בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

undefined
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי לאחר פטירתו של ר' אלימלך הסכימו ביניהם רבים מתלמידיו לנסוע אל ר' מנחם מנדל מרימנוב, שבאותם ימים עדיין לא ישב ברימנוב אלא בעיירה פריסטיק. כשבאו אל ביתו, בערב שבת אחר-הצהרים, היו מונחות על השולחן שתי כיכרות לחם של שבת עשויות קמח שיפון, ושני נרות קטנים תחובים ברגבי עפר. שאלו עליו הבאים, ונודע להם מפי אשתו שעדיין הוא במקווה. ר' נפתלי, שנודע לימים בכינויו ר' נפתלי מרופשיץ, הלך מיד העירה וקנה את כל הדרוש: מפה לבנה, חלות של שבת, גדולות וקטנות, ונרות גדולים הנתונים במנורות נאות. השולחן נערך כהלכה, וכולם ישבו סביב לו.
כשנכנס רבי מנדל, עמדו כולם ממושבם לאות שהם מקבלים אותו עליהם לרבי. נסתכל ר' מנחם מנדל זמן רב בפני כל אחד ואחד, ולבסוף אמר: אלו המביאים באמתחתם דברים הגונים שיש בהם לסעוד את הלב, יכולים לבוא אפילו אלי, שאין לי מה לשים בפני הבאים".

הסיפור שלנו הוא אחד מסיפורים רבים המתארים תלמידים הפונים לבחור להם רבי לאחר שהרבי הקודם נפטר. מדובר בתהליך ארוך של חיפוש אחר מורה דרך שיתאים להלך רוחם של התלמידים. לפנינו סיפור על חסידים המבקשים שר' מנחם מנדל יהיה לרבם.

אחת העובדות החוזרת על עצמה בחלק גדול מן הסיפורים אודות ר' מנחם מנדל היא הדלות ששלטה בביתו. על רקע זה אנו מתייחסים אל הסיפור שלפנינו. התלמידים הבאים לקבל תורה מפיו של ר' מנחם מנדל מתוודעים לדלותו הנוראה. הם מבינים שהם אינם יכולים להטיל על ר' מנחם מנדל לארח אותם, כשכל מה שיש לו בביתו לקראת השבת הן שתי חלות מקמח זול. הם הולכים לשוק ומביאים משם מצרכים שיספיקו עבורו וגם עבורם למשך השבת, וכך הם עומדים לקבל את פני השבת בנוכחות הרבי החדש שבחרו לעצמם, ר' מנחם מנדל.

בנקודה זו משתמש ר' מנחם מנדל בתיאור המצב במשפט קצר: "אלו המביאים באמתחתם דברים הגונים שיש בהם לסעוד את הלב, יכולים לבוא אפילו אלי, שאין לי מה לשים בפני הבאים".
המשפט הזה מתאר את מה שאירע בביתו של ר' מנחם מנדל. אין לו מה לשים בפני הבאים, ואיך יוכל לארח אורחים? רק אורחים היכולים להרשות לעצמם לקנות משלהם את צרכי הסעודה יכולים לבוא ולסעוד על שולחנו של ר' מנחם מנדל.

אלא שר' מנחם מנדל מתכוון בדבריו לרובד עמוק עוד יותר. הוא מתכוון לחסידים החדשים הסמוכים על שולחנו, לחסידים הבאים לקבל ממנו הדרכה רוחנית, לחסידים הבאים לעשות אותו לרבי. ר' מנחם מנדל מרגיש שהוא איננו ראוי, שביתו ריק, שהוא איננו מלא דיו להשפיע גם לאחרים. איך יוכל לשאת על גבו את נטל ההנהגה החסידית, להדריך ולהעניק, כשהוא עצמו עדיין זקוק להדרכה, כשהוא עצמו עדיין לא התמלא כל צרכו, כשהוא עצמו עדיין עני מרוד? אמרו חכמים: "אין עני אלא בדעת" - כלומר עניות רוחנית.

המשפט שאומר ר' מנחם מנדל הוא הצידוק לקבלת ההנהגה. חסידים כאלו, המביאים באמתחתם את כל צרכם, יכולים לסעוד אף על שולחנו של ר' מנחם מנדל. חסידים כאלו, שכבר נבנו וביססו את עולמם הרוחני, שיש להם משל עצמם כבר לא מעט, יכולים להיות סמוכים אף על שולחנו של רבי שנחשב בעיני עצמו כמי שעדיין לא הוכשר להיות רבי.

עיון מעמיק עוד יותר חושף רובד נוסף בסיפור: לכאורה, המצב בסיפור איננו נורמלי. זהו מצב שבו לחסידים יש ולרבי אין. החסידים נותנים לרבי במקום שהרבי ייתן לחסידים. אולם ההבנה העמוקה של הדברים נעוצה בחלק מהגותו החסידית של ר' מנחם מנדל מרימנוב.

ר' מנחם מנדל חש חיבה גדולה לפרשת המן. במשך שנים סבבו דברי התורה על שולחן השבת שלו סביב פרשה זו. באחד מקטעי הזוהר העוסקים בפרשת המן נשאלה השאלה: מהו שכתוב ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, וכי מאחר שלא נמצא בו מן, איזו מן ברכה מצויה בו ביום השביעי? על כך משיב הזוהר, ביום השביעי לא נמצא מן משום שברכת כל הימים תלויה ביום השביעי. היום השביעי הוא מקור הברכה, ומשום כך הוא למעלה מן הפרוסות הבודדות של המן - הוא הברכה עצמה.

הסיפור שלפנינו מפגיש אותנו עם מעמד ההכתרה של רבי, רבי שכל מה שמונח על שולחנו הן שתי חלות שיפון, זכר למן שלא ירד בשבת, זכר לדלות שאיננה נובעת ממה שאין אלא מהעובדה שכאן מתגלה מקור הברכה. כאן המקור המצוי מעל לכמויות, למספרים, לחלקים. כאן נמצא הרבי.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il