מלך ונשיא לעצמו

שופטים ושוטרים תתן לך
פרשת השבוע פותחת בפסוק "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ" (דברים טז, יח). הפשט הוא, שצריכים להציב שופטים ושוטרים בתוך העם כדי שידאגו למשטר תקין. ועל פי רוב הממשלה היא שממנה שופטים ושוטרים, ויש מקומות שהמלך הוא שממונה על הצבתם.

אבל אומרים בעלי המוסר, התורה מלמדת אותנו שכיון שעם ישראל קיבלו את התורה, כל אחד ואחד הוא "מלך" ו"נשיא" על עצמו, וכל אדם צריך להציב שופטים ושוטרים "על שעריו".

הנה יש לאדם "שערים" שונים: שער של שמיעה - שהם האוזניים, ויש שער של דיבור - הוא הפה, וכן יש שער של העיניים, ויש להם דלתות שהם העפעפיים, וביד האדם לפותחם כדי לראות בהם רק דברים שמקדשים ומטהרים את מחשבתו. וצריך להציב שמירה לבל יופקרו השערים הללו ויגרמו נזק לעצמו או לסביבתו. ולכן כל אדם צריך לדעת איזה דיבור, שמיעה או ראיה מותרים, ואלו אסורים. וכדברי חז"ל, למה נברא תנוך של האוזן והאליה ? שאם ישמע דבר אסור יכוף את האליה על התנוך כדי שלא ישמע.

קול צופיך - הרב מרדכי אליהו (249)

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

add_alert

109 - הלכות שבת

110 - מלך ונשיא לעצמו

111 - דיני חודש אלול

טען עוד

מסופר על קבוצת אנשים שישבה במסעדה ודיברו ביניהם, וגם התעניינו אצל בעל המסעדה בעניין הכשרות, והוא אמר להם שהוא מחזיק הכשר מהודר ביותר. אמר אחד מהחבורה לשאר החברים, שבעל המסעדה משקר. אמר לו אחד מהנוכחים, עד שאתה חוקר ומתעניין במה שאתה מכניס לפיך, תזהר ביותר במה שאתה מוציא מפיך.

כל אדם ישים אל לבו שהוא יציר כפיו של הקב"ה, ומותר האדם מעל כל יצורי עולם הוא בכח הדיבור שלו, ועל כן יזהר לשמור על כחו זה ביותר, ויזהר שלא להוציא מפיו אלא דברים מותרים וימנע מכל דיבורים אסור. וידע שאין יתרון לאדם על הבהמה אלא בכח הדיבור שניתן בו, כמו שכתוב (בראשית ב, ז) "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תרגם "והות באדם לרוח ממללא".

חשבון נפש
חז"ל אומרים "טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות" (עיין ברכות ז'). ואומר בעל 'אור החיים' הקדוש (דברים א, א אות ב') אם אדם עושה חשבון נפש ומוכיח את עצמו כדי לתקן את דרכיו, הוא פתוח לקבל ולהשתנות, וזה יותר טוב ממה שמוכיחים אותו אחרים.

ועל זה כתוב שהקב"ה אוהב את מי שהוא בגדר "מארי דחושבניא". לדוגמא, אם רואה אחרים שמסיחים בשעת התפילה, לא יעיר להם אלא אם כן הוא יודע ובטוח בעצמו שהוא לא נכשל באותו ענין, ולא יעשה הפליות עם אחרים בדבר הזה. ערכו של חשבון הנפש רב ועצום בכל השנה כולה, ועל אחת כמה וכמה בחודש אלול שכל אדם צריך להתחזק ולשפר את כל מעשיו.

דיינים כשרים - ירושת הארץ
כתוב בפרשה "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ". את הקשר שבין הצבת ומינוי שופטים ושוטרים לבין ירושת הארץ מבאר רש"י, וז"ל: "למען תחיה וירשת - כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן". כלומר, דיין כשר שיודע את ההלכות וחוקי התורה ולא של אומות העולם, יכול להביא לידי "וירשת את הארץ".

עוד לומדים ממה שכתוב "צדק צדק תרדוף", אם רודף אחרי חברו לתובעו, יעשה זאת רק על פי הצדק המוחלט, ולא יסטה מזה אף כמלוא נימה, גם אם רק מתרעם על חברו, לא יעשה מאומה שלא על פי ההלכה הצרופה. ואם כך נתנהג, נזכה לשכר עצום וכמו שרש"י מבטיח שהצבת דיינים כשרים מביאה לידי ירושת הארץ. ומכאן עלינו לדעת שאם רואים שגזרות קשות באות עלינו כדוגמת ההתנתקות, אין זה אלא בגלל ששלטון חוקי העמים גורם, ומעכב מאתנו לזכות בירושת הארץ ולביטחון מושלם.

"על מנת שאהיה בן העולם הבא" - כיצד?
הגמרא בפסחים (דף ח' ע"א) מביאה ברייתא המלמדת עד כמה מעשי האדם ולו הקטנים ביותר יכולים להביאו לחיי העולם הבא, וז"ל: "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור".

הגאון מוילנא תמה על כך ואמר וכי אדם יכול להגיע למדרגה של בן העולם הבא בעבור כמה פרוטות - ומשום כך לדעתו הנוסח המקורי בש"ס היה כתוב בראשי תבות "הרי זה צ"ג", והמדפיס טעה והבין שהכוונה לצ'דיק ג'מור, ולדעתו הכוונה לצ'דקה ג'מורה. ומיהו, התוספות קיימו את גירסת הגמרא שלפנינו ולדעתם אכן אדם יכול לזכות לחיי העולם הבא בעבור מספר פרוטות שנותן לצדקה, ובלבד שיתן זאת בלי תנאים, וז"ל התוס' (שם ע"ב ד"ה "שיזכה"):

כלומר, המשנה באבות עוסקת באדם הלהוט אחרי הפרס, ואם לא יקבל פרס לא יקיים את המצוה, אז הוא חייב לשבור את מדתו ולקבל על עצמו לקיים את המצוות משום שכך ציוה ה', גם ללא שום תמורה. ואילו הגמרא מדברת באדם הנותן צדקה ואינו קושר זאת בתמורה לעולם הבא דוקא, אלא שכך מבקש, והוא מקיים את המצוה לשם שמים בגלל שכך ציוה ה'. הרי לנו שגם צדקה קלה מסוגלת להעלות את האדם לדרגה עצומה ונוראה של "בן העולם הבא".

הרב חיד"א מבאר את דברי הגמרא כך, הנותן צדקה ואומר על מנת שאהיה בן העולם הבא, אין הכוונה לצדקה רגילה שאדם נותן בכל יום, אלא הכוונה לאדם שמתגבר על עצמו ונותן יותר ממה שהוא רגיל לתת, ובאופן זה הוא יכול לומר על מנת שאהיה בן העולם הבא. וזה מובטח לו בדרך של מידה כנגד מידה, שכיון שהוא עושה מעבר למה שהוא רגיל וחייב, כך יקבל מעבר למה שמגיע לו.

וזה מעין מה שהגמרא בברכות אומרת (כ' ע"ב)

ועל שיעור זה הם כבר מברכים ברכת המזון. כלומר הקב"ה אומר, הם נושאים לי פנים, ולכן אנו נושא פני להם - "ישא ה' פניו אליך".

מכאן שקיום המצוות לשם שמים הוא מעלה עצומה ונשגבה ומתן שכרה בצידה.

קריאת שמע ג' פעמים - עדות בכל יום
כתוב בתורה (דברים יט, טו) "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר", ודרשו חז"ל (מכות ה' ע"ב) "אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש שלשה לשנים". והנה יש לנו עדות שאנו מזכירים ג' פעמים ביום, הלוא היא קריאת שמע. והאותיות עי"ן ודלי"ת בפסוק 'שמע ישראל' גדולות, הרי לנו "עד". קריאת שמע שחרית וערבית היא חובה, והשלישית - קריאת שמע שעל המטה. אם מקפידים להזכיר את העדות הזו מדי יום, הרי שהיסוד של אמונת ישראל תשתרש בלבנו ביותר.

קריאת שמע - פרסום שמו של הקב"ה
האדמו"ר מקאליב שליט"א שניצל מציפורני הנאצים ימ"ש, רגיל לספר שרגע אחד לפני שנשלח למשרפות, הוא התפלל מעומק לבו שהקב"ה יציל אותו ממות, והוא קיבל על עצמו שיפרסם את שמו יתברך ויתעלה בעולם, ונתקבלה תפלתו ובדרך ניסית ממש ניצול. ולכל מקום שהוא מגיע הוא אומר שצריך להזכיר "שמע ישראל", וכי יש בזה עדות שמשרישה את אמונתנו במציאותו יתברך. פעם אמרתי לו שכבר קדמוהו גדולי הרבנים הספרדים ואמרו שעם קריאת שמע של קרבנות בשחרית יש ג"פ עדות של קריאת שמע בשחרית: א. של קרבנות ב. ביוצר ג. בסוף 'עלינו לשבח' אומרים את הפסוק "שמע ישראל" וכו'. ומיהו צריך להזהר שלא לחזור על שמע פעמיים, ולא יאמר כיון שאני רוצה לזכות באמונה שורשית על כן אחזור על קריאת שמע מספר פעמים ברציפות, כי כבר אמרו חז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) כל האומר שמע שמע משתקין אותו. אבל אם לא כיון בפסוק ראשון, יקרא עד פרשת "והיה אם שמע" ואז יוכל לחזור.

ואשלם ניחומים ולו ולאבליו
בזוהר הקדוש (פרשת משפטים דף קו ע"ב) מובא שיש מלאכים המלווים את האדם כל חייו ומעידים עליו ומכריזים עליו בכל העולם כולו על כל מעשיו אם לטוב אם למוטב, וז"ל:

ועל פי זה מבאר את הפסוק (ישעיה נ"ז יח) "ואשלם ניחומים לו ולאבליו", לכאורה זה סותר, כי אם משלם לו סימן שהוא חי ואין עליו אבלים, ואם לאבליו איך הוא משלם לו? אלא, אם עושה אדם עבירה, אותם מלאכים שמכריזים בשמחה על מעשיו הטובים, בוכים ומתאבלים עליו, וכשחוזר בתשובה הם שוב שמחים במעשיו. כל אדם ישים דברים אלו על לבו, וזה יחזקו לקיים מצוות כראוי ויינצל מן העברות.