ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

החודש התשיעי ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה מבט על התקופה התמודדויות וחבלי משיח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"א

החודש התשיעי

מכתב חיזוק ועידוד לכל תושבי בנימין



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

סבלנות - הלידה תבוא
השליחות
אמונה ובטחון
טבעיות בזהירות
הקדושים - הלפיד שלפני המחנה
חיים בעלי משמעות

לכל תושבי בנימין:
ה' עמכם גיבורי חיל!
יותר משמונה חודשים אנו נמצאים במלחמה המתרחשת סביב ליישובינו. עז רצוננו לחזור לימים שלווים, ימים שנוכל להתעסק בהם בבניין חומרי וביצירה רוחנית. אולם יתכן שייתבע מאתנו להמשיך במצב החירום עוד מספר חודשים ואולי יותר.

אנו, רבני הישובים, נפגשים מידי פעם לשוחח, להשמיע דעות, לקבל עצות, ובדרך כלל הדבר מאד מחזק אותנו. (אגב, דרך זו טובה לכולנו - לא להתכנס בבית, "טובים השנים מן האחד" - בעיקר בעת קשה). נזכיר ונחדד מספר נקודות שעלו בחלק מן השיחות.

סבלנות - הלידה בוא תבוא
כולנו מרגישים שאנו נמצאים בתקופה מיוחדת. התקופה עתה מאופיינת בצפייה לבאות. כולם נמצאים בעמדת המתנה. תפיסות רבות שהיו נכסי צאן ברזל של חלקים נרחבים בחברה הישראלית והפכו להיות חלק מה"תרבות" העממית, הולכות ומתערערות. חלומות רבים על "מזרח תיכון חדש" וכד', הולכים ומתנפצים. אולם זהו תהליך קשה. זה דומה לתהליך של גמילה מהתמכרות לסם מרגיע ( אין הדבר עוזר לכעוס על המכורים, עדיף לסייע בידם להיגמל מן הסם). ואכן, הקב"ה עוזר לנו בתהליך הגמילה, אולם בדרך מאד כואבת.

אנו בתהליך לידה. ההיריון הוא ארוך וקשה. תמיד החודש התשיעי בהריון הינו הקשה ביותר, משום שכוספים כבר להיות לאחר הלידה. אולם לידה מוקדמת אינה רצויה. כך ממש גם בתהליך הגאולה. ככל שהיא מתקרבת כך אנשים רבים מאבדים סבלנותם. יודעים אנו שאין בידנו אלטרנטיבה לבצע הפלה! הלידה בא תבוא, שהרי לא אנחנו החלטנו עליה, אלא אבינו שבשמים. יש בנו אמונה עמוקה, כי ברגע שתגיע העת, ניתן יהיה לעבור במהירות מעֶמדת צפייה והמתנה לעמדת לידה ומהפכה. לא נדחוק את הקץ, אולם כאשר הקב"ה יפתח לנו - גם לא נרחיק אותו.

השליחות
בתקופה זו מוטל עלינו תפקיד חשוב. אנו נבחנים כל יום במידת הנחישות וכוח העמידה שלנו. מלחמה זאת צפויה הייתה אצל גורמי הביטחון, מה שלא נצפה, הוא תגובת הישובים למצב החדש! ואכן היא היוותה הפתעה לרבים, שלא האמינו כי בעזרת ה' נצליח לעמוד כסלע איתן בהמשך ניהול שגרת חיינו.

בדרך הטבע, ככל שחולף הזמן וחלומות טובים לא מתממשים לאלתר, גורם הדבר לעייפות ולייאוש. בקרב חלק בעם, החולשה הלאומית אינה נובעת ממשבר אידיאולוגי ואי אמונה בצדקת הדרך, אלא היא בעיה של עייפות רוחנית. לאותם אנשים אנו מהווים קרן אור ועוצמה, המסייע בידם להתאזר בגבורה.

תהליך הגאולה דומה לריצת מרתון, ככל שהריצה מתארכת כך הרצים הולכים ומתעייפים. והנה, יש רץ אחד "לא נורמאלי" - ככל שהריצה מתארכת, הוא מגביר את קצב הריצה, עד הקטע האחרון, בו הוא עושה את ה"פיניש". כן היא תגובת יישובינו. למרות כל הקשיים, על אף כל המכות ובעזרת ריבוי הנסים שעשה עימנו הקב"ה בחודשים האחרונים, חיים התושבים, ברוך השם, ללא רוח נכאים, כעם השב לביתו ומבקש לחיות חיים טבעיים ובריאים, ללא פחד משכניו. לשם דוגמא, ניתן דעתנו למיעוט הרכבים שנסעו בשעה 11.00 בלילה בכביש 60 בתחילת המאורעות, ואילו עתה - שוקק הכביש חיים!

אמונה ובטחון

מנין נשאב כוחות להמשיך ולעמוד באתגר? מכוח האמונה והביטחון באבינו שבשמים.
אמונה - אנו אנשים מאמינים ונאמנים. ארץ ישראל שמרה לנו אמונים אלפיים שנה, ואנו מחזירים לה אמון בשנים אלו. כאיש האוהב את אשתו, שהוא מוכן אפילו להסתכן על מנת להצילה. כך גם אנו, אוהבים את ארץ ישראל, אוהבים את עם ישראל, אוהבים את הקב"ה ולכן אנו מוכנים להשקיע ואף לשאת בסיכונים הכרוכים בכך. אהבת אמת אינה נבחנת בימים שהכל קל ונינוח. אהבת אמת נבחנת וגדֵלה דווקא בימים, שקשה להיות ביחד. אנו מאמינים שכל ביטוי של מסירות והשקעה לא הולך לאיבוד. מה שאנו משקיעים באהבת הארץ, הארץ תחזיר לנו אהבה וברכה שבעתיים. לא תמיד בא השכר תיכף ומיד. אולם אנו בטוחים שהוא בא יבוא. כך מרגיע הקב"ה את רחל - ששנים רבות נאמנת בצפייה לבניה, מתפללת אלפיים שנה ולא רואה מיד תוצאות - באמרו לה: "...יש שכר לפעולתך".

בטחון - אנו בוטחים בקב"ה, ואיננו לוקים חלילה במחלת הייאוש. אומר לנו הנביא: "האני אשביר ולא אוליד?" - אם הקב"ה התחיל לגאלנו, האם לא יעזור לנו להמשיך ולהשלים את המשימה? אם הקב"ה עזר לנו לבנות ישובים כל כך משגשגים, וכי לא ישמור עליהם? איננו חשים שהישובים הם נכס פרטי שלנו. הם שייכים לכל עם ישראל, הם שייכים לקב"ה, ולכן הוא ידאג להם. הקב"ה עשה לנו בחודשים האחרונים אלפי סימנים בצורת נסים, לומר לנו שהוא אוהב אותנו. אם היה עולה ביד שונאינו לעולל לנו אפילו רק עשירית ממה שהם תכננו כנגדנו, הרי לא הייתה לנו עמידה כלל. "לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו". גם כשהקב"ה מייסר אותנו במכות קשות, אנו בוטחים בו שהוא ייתן לנו כוח ונצליח להשתקם ולהירפא.

טבעיות בזהירות
אנו, יושבי החזית, מכניסים עצמנו לסכנה יתירה משאר יושבי הארץ. חז"ל המליצו, שלא להיכנס ללא סיבה למקום סכנה. אולם אנו שעושים זאת לשם עם ישראל, לשם מצווה כללית, לא מנכים לנו מזכויותינו אלא להיפך, מוסיפים לנו על זכויותינו כהנה וכהנה. זכויות אלו הן הן המלאכים, שהקב"ה שולח לנו לשמרנו בהשגחה פרטית בכל דרכינו.

כולנו בדילמה, עד כמה לשנות משגרת החיים משום הסכנות האורבות לנו חדשים לבקרים. עד כמה נמעט בנסיעות, עד כמה ניסע בשריון ואפודים. מצד אחד אנו אומרים שעל זה ממש המאבק שלנו. הרי כל רצונם הוא, שלא נחייה באופן נורמאלי. הם רוצים שנרגיש זרים ולא בטוחים במקום הזה, הם רוצים שלא יבואו אורחים לבקרנו. גם בעשיית מצווה נוקטים בכל אמצעי הזהירות הנורמאליים ולא סומכים על הנס, כל זאת בתנאי שאנו לא נמנעים מעשיית גוף המצווה. כאן זהו גוף המצווה - שלא ישבשו לנו את חיינו (מדובר במצות מלחמה וישוב הארץ, שבכל שנות הציונות מסרו עליה את הנפש), ומצד שני, מה שהם מתאווים לו יותר מכל הוא, לראותנו מבכים את מתינו, שנפלו בחזית.

ונראה הדבר, שיש כאן שני אידיאלים ושניהם טובים וישרים. יש מי שמתמסר להמשך חיי השגרה ובכך מצטרף לדורות של צדיקים, דורות של חלוצים שיישבו את הארץ תוך כדי הכנסת עצמם לסכנות קיומיות. עליהם יאמר: "והבוטח בה' חסד יסובבנו". ויש מי שמתמסר לדאגה לשמירת החיים, וגם הוא קדוש ייאמר לו. והעיקר הוא, לעשות הכל ללא כעס, בשמחה ומאור פנים, בנורמאליות של חיים. ניתן לבקש מראשי הציבור, מהרבנים, מהרבש"צים וכו', שינחו את הציבור בהנחיות ספציפיות, לפי המקום ולפי השעה (כגון האם לקיים מוקד ליוויים, או נסיעה בזוגות וכד').

התגובה הרגשית וההתנהגותית שונה מאדם לאדם. ברמת הפרט, ישנה לגיטימציה לתגובות שונות ומחולקות. נהיה בעמדת הקשבה להבין את רחשי הלב של חברינו, ונתייחס בכבוד לכל צורך אישי, בין נפשי ובין מעשי. ברמה הציבורית נשרה אוירה של אמונה, נחישות, חוזק ובטחון.

הקדושים - הלפיד שלפני המחנה
כל מכה וייסורים שהקב"ה מייסר אותנו מעוררים אותנו לתשובה. עשיית תשובה אינה פירושה העמדת "מִסדר אשמים". במיוחד הדברים אמורים בתשובה ציבורית, שכל עיקרה להוסיף טוב וקדושה ואין מטרתה הקמת ועדת חקירה למציאת האשמים. כל אחד יתקן מה שבידו לתקן, ולא יכה על חזה חברו. ניתן לנצל ייסורים אלו, כדי לטעום טעם של תפילת אמת היוצאת מהלב. התפילה בעת הזאת יכולה להיות תחליף, או לפחות השלמה לטיפול פסיכולוגי. בִמקום שבן אנוש יטפל בנו, הקב"ה מוכן לטפל בנו שלש פעמים ביום.

אולם אל לנו לתלות מכות וייסורים הבאים תוך כדי מסירות נפש במלחמה, בחטא פרטי של פלוני או חטא פלמוני של קהילה שלימה. קל מאד בשעת צרה להיגרר למחשבה שיש בה מיסטיקה דמיונית, או הליכה אחרי נביאי שקר מודרניים. הקב"ה בעת מלחמה לא מחפש אשמים. הקב"ה מחפש צדיקים המוכנים למסור את הנפש על עם ישראל, ומיתתם היא כקרבן הבא לכפר על כלל ישראל. כל הקדושים, ה' יקום דמם, הן כילדה שלהבת הי"ד, הקטנה והתמימה, שודאי לא נהרגה משום מעשיה. הקדושים הם לפיד האש ההולך לפני המחנה. כל דם יהודי הנטמן באדמת הקודש, מכה שורשים עמוקים בארץ, שורשים המעצימים את חיינו כאן. הקדושים הנם מליצי יושר על יישובם ועל שאר ישובים. בודאי ניתן לחוש בטוח יותר, במקום שישנם עליו מליצי יושר קדושים כל כך.

חיים בעלי משמעות
כולנו רוצים היינו איכות חיים, רמת חיים גבוהה. אולם מה היא באמת "רמת חיים"? - חיים איכותיים, חיים בעלי משמעות. ישנם 365 ימים בשנה. כמה מהם הינם ימים של חיים משמעותיים, שהותירו איזהו רושם באדם ובעולם? בדרך כלל רוב הימים הנם ימים אפורים ושגרתיים. אמנם הקב"ה הכניסנו למצב שבו כל יום ויום הינו משמעותי, על כל נשימה ונשימה אנו מהללים את הקב"ה. כל דברי הרשות שלנו נהפכו על כורחנו למעשי מצווה. הקב"ה שמח על כל נסיעה ונסיעה, בה אנו מכריזים: "לא אירא רע כי אתה עימדי!". נתאמץ להרבות בשמחות ומאורעות חברתיים בתוך הישובים. זו שמחה שהקרן שלה גדולה בכך שהיא שמחה איכותית, ויש לה גם פירות בכך שהיא מחזקת מלַכדת ומרוממת.

עצם זה שאנו חיים כאן, עושה רושם כביר בכל העולם. כל כך אנו חשובים, עד שהמעצמה העולמית משקיעה הון עתק בלוויינים, וכל זאת כדי לעקוב על כל קרוואן ישן הנע ממקום אחד למשנהו. כנראה מבינים הם, שאין מדובר כאן בסתם קרוואנים. אלו קרוואנים המאיימים עליהם! לא ערבה לאזנם מנגינתה של בשורת הגאולה, שאנו מכריזים עליה בעצם חיינו כאן.

משימתנו, לקראת שנה הבאה, להגדיל מספר המשפחות בישובים. יתכן אף שמספר משפחות יעזבו את יישובינו. אין ראוי "לעשות מכך עניין", להתפעל מכך יתר על המידה, שהרי להיות עתה ביישובי החזית דומה להתנדבות לסיירת מובחרת, או לכל הפחות לחטיבת גולני, וזה אינו דבר המתאים לכולם. העיקר הוא, שכנגד כל תושב העוזב אותנו, נקבל שניים חדשים.

נסיים בתפילה, שיתקיים בנו "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il