בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

משמעות ימי בין המצרים

כיצד יתכן שדוקא על חטא העגל, שהוא עבודה זרה – סלח ה' לישראל, ואילו חטא המרגלים לא נסלח? שתי תשובות לשאלה זו, ומתוכם מתברר עניינם של החטאים הללו ודרך תיקונם בהוספת קדושה. כדי להתאבל על החורבן באמת יש להתבונן בגודל החיסרון, והבכי יבוא מאליו.

undefined

הרה"ג שלמה פישר זצ"ל

כ"ד תמוז התשס"ד
9 דק' קריאה 29 דק' צפיה
בתלמוד הירושלמי נאמר, שאם חל תשעה באב בשבת - מתבטלים דיני "שבוע שחל בו" 1 . מדוע?

מדוע חטא העגל נסלח, וחטא המרגלים לא?
ימי 'בין המצרים' סובבים בין שני צירים, י"ז בתמוז ותשעה באב. בי"ז בתמוז חטאו ישראל בחטא העגל, ובתשעה באב בחטא המרגלים 2 .

מהו חטא החמור יותר מביניהם? באופן פשוט, חטא העגל חמור יותר מחטא המרגלים, שהרי חטא העגל הוא חטא של עבודה זרה. וכן אומרת הגמרא 3 "ישראל נזופים היו במדבר", ומפרש רש"י שהיה זה משום חטא העגל.
אולם, התוספות במקום דוחים את פירוש רש"י, וכותבים שחטא העגל כבר נסלח, שהרי מקרא מפורש הוא "סלחתי כדבריך", והסיבה שישראל היו נזופים היא חטא המרגלים. ולכאורה דבריהם תמוהים, הרי דבר ה' "סלחתי כדבריך" נאמר דוקא בחטא המרגלים, ולא בחטא העגל! 4 יש כאן פלא גדול לא רק על דברי התוספות, אלא על מדרשים רבים שאומרים שדבר ה' "סלחתי כדבריך" נאמר על חטא העגל.

הסבר העניין מובא בחזקוני, שאמנם בשעת חטא המרגלים אומר ה' למשה "סלחתי כדבריך" אבל הכוונה היא לחטא העגל. ה' אומר שאמנם בחטא העגל הוא סלח לישראל, אבל עכשיו - בחטא המרגלים - "חי אני", ואיני סולח.

ויש להבין, כיצד יתכן שחטא העגל נסלח לישראל וחטא המרגלים לא? הרי כאמור, הסברא אומרת שחטא העגל שהוא עבודה זרה הינו חמור יותר!

תשובת הצל"ח
הצל"ח עונה על שאלה זו בהקדמת דברי הגמרא במסכת סנהדרין 5 . הגמרא מספרת על שני אמוראים שהלכו לעבר שנים בעסיא - ר' חייא בר זרנוקי ורבי שמעון בר יהוצדק - והתלווה אליהם ריש לקיש. אותה שנה היתה שנת שמיטה, ובדרכם הם פגשו אדם שעומד וחורש. ריש לקיש התרתח, איך הוא חורש בשביעית? אולם שני האמוראים לימדו עליו סנגוריה, יתכן שהוא עובד כאריס אצל גוי. אחר כך הם ראו אדם נוסף שזומר, גם כאן ריש לקיש מתרגז, והם מלמדים עליו זכות שיתכן שהוא אינו מתכוין להשביח את האילן אלא "יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך". המשיך ריש לקיש ללכת איתם, וכשהגיעו למקום המיועד לעיבור השנה אמרו האמוראים "טרודא הוא דין", הוא 'נודניק', טרקו את הדלת ולא נתנו לו להיכנס. הלך ריש לקיש לר' יוחנן ושאל אותו – וכי בני אדם החשודים על השביעית (שהרי הם מלמדים זכות על עוברי עבירות) ראויים לעבר שנה?

שואל הצל"ח, הרי לאחר שראה אותם ריש לקיש מלמדים זכות על האדם שחורש והאדם שזומר – הוא המשיך ללכת איתם; מדוע רק לאחר שהם פגעו בו הוא לובש קנאת ה'? והוא עונה על פי הפסוק "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם". אם ראית אדם שמצדיק רשע – אפשר להבין אותו, שכן בהרבה מקומות מבואר שמצוה ללמד זכות על רשעים. אם אתה רואה אדם שמרשיע צדיק – כנראה שקנאת ה' בערה בו. אולם, אם יש אדם שהוא גם מלמד זכות על הרשע וגם מרשיע את הצדיק - תועבת ה' גם שניהם.

הירושלמי במסכת שקלים אומר: "אי אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעים למשכן נותנים, נתבעים לעגל נותנים". ישראל הם בבחינת "פתי יאמין לכל דבר". יש גם אדם עם אופי הפוך, ספקטי, שחושד בכל דבר; אולם, אם בחטא העגל ישראל מאמינים, ולעומת זאת כשמגיע חטא המרגלים הם חוטאים בחוסר אמונה - "בדבר הזה אינכם מאמינים 6 " - הרי זו תועבה. על חטא העגל לבדו אפשר לסלוח, אולם אחרי חטא המרגלים מתברר שאין מקום לסליחה.

מה בין מצוות עשה לבין מצות לא תעשה?
דרך נוספת, לפיה חטא המרגלים הינו חמור יותר מחטא העגל מצד עצמו, מתבררת לפי דברי חכמי הפנימיות.

על הפסוק "זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור" 7 כותב הזוהר ש'שמי' בגימטריא 350, אם נוסיף לכך את שתי האותיות הראשונות של שם הוי"ה נקבל 365, כמניין הלאוים בתורה. 'זכרי' בגימטריא 237, כאשר נוסיף לכך את שתי האותיות האחרונות של שם הוי"ה נקבל 248, כמניין מצוות עשה.

שואל האר"י, הרי אותיות יו"ד וה"א נשגבות יותר מאותיות וא"ו וה"א 8 ! כמו כן, הרמב"ן כותב 9 שמצוות עשה חביבה יותר ממצוות לא תעשה, שהרי עשה דוחה לא תעשה, וזאת משום שמצוות עשה מבטאת את האהבה, ומצוות לא תעשה את היראה. ומעתה קשה, החיבור בין המצוות לבין אותיות שם ה' צריך להיות להיפך! תשובתנו לשאלה זו מיוסדת על תשובתו של המהר"י ויטאל.

בגמרא נחלקו האמוראים האם מצוות צריכות כוונה 10 . בעל המאור פוסק שלא, אולם להלכה אנו פוסקים שכן. ר' חיים מוולוז'ין האריך בספרו 'נפש החיים' לבאר שעיקר קיום מצוות עשה הוא המעשה, והכוונה אינה אלא תנאי, שעליה נחלקו אם היא מעכבת או לא. לכן, אם אדם צדיק ומקובל יכוון כוונות נשגבות מאוד אולם המצה לא תהיה כדרישת ההלכה, או שהוא יקרא קריאת שמע אחרי שעבר הזמן, יטול אתרוג פסול – לא יהיה ערך לכל מה שיעשה. לעומתו, מי שעשה את מעשה המצווה כהלכתו ולא כיוון – יש אומרים שהכוונה מעכבת ויש אומרים שלא, אך מכל מקום אין היא עיקר המצוה.

והנה אומרת המשנה 11 "כל היושב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כאילו קיים מצוה". למשל, אם אדם נמנע מלאכול נבילה, הוא מקיים את הלאו "לא תאכלו כל נבילה". ויש לשאול, האם גם אדם שנמנע מלאכול נבילה שלא מחמת האיסור אלא מסיבות אחרות - מקיים את המצוה? כותב רש"י שלא, המצוה מתקיימת רק כאשר הוא נמנע משום אזהרת התורה. לכן אומרת הגמרא "לא יאמר אדם אי אפשר לאכול חזיר, אלא אפשי ואפשי, אבל מה אעשה שהתורה גזרה עלי". אמנם הגמרא 12 אומרת שמכל מקום יהיה לו שכר, ואפילו עצלן שאינו עושה מלאכה בערב פסח הריהו נשכר, אך קיום מצוות הלא תעשה אין כאן.

נמצא שעיקר קיום מצוות עשה הוא באיברים, ועיקר קיום מצוות הלא תעשה הוא בפנימיות הלב. זהו בדיוק ההבדל בין האותיות של שם ה', כדברי הזוהר שאותיות יו"ד וה"א הן בחינת "דחילו ורחימו", הפנימיות, ואותיות וא"ו וה"א הן 'עלמא דגואי', החיצוניות. וכן כותב האר"י שמקור המילה מצוה הוא בשם הוי"ה, אלא שהאותיות יוד וה"א הוצרכו להתחלף בא"ת ב"ש, כי הן שייכות לפנימיות, ואילו האותיות האחרונות הם 'עלמא דבראי' ולא הוצרכו להתחלף. ומעתה מובן מדוע השס"ה לאוים הוצמדו לאותיות יו"ד וה"א שבשם, והרמ"ח מצוות עשה לאותיות ואו וה"א.

הרחבת גבול הקדושה
הגמרא במסכת שבת 13 אומרת:
כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים שנאמר אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו', לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה וגו', ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וכו'

בפרשת בלק נאמר שאתונו של בלעם עמדה שלש פעמים והמקום האחרון היה מקום צר 14 , וכותב רש"י בשם המדרש "סימני אבות הראתה לו". משמעות דבריו היא שמצד אברהם ויצחק יש לבלעם כח לשלוט בישראל ולקללם, אבל לא מצד יעקב. רעיון זה מובא גם בספרו של הגר"א 'אדרת אליהו'. בתורה נאמר שבלק הקריב במזבחות פר ואיל, אבל לא נאמר שהוא שהקריב כבש. והנה רש"י כותב במקום אחר 15 שהפר הוא כנגד אברהם, האיל כנגד יצחק והכבש כנגד יעקב. נמצא שבלעם לא הקריב כבש, כי אין לו שליטה בישראל כנגד יעקב. יעקב זכה לנחלה בלי מצרים, אולם "זה לעומת זה עשה האלוקים" – גם הטומאה שואפת להרחיב את מצריה. כדרך שכנים, יש בין הקדושה לבין הטומאה סכסוכי גבולות, וכל אחד שואף להרחיב את גבולותיו על חשבון השכן. כשזוכים - הקדושה דוחקת את מה שלעומתה למקום צר, וכשלא זוכים - הקדושה נדחקת למקום צר, כי מה שלעומתה הרחיבה את מצריו.

זוהי משמעות ימי בין המצרים - הקדושה צומצמה והיא נמצאת בין המצרים, והתיקון לכך הוא בהרחבת גבול הקדושה. כיצד עושים זאת? הוספת מצוות מעשיות כמעט ואי אפשר, שהרי נאמר 'בל תוסיף', ולואי ונקיים כראוי את מה שנצטווינו; האפשרות העיקרית להרחבת גבול הקדושה היא בתחום חובת הלבבות. כיצד? כותב השולחן ערוך 16 שכל מעשיו של האדם יהיו לשם שמים, כלומר יש לקדש את המעשים החומריים בכוונה טהורה. "כל המענג את השבת" – הוא לוקח דברים של גוף, אכילה ושתיה וברברים אבוסים, ומעביר אותם אל הקדושה – הריהו מרחיב בכך את גבול הקדושה, ולכן זוכה לנחלה בלי מיצרים. על כל פנים, למדנו שיש שני חלקים - חובת האיברים שבהם לא שייך כמעט להרחיב גבול הקדושה, וחובת הלבבות. "מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה" - הרחבת גבול הקדושה היא באותיות יו"ד וה"א 17 .

מידות הרחמים
והנה נאמר בכוונות האר"י, שבברכה הראשונה של תפילת שמונה עשרה יש לכוון בשם מסוים, שהוא טית דלת הא דלת. למעשה, זהו שם הוי"ה, אלא שכל אות מתחלפת באות הקודמת שלה. מבאר זאת ה'בני יששכר': פעמיים הזכיר משה רבנו את מידות הרחמים, בחטא העגל הוא הזכיר שלש עשרה מידות, ובחטא המרגלים תשע. גם ימי האבל של בין המצרים מתחלקים לשני חלקים עם מספר ימים מקביל, האחד מתייחס לחטא העגל מי"ז בתמוז עד כ"ט בו, והחלק השני לחטא המרגלים, מר"ח אב עד ט' באב. בראש חודש אב ממעטין בשמחה כי אז האבלות מתגברת, ונכנסים לתשעה ימים כנגד תשע מידות הרחמים, שמשה רבנו מזכיר בחטא המרגלים.

מדוע לא מזכיר משה רבנו בחטא המרגלים את כל י"ג המידות? ט' וד' הם בגימטריא 13, ה' וד' הם בגימטריא 9. ריה"ל בספר הכוזרי 18 מסביר שבחטא העגל היתה כוונתם של ישראל רצויה, אלא שאת המעשה ה' לא ציוה . כל ההבדל בין העגל לבין הכרובים הוא שכל הכרובים נצטוו, ולכן הם קודש קדשים, ועל העגל לא נצטוו, ולכן הוא עבודה זרה. לכן אומר המדרש "יבוא זהב של כפורת ויכפר על זהב של עגל" - יבוא הזהב של מה שנצטוו ויכפר על מה שלא הצטוו. אהרון הכהן נענש על חטא העגל במיתת בניו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה "אשר לא ציוה" 19 , הקטרוג התעורר אז כי זהו אותו החטא – כוונתם היתה רצויה אבל המעשה עצמו היה חטא, כי ה' לא ציוה. לעומת זאת, בחטא המרגלים היה הלב מקולקל: "ותרגנו באהליכם ותאמרו כי בשנאת ה' אותנו 20 ", וכותב על כך רש"י: " הוא היה אוהב אתכם אבל אתם שנאתם אותו", ולכן בדיתם עליו מה שיש בלבכם.

לסיכום, חטא המרגלים היה חטא בפנימיות הלב, וחטא העגל היה חטא במעשה. לכן חטא העגל התכפר לישראל, אבל חטא המרגלים לא התכפר, כי הוא היה חטא של חובת הלבבות – 'עלמא דגבוה'. ועל כן משה רבנו אינו יכול להזכיר בחטא העגל את כל שלש עשרה המידות, כי אז פגמו ישראל באותיות הפנימיות, ב'עלמא דגואי'.

מה בין אבילות על מת לאבילות על החורבן?
והנה, אופי האבלות על החורבן הינו הפוך מאופי והאבלות על מת. האבלות על החורבן הינה מוסיפה והולכת – בכל השנה כולה אנו עושים 'זכר לחורבן' 21 , אחר כך מתחזקת האבלות בי"ז בתמוז, בראש חודש ממעטים עוד בשמחה, שבוע שחל בו תשעה באב הינו חמור עוד יותר, אחר כך ערב תשעה באב ולבסוף תשעה באב עצמו. לעומת זאת, באבלות על במת התהליך הוא הפוך: בשעה שמתו מוטל לפניו האבלות היא הכי חמורה, אחר כך שלשה ימים לבכיה, השבוע הראשון, שלשים יום וי"ב חודש. מה טעם יש בדבר?

במסכת סוכה 22 אומרת הגמרא שלמרות שעוסק במצוה פטור מן המצוה - אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה, כי טרדתו היא "טירדא דרשות", ומסביר רש"י "שאף על פי שהוא חייב לנהוג אבילות של נעילה רחיצה וסיכה להראות כבוד למתו, אינו חייב להצטער". מבואר בדבריו שהלכות האבילות על המת הן למעשה 'הצגה', וכבר האריך הרמב"ן 23 שבאמת אין סיבה להתאבל, שהרי המת ממשיך להיות קיים, והאבילות היא מפני שכבודו של המת הוא להתאבל עליו. מסיבה זו ההלכה היא שאם אין מנחמים אין אבילות, וכאשר מת אדם שאין לו מתאבלים - שוכרים בני אדם, ובאים אחרים ומנחמים אותם. לעומת זאת, האבלות על החורבן צריכה להיות פנימית, אדם אינו יכול לקפוץ ישר ממרוצת החיים אל תשעה באב. הוא צריך להתרגל לכך, כדי שתהיה זו אבילות אמיתית, ולכן האבלות צריכה להיות בבחינת 'מוסיף והולך'.

מכאן נחזור לשאלה שפתחנו בה: מדוע אם חל תשעה באב בשבת, לא חלים דיני 'שבוע שחל בו'? מעתה ניתן לומר שבמקרה זה לא שייך 'שבוע שחל בו', כי השבת היא 'יום שמחתכם' 24 וממילא אין טעם להקדמת האבילות של 'שבוע שחל בו', היא לא תשפיע על האדם כי ממילא היא תופסק בשבת.

נסיים בסיפור על אחד מצדיקי ירושלים - חברו של הרב חרל"פ – ששאל אותו יהודי: כתוב בהלכה שבימי בין המצרים אדם יבכה כמו חצי שעה. והשואל לא הבין, כיצד שייך ציווי על בכי? ענה לו הצדיק – איני מבין אותך, הרי כשאדם מתבונן מה חסרנו ומה מצבינו כיום, איך אפשר לא לבכות? תוך כדי דיבור הוא התפרץ בבכי, כמעט עד התעלפות. אבלות דורשת התבוננות, כמו שלמדו הפוסקים מהפסוק "התבוננו וקרו למקוננות ותבאנה", כי כל החטא היה בפנימיות - והתיקון לכך הוא "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה".


^ 1 עיין שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקנ"א.
^ 2 למעשה, אלו הם שני החטאים של משה ואהרון שעליו נענשו לא להיכנס לארץ, וכבר כתב האברבנאל שלמרות שכתוב שחטאם היה הכאת הסלע - לא היתה זו אלא 'עלילה', כמו שאומר התנחומא לפרשת וישב, ועיקר החטא של אהרון היה חטא העגל כמפורש בפסוק "ובאהרון התאנף ה' מאוד להשמידו", ואצל משה החטא היה חטא המרגלים, כדברי הפסוק "גם בי התאנף ה' מאוד". בשיעור אחר הסברנו מדוע העונש על חטאים אלו יצא לפועל בחטא הכאת הסלע, ולא נאריך כאן
^ 3 יבמות ע"ב ע"א.
^ 4 במדבר יד, כ.
^ 5 כו ע"א.
^ 6 דברים א, לב.
^ 7 שמות ג, טו.
^ 8 כך ידוע בחכמת הקבלה, ואין כאן מקום להאריך.
^ 9 בפירושו על התורה לספר שמות כ, ח.
^ 10 ראה למשל ברכות יג ע"א.
^ 11 סוף מסכת מכות, בגמרא בדף כג ע"ב.
^ 12 פסחים נ ע"ב.
^ 13 קיח ע"א.
^ 14 במדבר כב, כו.
^ 15 במדבר כח, יט.
^ 16 סימן רל"א, א.
^ 17 בעניין חיצוניות ופנימיות נוסיף: מובא בשער הגלגולים שר' חיים ויטאל שאל את האר"י, כיצד יתכן שדוקא הדור האחרון, שהוא שפל ונבזה, יהיה זכאי לגאולה, בעוד שדורות ראשונים לא זכו? ענה לו האר"י, ככל שמבחינה חיצונית הדור נראה שפל ונבזה, כך הוא מעולה יותר בפנימיותו. בדור הקודם לא היה כל כך נסיונות. גם ר' צדוק כותב שהדורות מתמעטים בחיצוניות, ומתעלים בפנימיות.
^ 18 סוף מאמר ראשון.
^ 19 ויקרא י, א.
^ 20 דברים א, כז.
^ 21 עיין שולחן ערוך אורח חיים, סימן תקס.
^ 22 כה ע"א.
^ 23 ב"תורת האדם".
^ 24 ספרי במדבר י, י פסקה ע"ז.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il