאות. וזה כאשר אדם מודע ומבין שאכן דיבור האדם יותר חזק מכל המציאות, ואז זה מתגלה בפועל.
והרב ממשיך:
ממרום המציאות העליונה בא הדיבור לפיו של האדם, ואין לשער כמה גדולות הן העלילות המעשיות והרוחניות שפועל הדיבור מאז הנתקו ממקור אורו עד שבא לכלל ביטוי. ומהלך עצום זה עושה הדיבור בהתבטאו בחזירתו למקורו. וכשהוא מקושר להמחשבה האלהית בתורה ובתפלה, אין לאורו וזוהר עשרו קץ ותכלית, וממש בורא הוא עולמים, מלאים כח וחיים, אומץ ועושר רב, והצדיק, בעל המדע, המשיג את ערכו של הדיבור, כרום השגתו תהיה גם פעולתו, "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר" (איוב כב, כח).
על פסוק זה דרשו חז"ל שצדיק גוזר והקב"ה מקיים (שבת נט:). אם אדם יגיע למדרגה של הכרה עמוקה של כח הדיבור, יכיר את השתלשלות הדיבור מהמחשבה הפנימית, מגודל המחשבה הוא יורד ומשתלשל ומתגלה בפועל על ידי הדיבור. ובזה מתגלה החיבור בין הרוחניות והגשמיות, שעקימת שפתיים הוי מעשה. כאשר אדם יכיר זאת יגלה שהדיבור פועל ויוצר מציאות בעולם.
מתחלה צריכים לצייר יפה יפה את הערך של הדיבור, את כחו ופעולתו, את שרשיו הגדולים בכל המציאות בכל מדרגותיה, ואת יניקת שפעתו עד שבא לכלל דיבור מבוטא, ממוזג ממחשבה, ונשמה פנימית, אצילות תשוקת קודש העליון, ומעשה בפועל של עקימת שפתים ... וכל מה שיתבהר יותר הציור הזה, כל מה שיתברר יותר בבירור מדעי מוסרי ואמוני, כן יתעלה הדיבור ויתקדש, וכן יהיה יחושו של האדם אליו בתכונה של רוממות קדושה, ואור החיים העליונים, המלאים כל עולמי עד, יוזרח בו, וכה תגדל פעולתו וירבה זיו אורו, "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר". (עמוד רעח)
אדם יודע ומכיר את כח הדיבור, והוא שולט בדיבורו ולא מוציא דבריו לבטלה ולא נכשל בלשונו. כל מילה בסלע. כך הדיבור יותר פועל. דבר זה חשוב לתקופתנו כדי שתפילתנו תהיה נשמעת ותורתנו תפעל. כמו שהרב אומר שלא רק על ידי תפילות ובקשות המציאות פועלת אלא עצם הוצאת דברי התורה בדיבור, יש בכוחה לפעול ולשנות את כל המציאות, כאשר אדם מקושר בעצם מציאותו אל הקודש.

החורבן והגאולה - גילוי הקרבה לה'
אנו נמצאים בימי שלושת השבועות, בימי בין המצרים, אנו כאן בכפר דרום בתוך המציאות של המיצר המיוחד של הגזרה שתתבטל בעזרת ה' (השיחה נאמרה לפני ביצוע גזירת הגירוש מגוש קטיף). אנו צריכים לזכור שכל הקשיים והצרות שמתרחשות הן המשך לחורבן בית המקדש. משחרב בית המקדש החיבור שלנו עם ריבונו של עולם הצטמצם, חומות של ברזל חוצצות בינינו ובין ריבונו של עולם. אף שבימינו חומות אלו נפרצו בחלקן. בעבר היו חומות גם סביב ארץ ישראל, לא היה אפשר לעלות לארץ ישראל, חומה מציאותית המגלה את הנתק שהיה בינינו ובין ריבונו של עולם. חומה אחת נפלה והשערים נפתחו ואנו נכנסים לארץ ישראל. כאן תפילתנו ודאי נשמעת יותר. במלחמת ששת הימים נפרצה עוד חומה שהייתה בינינו ובין העיר העתיקה, ונפרצה גם חומה זו והגענו עד הכותל המערבי. הר הבית בידינו אך אין לנו האפשרות להיכנס למקום הקודש בגלל הטומאה. בוודאי הטומאה מבטאת את הריחוק שלנו מהיכולת להיטהר ולהתקדש באופן פנימי, וזה מתבטא באופן מעשי שאין לנו אפשרות של טהרה בפועל. אך נתמעטו החומות ואנו זוכים לבכות ליד הכותל המערבי. היו דורות שאף לזה לא זכו, ואנו זכינו.
ככל שאנו מתקרבים לבית המקדש אנו צריכים לחוש בפועל את החיסרון, ביום שישי הייתי בכותל וכאשר הגעתי לברכת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת", חשבתי על זה ששועלים הולכים שם ואלו שנמצאים שם כיום גרועים יותר משועלים. חשבתי על כך שאנו מתפללים שלא יחרבו ישובים ובתיהם של ישראל. ישנם אנשים שבאים להתפלל שה' יסדר להם דירה, ומה עם ה' - ביתו חרב! אין לו בית! כל החורבנות נובעים מזה. אם ביתו חרב אין מציאות של בניין, חסרה השראת שכינה בישראל, חסרה מציאות החיים האמיתיים. על זה אנו צריכים להתפלל ולהתחנן בימים אלו, על בנין הבית והגאולה השלמה. שכבודו של ריבונו של עולם יתגלה ולא יתחלל שמו בכך שהבית חרב. מתוך תפילה זו אנו מתפללים על כל מהלכי הגאולה. הקושי הזה שאנו נפגשים כאן בחבל עזה וישובי השומרון מעורר אותנו להתאמץ יותר בבקשות ובהכרת החיסרון של הבית, ולהבין כמה חסר לנו בגאולתנו השלמה. לכן בימים אלו אנו צריכים להרבות את אורה של תורה, חסדים, אהבה של אדם לחברו.

דרכי המאבק
אנו נמצאים במאבק פנימי בינינו לבין הממשלה והמערכת הצבאית. יש לדעת לשמור על הפרופורציות המתאימות. לא להתעסק באנשים אלא בזה שאנו מתנגדים לדרך. עיקר תפילתנו לא צריכה להיות נגד אנשים מסוימים, אלא בזה שהקב"ה יגאלנו ויהפוך את הגזרה לטובה. כמה פעמים כתוב בזוהר לא להתעסק באדם אלא במעשה - ומעשה זה הוא רע מאוד. האנשים הם תינוקות שנישבו והם מבולבלים, והקב"ה לא אוהב שמדברים על בניו דברים לא טובים אם הם לא לתועלת. אם נוכל להועיל על ידי הדיבור זה משהו אחר, אך דיבור בינינו לבין עצמנו מה זה מועיל?! לפני התפילה ניגש אלי אדם שהוא קצין במשטרה וסיפר לי שהיה אצלו אלוף ביום שישי והיו אנשים שרצו לחבל ברכבו. עניתי לו שאלו לא תלמידים שלנו, רכב זה הוא רכב צבאי, הוא רכב שלנו. האם נחבל ברכב של עצמנו? צה"ל שייך לנו יותר מאשר לאחרים, אנו מכירים בערכו של צה"ל יותר מאחרים. יש אנשים שהתלבטו האם ניתן לחבל ברכוש צה"ל בעת המאבק כדי לעצור את הגזירה - איני ניכנס לזה כעת, אבל סתם לפגוע ברכוש מפני שכועסים על פלוני בגלל שהתבטא כך או אחרת - איני חושב שזה נכון.

גילוי החיסרון - תחילת התיקון
על אף שאנו נמצאים במצב של עוגמת נפש וצער בימי בין המיצרים אנו מלאי ביטחון ואמונה שריבונו של עולם מוליך אותנו בדרך גאולתנו. ובדרך הגאולה יש מעצורים וקשיים ויש דברים שנראים כנסיגה לאחור אבל זה חלק מדרכי הגאולה וזה ענינה. בזמן האחרון אנו פוגשים מאורעות מעציבים. כל מיני עיוותים שיש בראשי המערכת שלא היו בעבר, לא היתה הנהגה של ממשלה שכך ניהלה את הדברים בצורה כל כך לא ישרה ולא הגונה. והדברים מתרחבים לזה שיש בעיתונים סיפורים של רציחות של בני נוער. הרבה דברים לא טובים יוצאים ומתגלים כאילו יש שבר מתחילה ועד סוף. נראה לי שניתן להגדיר זאת כ"יום כביסה" מוציאים את כל הבגדים המלוכלכים לחוץ. מי שיכנס לבית ויראה את כל הערמות יגיד איזה בית זה? הכל כאן מלוכלך! אבל באמת מנקים ומכבסים כאן. אך מי שבא מבחוץ נראה לו שהכול איום ונורא. כאשר מוציאים את הלכלוך החוצה זה תחילת התיקון.
כך גם בפצעים של האדם, כאשר יש לאדם מוגלה פנימית, כלפי חוץ זה לא נראה חמור, אבל כאשר המוגלה יוצאת החוצה זה נראה לא טוב וזה כואב, אבל לאמתו שלל דבר זה השלב בו הגוף מתרפא ומצליח להדוף החוצה את כל הזוהמה שבתוכו. מי שרואה זאת נבהל כיוון שלפני זה הוא לא ראה את הקלקול. בדבר לא גלוי אי אפשר לטפל. כנראה הקב"ה עושה בתקופה זו ניקיון, ולכן העיוותים יוצאים החוצה. זה שלב של ריפוי, הכוחות הפנימיים דוחים החוצה את מה שהיה כנוס בפנים, שלא היה מטופל וגרם נזקים נוראיים. בעין חיצונית רואים שצריך לעשות הרבה תיקונים, אבל צריכים לראות את הדברים בעין נכונה, זה זמן של הבראה.
זה מה שאמרו לנו חכמנו זכרונם לברכה בפרק חלק, בעיקבתא דמשיחה יתגלו כל מיני דברים שליליים אפילו בבית הוועד (סנהדרין צז.), חוצפא יסגא (סוטה מט(:. ישנם קלקולים גם בתוך העולם התורני לפעמים. אנו נתבונן בעין כזו, אנו מלאי אמונה וביטחון, ואנו צריכים להיות שותפים להתנקות הזו. כאשר אדם רואה אצל חברו דברים שצריך לתקן הדבר הראשון שהוא צריך להגיד זה לא מה הוא השני צריך לתקן אלא לחשוב מה אני יכול לשפר אצלי, כיצד אני יכול להיות יותר טוב ממה שהייתי. אולי משהו מזערי ממה שיש בשני נמצא בי, הרי אין אדם רואה אלא מהרהורי לבו (ברכות נה:), ומה שפוסל במומו פוסל (קדושין ע.).
בזמן שהייתי ר"מ ב"מרכז הרב", כאשר היה בא בחור ואומר: אני רואה שבזמן האחרון לא לומדים בישיבה, הבנתי שבחור זה צריך חיזוק. הייתי מדבר איתו כיצד ניתן לתקן זאת. כיצד הוא יודע שמתבטלים - הרי מי שנמצא בבית המדרש לא יודע שנמצאים בחורים בחדרים, ומי שנחלש קצת ויוצא לחדר הוא רואה שם אחרים, ומפני שהוא בחולשה הוא צריך חיזוק. אין לחפש את הקלקול באחרים זה התיקון שאנו צריכים לעשות בראשונה. עד שאנו יוצאים החוצה אנו צריכים לתקן את עצמנו, וזה משפיע גם על האחרים, כיוון שכל ישראל ערבים זה לזה וכל אחד שמתקדם זה משפיע בחוץ על הכלל.
נקדיש ימים אלו לתיקונים במחשבות בדיבורים ובמעשים. ובעזרת ה' בימי המיצרים האלה הקב"ה יוציאנו למרחב י-ה ויגאלנו גאולה שלמה ויבנה בית המקדש במהרה בימינו.




^ 1.. שנת תשס"ה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il