ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גדול קידוש ה' מחילול ה' ;">

בית מדרש חגים וזמנים עשרה בטבת יום הקדיש הכללי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

עשרה בטבת תשס"ה

גדול קידוש ה' מחילול ה'

שתי דרכים ביחס למלכות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים


שני דרכים ביחס למלכות
"תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.
אמר לו: חנינא אחי (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה, שהחריבה את ביתו, ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו, ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת? ואני שמעתי עליך, שאתה יושב ועוסק בתורה, [ומקהיל קהלות ברבים], וספר מונח לך בחיקך!
אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש.
אמר לו: רבי מה אני לחיי העולם הבא?
אמר לו: כלום מעשה בא לידך?
אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים.
אמר לו: אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו, והספידוהו הספד גדול. ובחזרתן, מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה, ומקהיל קהלות ברבים, וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות, והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים, והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה.
אמרה לו בתו: אבא אראך בכך.
אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף, וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני" 1 .

חז"ל מתארים פגישה בין שני תָנָאים, שבטאו שתי דרכים הפוכות ביחס למלכות רומי השולטת בעולם. למרות הויכוח המר ביניהם, אנו רואים כיצד הם מתיחסים בכבוד ובהערכה אחד כלפי השני. באותה תקופה אנו רואים ויכוחים נוספים בין תנאים כיצד להתיחס למלכות הרשעה. מפורסם הויכוח בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהודה בר' אילעי. אולם נראה שרבי חנינא בן תרדיון ורבי יוסי בן קסמא ביטאו בדרכם את הדעות היותר קטביות שבין התנאים. מחד, רבי חנינא בן תרדיון כמוהו כמורד במלכות. הוא מתגרה במלכות ברבים ואינו חש כלל לסכנה, ניתן לומר כי הוא מארגן מעין מרד זוטא בגזירות המלכות. יש במעשיו אמירה עוד יותר נוקבת מזו שבמעשי רבי שמעון בר יוחאי, האומר את דעתו בחשאי ונמלט למערה. ומאידך רבי יוסי בן קסמא, נמצא בקשר מתמיד עם גדולי רומי, ומכובד על ידם: "והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול".

ב. אין להכניס עצמו בכונה תחילה למצב של מסירות נפש

רבי חנינא הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות, שקיים במיתתו את מצות קידוש השם. אולם מצות קידוש השם, אינה מחייבת את האדם להכניס את עצמו למצב של סכנה. מצות קידוש השם, בדרך כלל, חלה במציאות, בה גוי אונס אחד מישראל שלא לקיים אחת מג' מצוות שעליהן נאמר ייהרג ואל יעבור (או בשעת הגזירה כל המצוות כולן), ואז שומה עליו למסור עצמו למיתה בעבור אהבת ה' ואחדותו, וכמו שעשו חנניה מישאל ועזריה.

אולם כבר כתב הרמב"ם באגרת השמד, שאם אנו נמצאים במקום שיש גזירה של גוים המחייבת למסור את הנפש, יש לנסות למלט עצמך מן הסכנה, על ידי שתברח למקום אחר, ואם לא כן, בודאי יש להשתדל ולהתחבא, כרבי שמעון בר יוחאי. או לכל הפחות לנהוג כאלישע בעל הכנפיים, וכפי שמופיע בגמרא:
"פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם, ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד, רץ מפניו, ורץ אחריו, וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו.
אמר לו: מה זה בידך?
אמר לו: כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים".

גם אלישע מסר את נפשו על קיום מצות תפילין. אולם כשראה את הרומאי, התאמץ להחביא את תפיליו. אמנם רבי חנינא בן תרדיון במקומנו, נראה כמתריס, העושה את מעשיו על מנת כן, שיתפסוהו הרומאים. היה מקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. הרי ניתן הדבר ללמד תורה בעל פה, ולהעלים את הממצאים "ממקום הפשע", אולם רבי חנינא לא נוהג כך.

ג. ר' חנינא כמורה לרבים
בשו"ת שבות יעקב, למד מרבי חנינא בן תרדיון, כי מותר לַחסיד המובהק שבדור, למסור את הנפש כדי להורות דרך לרבים. רבי חנינא רואה שהרומאים עומדים לשבור את כח עמידתו של עם ישראל . לכן עושה רבי חנינא בן תרדיון מעשה של קידוש השם, על מנת להראות מופת לרבים, שאין דבר בעולם, העשוי לשבור את רוחם של ישראל.

למרות מסירות נפשו הגדולה של רבי חנינא להפיץ תורה ברבים, עדיין היה מסופק, האם הוא בן עולם הבא. מדוע היה מסופק בזכותו? ויותר קשים דבריו של רבי יוסי בן קסמא ששאֵלו "כלום מעשה בא לידך?" האם רק בזכות המעשה המסוים, שנתחלפו מעות פורים במעות צדקה והוא חלקם לעניים, יזכה לעולם הבא?

ד. תורה וגמילות חסדים
נניח לרגע את דו-שיח זה ונתבונן בדו-שיח אחר, בין רבי חנינא בן תרדיון לרבי אלעזר.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז, ב:
"תנו רבנן כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר ליה רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים.
אמר ליה רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד]. וכדרב הונא דאמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה...
ובגמילות חסדים לא עסק ? והתניא: רבי אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כרבי חנינא בן תרדיון. הימנוה הוא דהוה מהימן מיעבד לא עבד (תרגום: האמינו אותו לענין הפקדת הצדקה אולם הוא מעצמו לא עשה) והתניא אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים מיעבד עבד כדבעי ליה לא עבד" (תרגום: הוא עשה צדקה אולם לא במידה שהיה ראוי לעשות)

כאן אנו נפגשים בשני תָנאים, שהיו קרובים יותר אחד לשני במעשיהם. שניהם ממשיכים, למרות הגזרות, לקדש שם שמים. אולם ההבדל ביניהם, שרבי חנינא בן תרדיון מסר נפשו על לימוד תורה בלבד, ואילו רבי אלעזר בן פרטא מסר נפשו גם על גמילות חסדים. נראה שבאותו דור, משמעות גמילות חסדים הינה, לא דאגה למילי דשמיא בלבד, אלא גם דאגה למצוקותיו החומריים של ההמון.

גם בצורת מסירות הנפש אנו רואים הבדל ביניהם. בשעה שתופסים הרומאים את רבי אלעזר, מצליח הלה בדרך מתוחכמת לצאת מידם בשלום. לעומתו, רבי חנינא בן תרדיון, שכאשר נתפס ונשאל מדוע עסק בתורה, ענה ישירות: "כאשר צִוני ה' אלקי".

כאן הדיון בין רבי אלעזר לרבי חנינא הוא, האם יש להתמסר לתורה לבדה, ושאר הצרות והקשיים ייפטרו בסיעתא דשמיא, כרבי חנינא, או שמא כרבי אלעזר, שאין לעסוק בתורה מתוך התעלמות משאר צרכי הדור. מי בין שניהם אמר את דבריו, כדי לנחם את חברו בלבד, ומי אמר דבריו כאמירה מחייבת וכהדרכה מעשית? ממהלך הגמ' נראה שרבי חנניא אמר דבריו כהדרכה מעשית ולא רק כנחמה בעלמא לרבי אלעזר. ראשית מביאה הגמ' את דברי רב הונא, האומר בצורה חריפה: "כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלו-ה". אין מקום לתורה כזו, המתעלמת מצרכי הבריות. התורה תחילתה גמילות חסד וסופה גמילות חסד. גם מדברי רבי חנינא בן תרדיון: "אתה ניצול ואני איני ניצול", ואכן כך באמת היה בפועל - נראה, שאומר דבריו כדרך חיים.

אלא שאם כך קשה, מדוע באמת עשה רבי חנינא שלא כשורה? מדוע אינו עוסק גם בגמילות חסדים? גם כאן נראה שרבי חנינא עושה שלא כהלכה במתכוון, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך.

ונראה, שהנהגתו של רבי חנינא, שלא לעסוק בגמילות חסדים, ומה שהיה מקהיל בכוונה קהילות ברבים - היא אותה נקודה.

ה. ר' חנינא - העולם הזה רק קצה הקרחון
מלכות הרשעה שולטת בעולם, מפתחת אותו, גוזרת שלא יהיה לימוד תורה. היא מעמידה עולם שכביכול, אין בו הזכרת שם ה', מנותק לגמרי מדבר ה' - ובכל אופן עולם מתפתח ומתחדש. שתי דרכים ישנן כיצד להתיחס למציאות הרע בעולם. דרך אחת, להראות כי גם הרע אינו מוחלט, גם בו ודרכו ניתן להופיע את הטוב. אולם יש דרך אחרת, להראות שאף על פי שבעולם הזה הרע שולט, בכל אופן אין העולם הזה עיקר המציאות, הוא רק קצה הקרחון של כל העולמות הפנימיים. עיקר המציאות הינה המציאות שמעבר לחיי העולם הזה.

ו. ר' יוסי בין קסמא- למצוא את נקודות האור
לעומת רבי חנינא, גורס רבי יוסי בן קסמא, שלמרות שמלכות הרשעה מושלת בעולם, בכל אופן "מן השמים המליכוה", כלומר, גם מלכות זו היא בסופו של דבר, כגרזן ביד החוצב, כדי להיות שליחה של הקב"ה בעולם. נכון שהופעתה בדרך מסובכת, אולם יש להתאמץ ולמצוא גם בה את נקודות האור. רבי חנינא לעומתו, מורד במלכות ומקהיל קהילות ברבים, כדי להכריז בריש גלי, שאין מציאות העולם הזה שוה מאומה לעומת מציאות התורה. מצות קידוש השם היא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהמציאות הרוחנית הינה מציאות יותר קיומית מאשר מציאות עולם הזה.

ז. רבי עקיבא - משל הדגים
רבי עקיבא, גם הוא מסר את נפשו והקהיל קהילות ברבים. כשנשאל על כך, הוא מסביר מעשיו במשל הדגים. רבי עקיבא לא ביטל את מציאות העולם הזה, אלא ביאר, שיכולת קיומנו בעולם הזה, היא דוקא במקום מים, דהיינו - בִמקום לימוד תורה. אולם רבי חנינא עוד יותר חריף, הוא אומר: "מן השמים ירחמו" - בדבריו אלו הוא מבטל כל חשבון אנושי, מבטל את ערך העולם הזה, וטוען שכל החיים תלויים ברחמי שמים. אין טעם לבסס את הקיום האנושי על מאמץ בדרך הטבע. הטבע בזמנו של רבי חנינא ‘ מכיון שגוזר כנגד השמים, אין לו כלל קיום.

ח. הוגה את ה' באותיותיו
בהמשך הגמ' מתוארת הוצאת רבי חנינא להורג והגמ' מבררת מדוע נגזרה הגזירה על רבי חנינא.
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז, ב:
"אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון, אמרו ליה: אמאי קא עסקת באורייתא? (תרגום - הביאו את ר' חנניא בן תרדיון, אמרו לו למה עסקת בתורה?)
אמר להו: כאשר צוני ה' אלהי.
מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות. עליו לשריפה שהיה הוגה את השם באותיותיו. והיכי עביד הכי (תרגום - ואיך עשה כך?) והתנן: אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד (תרגום - ללמוד עשה כך) כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש (תרגוםף: א"כ מדוע נענש?) משום הוגה את השם בפרהסיא".

הצורך להגות את ה' באותיותיו, נובע מצורך עצום לקרבת ה'. אולם כל זמן שנמצאים בעולם הזה, אין העולם הזה ראוי למדרגה מעין זו של קרבת ה'. אולם רבי חנינא, כל עניינו להראות שאין בדורו עולם הזה, להראות שמציאות עולם הזה הינה שבורה ואינה כלל מציאות. לכך הוא הולך והגה את השם באותיותיו בפרהסיא, ומבטא בכך את יחסו למגבלות העולם הזה.

כל כך חריף היה רבי חנינא באמירתו, עד שחדל גם להתייחס למצוקות בני דורו, ונמנע מלעסוק בגמילות חסדים כפי יכולתו. את כל כוחותיו הוא משקיע בקריאה בשם ה' וביטול חשיבותו של העולם הזה.

ט. ר' חנינא משלם מחיר
למרות שכל מעשיו עשה לשם שמים, ידע רבי חנינא כי יש מחיר לדרכו. אמנם, מאהבת ה' שבערה בקרבו, מוכן היה לוותר לא רק על העולם הזה, אלא מוכן היה לסכן אף את עולם הבא שלו. וזהו ששאל את רבי יוסי בן קסמא: "מה אני לעולם הבא". אדם נשלח לעולם הזה כדי לתקן את עולם הזה. על כן חשש רבי חנינא, מכיון שאינו עוסק בגמילות חסדים, פירוש הדבר שאינו שייך לעולם הזה,אפשר, הוא כמי שאין לו אלו-ה.

י. דברי הניחומין של ר' יוסי בן קסמא
על כך עונה לו רבי יוסי בן קסמא: "כלום מעשה בא לידך?" כלומר, האם מנותק הינך לגמרי מתיקון העולם הזה, מואס בו, או שכל המהלך החריף אותו אתה נוקט, הוא אדרבה, בעבור עולם הזה, כדי שהבאים אחריך יוכלו לתקן את העולם הזה ולהאיר אותו, ואזי אתה בן עולם הבא. המעשה שעליו מספר רבי חנינא לרבי יוסי בן קסמא, הינו סימן ואות משמים, שרבי חנינא שייך גם לתיקון העולם הזה. רבי חנינא היה ממונה על מעות צדקה. הוא לא עוסק בגמילות חסד, אולם אלו האוספים את כספי הציבור, נותנים אותם בידיו של רבי חנינא, משום שנתנו בו אמון. זהו ביטוי מובהק לכך, שהסביבה השייכת לעולם הזה נותנת בו אמון, ובכך עושה אותו שותף במילי דעלמא, על ידי האחרים המוקרנים מאישיותו.

המהר"ל מסביר, כי הצדקה מיועדת לעניים, המבטאים את אי ההצלחה בעולם הזה, ועל כן, מצד מה, מנותקת ממנו. ומעות אלו מתחלפים במעות פורים. סעודת פורים היא השייכות לעולם הזה, סעודה שיש בה שתיה ואכילה במידה כזו הגורמת התנתקות מוחלטת מן הדעת, והתמסרות לעולם החומר. פורים הינו יום שכל כולו שייכות למשתה ושמחה, המבטאים את התיקון בתוך חיי העולם הזה. אם כן - נתחלף לרבי חנינא העולם הבא בעולם הזה.

בחייו, ביטא רבי חנינא את הזלזול בעולם הזה. אולם מיתתו היא כלפיד אש לבאים אחריו, השואבים מאישיותו כוח לטעת משמעות חיובית-אלקית בעולם הזה.

י"א. הרוגי מלכות בגלות - חילול ה' שנהפך לקידוש ה'
ודאי שמיתתו של רבי חנינא בדורו, היה אירוע של חילול השם גדול. רבבות בית ישראל שאלו: "זו תורה וזו שכרה"? אין חילול השם גדול יותר, מהשפלת והמתת גדולי ישראל. אולם כל זאת בהסתכלות הזמנית בלבד. במבט ארוך טווח, מעשה מסירות הנפש נהפך להיות מעשה קידוש השם. מכוח מסירות הנפש שבכל הגלויות, הוטמעה בעם ישראל אותה מערכת ערכים נצחית, המציבה בראש את עבודת ה' כערך עליון, הדוחה כל ערך אחר. רק מתוך שאנו נכונים למסור את הנפש, יש ערך לחיות את חיינו בעולם הזה.

בזמן השואה עלו רבבות עמך בית ישראל בסערה השמימה, כשבפיהם צעקת "שמע ישראל". ודאי שכל המציאות הזו, הינה מציאות של חילול השם נורא המתרחש בעולם. אז אומרים הגוים על עם ישראל: הנה זהו עם ה' שה' החזיר פניו מהם ואין בידו להושיעם. אולם התקומה הגדולה שבאה מתוך השואה, היא המאירה את כל שאירע באור יקרות. השואה חידדה והבליטה לעיני כל אפסי ארץ את עומק אכזריותם ורשעתם של הגוים, ובו בזמן את הכורח הגמור להתנתקותנו מֵעִם העמים כולם, להיות בונים חיינו כעם עצמאי, הפונה רק אל ה' אלקיו, בלא כריתת ברית כלל עם הגוים. הזעקה האחרונה של "שמע ישראל" במותו, היא גם צוואתו הראשונה המחברת אותו אל חיי נצחו, של "ה' אלקינו ה' אחד".

י"ב. קידוש ה' בחיים
האם מצות קידוש השם מתקיימת רק בציווי למות על קידוש השם, או שמא היא כוללת גם את הציווי לחיות על קידוש השם?
כותב הרמב"ם ביד החזקה, הלכות יסודי התורה, פרק ה:
(י) כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה' ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם:
(יא) ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין... עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

מצות קידוש השם אינה קשורה לשעת מסירות הנפש בלבד. היא מלוה אותנו על כל צעד ושעל. שעת מסירות נפש במיתתנו, באמת אינה האידאל, אלא היא התנאי המוכרח על מנת לזכות מתוך כך לחיים של קידוש השם. בגלות, שם סילק ה' שכינתו מישראל, בלא השגחה פרטית וניסית, נזקק ישראל פעמים רבות לקדש את השם במיתתו. רבי חנינא בן תרדיון ושאר עשרת הרוגי מלכות חיו בתקופת שיא של גלותנו, אשר על כן נתגלגלה מצות קידוש השם בצורתה המתאימה, שהיא המתתנו על קידוש שמו. בזמן גלותו עמד עם ישראל והכריז: אין לי כל קשר לאדמה הטמאה, אין לי ענין בעולם הזה שאין בו השראת שכינה . אולם היה כאן מכל מקום קידוש השם וחילול השם בערבוביא, ועל זה אמרו חז"ל: "גדול קידוש השם מחילול השם". והסביר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהמ"ם במאמר זה היא מ"ם היחס, כלומר שחילול השם הוא הוא הסיבה להופעת קידוש השם.

י"ג. הגאולה היא מציאות של קידוש השם ללא חילול השם
כאשר אדם מישראל נהרג על ידי גוים בארץ ישראל, יש בכך משום חילול השם. עצם התנגדות הגוים לשיבת עם ישראל לארץ ישראל, הינה חילול השם נורא. וכן, כל נשמה יהודית הנהרגת על ידי הגוים, יש בו משום חילול השם. קידוש השם בלא חילול השם, יתקיים בעתיד, כאשר "ישיב עשיו ליעקב את הפורפירא שלו", ויפרוש לרגלינו, הוא וכל גויי הארץ, שטיח מלכות אדום, בבואנו לדרוך על במותי ארץ (אשרי כל חוכי לו).

אולם לעת עתה, כל אלו הנהרגים בשל התאמצות אחיזתם בארץ ישראל, הם בבחינת מיתת צדיקים מכפרת. הם בעצמם קדושים, והם מקדשים במיתתם את כל בית ישראל. על ידי אלו הנהרגים על קדושת העם והארץ, אנו נקשרים לארץ ישראל בברית חתומה בדם. אם בגלות כל מעשה פרטי של קידוש השם, היה בו מבחינה כללית, להגביר מציאות חילול השם בעולם, ורק לאחר דורות רבים נהפך חילול השם לקידוש השם, הנה בארץ ישראל המציאות הכללית היא מציאות של קידוש השם. אלא שלפעמים, המציאות שעדיין לאׂשָלמָה, היא מתבטאת במצב של חילול השם. אולם כאן הקב"ה מצפה ומאפשר בידנו שאנו, על ידי מעשינו, נופיע מתוך חילול השם - קידוש השם (על כך בהרחבה במאמר היכלו של משיח).

עתה, ששבנו לארץ ישראל ואנו ניצבים בפני האידאל של תיקון העולם הזה והופעת הקודש בכל מערכות החיים, אנו מתפללים שעיקר מצות קידוש השם, תתקיים על ידנו לא במיתתנו על קידוש השם, אלא בחיים שלמים של קידוש השם.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il