ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

התורה וחידוש הברית ;">

בית מדרש תורה ולימודה התבוננות אמונית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (47 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (47 ד')

כ"ח בסיוון תשס"ה

התורה וחידוש הברית


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

כותב רבינו יונה בשערי תשובה 1 :
ומצוות תפילין ומצוות מזוזה מצוות עשה הן, והינן בכלל קבלת מלכות שמים, כי על כן נכתבו בפרשת שמע ישראל.

כשאדם מניח תפילין וקובע מזוזה הוא מקבל על עצמו עול מלכות שמיים, והראיה לכך היא מהפרשה שבה מצוות אלו נכתבו.

מדברים אלו של רבינו יונה לומדים חידוש גדול: קבלת עול מלכות שמים שאנחנו נוהגים לומר בערב ובבוקר בקריאת שמע אינה רק האמירה של "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" 2 , אלא כל מה שנמצא בפרשה הראשונה של קריאת שמע הוא בכלל אותה קבלת עול. כל מה שנאמר בפרשה כלול בקבלת עול מלכות שמים.

מכלל דבריו ניתן ללמוד חידוש נוסף, שהרי באותה פרשה מוזכרים עניינים אחרים: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך"- גם לימוד תורה הוא בכלל קבלת עול מלכות שמים. מצווה זו נזכרת גם בפרשת "והיה אם שמוע" העוסקת בקבלת עול מצוות, אם כי שם זה מופיע בנוסח מעט שונה. שוב, על פי הדיוק בלשונו של רבינו יונה ה"ושננתם לבניך" בפרשה הראשונה אינו כהרי ה"ושננתם לבניך" המופיע בפרשה השניה. שומעים מדברי רבינו יונה שהמצווה המיוחדת היא בכלל קבלת עול מלכות שמים.

שתי נקודות דורשות ביאור: האחת, כיצד מצוות תלמוד תורה מקבלת משמעות של קבלת עול מלכות שמים, והשנייה- מדוע דווקא " ושננתם לבניך", דווקא צורה זו של לימוד היא המקבלת שם של קבלת עול מלכות שמים.

שני צדדי הברית
כך נאמר בירושלמי 3 :
מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? רבי לוי ורבי סימון: רבי סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן: אנכי ה' אלהיך - שמע ישראל ה' אלהינו; לא יהיה לך אלהים אחרים על פני- ה' אחד .

כשיהודי אומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא למעשה מאשר את שתי המצוות הללו, את שתי הדיברות הראשונות.

נרמז כאן יסוד עמוק יותר, מעבר לסתם הזכרה של עשרת הדיברות, הקושר בינן לבין פרשת קריאת שמע. מהי כוונת הדברים?

בין שאר הדברים שבהם נתייחדה מצוות תלמוד תורה לעומת שאר המצוות ישנו דבר מיוחד: את שאר המצוות התחלנו לקיים רק לאחר שניתנו לנו בסיני. אמנם אמרו חז"ל שהאבות קיימו את התורה קודם שניתנה, אולם ישראל מקיימים אותה למן נתינתה ואילך. שונים הדברים בלימוד תורה. חז"ל לומדים שאת שתי הדיברות הראשונות שומע עם ישראל במעמד הר סיני מפי ריבונו של עולם 4 . השמיעה הזו אינה רק של דיברות - זהו לימוד תורה. הקב"ה מלמד אותנו, "אנכי ה' אלוקיך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". עם ישראל לומד את המצוות הללו מפי הקב"ה עוד קודם קבלת התורה כולה. העם מתחיל ללמוד תורה עוד קודם הקבלה, כפי שזה מתבטא בשתי המצוות הראשונות. מה פשר הדבר?

מעמד הר סיני, נתינת התורה לישראל מכונה בכתוב ובחז"ל "כריתת ברית". כדי לכרות ברית צריך שני צדדים - זה של ריבונו של עולם וזה של עם ישראל, וכפי שחז"ל המשילו זאת לכניסה לחופה. שני הצדדים שותפים בכריתת הברית. הכריתה עצמה היא מחייבת, ותוכנה הוא קיום המצוות. איך ברית סיני נוצרת, איך היא מתגלה, מה יוצר אותה? מצד אחד היא מופיעה באמירתו של הקב"ה, ומצד שני באמירה שלנו. כפי שמוצאים במקום אחר, כשישראל מקבלים עליהם את מלכותו של דוד המלך 5 :
וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

ישנם כאן שני צדדים לברית - המלך והעם, כשכל אחד מהם מבצע פעולה מסויימת הכורתת את הברית. כך גם בברית שנכרתה בהר סיני. הקב"ה מצידו אומר את הדיברות. מה מגיע מצידנו?

קבלת עול מלכות שמים - המענה והאישור

הירושלמי שאל מפני מה קוראים את שתי הפרשיות הללו בכל יום, ושאלתו תמוהה, שהרי המשנה עצמה אומרת שפרשה ראשונה היא כנגד עול מלכות שמים, והשניה כנגד עול מצוות. מה הכוונה בשאלת הירושלמי?

הרעיון המתברר בירושלמי הוא כיצד מתבטאת התשובה שלנו לדברי הקב"ה על ידי שתי הפרשיות הללו. כשאנחנו אומרים "שמע ישראל" יש כאן אישור מצידנו למצוות שהוא אמר, "ה' אלוקינו" כנגד "ה' אלוקיך", "ה' אחד" כנגד "לא יהיה לך".

יש כאן ברית מחודשת המתבצעת בכל יום על ידי אמירת "שמע ישראל". זה מה שהיה בסיני, אמירה של הקב"ה מול אמירה שלנו, ולפי הירושלמי אנו מחיים מחדש את ברית סיני. כך לכאורה יש להבין את הירושלמי; אין זו סתם אזכרה של שתי הדיברות הראשונות, אלא יציקת תוכן למושג של קבלת עול מלכות שמיים שעליה דיברה המשנה - כריתת ברית מחודשת הנעשית בכל יום עם רבונו של עולם. לא בכדי אומר הירושלמי שכלולות כאן שתי הדיברות הראשונות, משום שהן החלק של רבונו של עולם בכריתת הברית.

גם בברית בין הבתרים מצינו שאברהם אבינו עובר בין הבתרים. עניינה של ברית היא לרמוז מצד אחד על שני חלקים, על שני הצדדים להסכם, ומצד שני להראות ששני החלקים הללו הם עניין אחד. אמירת שמע ישראל בכל יום היא כריתת ברית מחודשת לכך שאותם שני חלקים הם אחד.

מכאן ניתן להבין את הנקודה שהעלינו קודם. לפי רבינו יונה נתחדש, כי כל מה שמופיע בפרשה הראשונה של קריאת שמע עניינו קבלת עול מלכות שמים. על פי דבריו אלה, גם מצוות תלמוד תורה היא קבלת עול מלכות שמים. כריתת הברית נעשתה על ידי חלק של התורה שאותו לימד אותנו הקב"ה. החלק הזה הוא חלק כריתת הברית שאותו עשה הקב"ה.

מטרת הברית- הפיכת השניים לאחד
יש שני פנים בלימוד תורה - מצד אחד אין מצווה זו שונה מכל המצוות, אולם מצד שני יש לה ייחוד על פני השאר - על ידי הלימוד עצמו מתבצע מעשה הברית, יצירת הקשר הראשוני בינינו לבין הקב"ה, וכל הקשר המתמשך מכך. ממילא ניתן להבין מדוע בפרשה של קבלת עול מלכות שמיים מתגלה המצווה דווקא על ידי "ושננתם לבניך" - על ידי שינון וחוד, "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד" 6 .

המילה "מחודד" מזכירה את המילה "חד", שפירושה בארמית "אחד". דברי תורה נעשים מחודדים, ברורים וזכורים על ידי שינון. המילה "שינון" מצד אחד מזכירה "שניים", תוספת חזרה, עוד ועוד, ומצד שני דווקא הכפילות, השינון והחזרה יוצרים את האחדות, בין הנשוא לבין הנושא, בין האדם לבין הלימוד. ככל שהאדם חוזר יותר, שונה ומשלש, התורה שהוא למד והוא עצמו נעשים דבר אחד, ואז "אם ישאלך אדם אל תגמגם", משום שההופעה שלך והתורה הם עניין אחד, זה יהיה אותו הגילוי בדיוק. כפי שאמרנו, הצורה הזו של לימוד תורה שייכת דווקא לקבלת עול מלכות שמיים, ללימוד התורה שהוא בגדר כריתת הברית. זהו לימוד התורה שבאמצעותו כורת הקב"ה את הברית עצמה. נוכל להוסיף ולומר כי זהו עניינה של הברית, הנעשית בין שניים. אי אפשר לומר שאדם כורת ברית עם עצמו. הברית היא בין שניים, ההופכים באמצעותה להיות אחד. יש לימוד תורה שכל עניינו ומגמתו הוא ההתאחדות, "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך", זה ה"ושננתם".

וכך כותב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה 7 :
תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו... מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת. כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה, ואם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער:

יש כאן סגנון מיוחד בדברי הרמב"ם, "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי". בשום מקום אחר לא נאמר "מי שנשאו לבו לקיים מצוות תפילין כראוי" , או "מי שנשאו ליבו לקיים מצוות לולב כראוי". מדוע מזכיר כאן הרמב"ם נשיאות לב, כשהוא דן בקיום המצווה כראוי?

דבר זה יוסבר על פי מה שאמרנו עד עתה: במצוות תלמוד תורה ישנם שני חלקים - החלק בה המצווה הזו שווה לשאר, והחלק שבה היא מיוחדת כאמצעי שאיתו נכרתת הברית בסיני. גם הצד הזה ישנו במצוות תלמוד תורה. כדי להשיג את הפן הזה של תלמוד תורה, המכשיר לכריתת הברית - לשם כך צריך נשיאות לב. צריך שיישא אותו לבו, לרומם את האדם למדרגה כזו שלא יסיח דעתו לדברים אחרים, ללא שום נגיעה חיצונית והשגת מטרות אחרות. הוא חייב להיות שקוע רק בתורה.

ביטולם של הרע והמוות על ידי הברית
וכך נאמר במסכת פסחים 8 :
"והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד"-אטו האידנא לאו אחד הוא? אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה - על בשורות טובות אומר "ברוך הטוב והמטיב" ועל בשורות רעות אומר "ברוך דיין האמת", לעולם הבא - כולו "הטוב והמטיב". "ושמו אחד" מאי אחד, אטו האידנא לאו שמו אחד הוא? אמר רב נחמן בר יצחק לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י.

ובשולחן ערוך 9 נפסק:
יכוין בברכתו פירוש המלות. כשיזכיר השם יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה והווה ויהיה.

הגר"א במקום כותב, כי המקור לכך הוא דברי רבינו יונה בספר היראה המובאים בטור, שכתב אצל פסוק ראשון שבקריאת שמע:
ובכל אחד משני שמות האמורים בפסוק הראשון יאריך עד שיחשוב היה הווה ויהיה. ובכל פעם בהזכירו שם המיוחד יחשוב בו.

הגר"א מבאר את כוונת הדברים:
פירוש(כלומר, מה צריך לחשוב בהזכרת שם המיוחד): קריאתו (המשמעות של שם אדנות, שהוא האופן שבו קוראים את השם המיוחד באל"ף דל"ת), שהוא אדון הכל, אבל משמע שם שאין צריך לחשוב אלא פירוש קריאתו, רק בקריאת שמע, ששם שני השמות מורין על היה הווה ויהיה וכן עיקר לפי עומק הדין.

בדרך כלל יש להזכיר את השם על פי הכוונה של אדון הכל, לפי כוונת הקריאה, ולא על פי מה שנכתב. ב"שמע ישראל", כשאומרים "ה' אלוקינו ה' אחד", אז צריך לחשוב על "היה הוה ויהיה". מדוע?

הגמרא שראינו בפסחים מעירה על כך שהעולם הזה הוא בעל מציאות של "דיין האמת" לעומת מציאות של "הטוב והמטיב", וכן אין צורה של "ושמו אחד". זה בכל אזכרות השמות האחרות. בשמע ישראל, לעומת זאת, אנחנו כבר רואים את המציאות העתידית.

פרשה ראשונה של שמע ישראל, קבלת עול מלכות שמים, היא החייאה של ברית סיני. אנו מחדשים כביכול את כריתת הברית. כשנכרתה הברית בסיני לא היה מצב של כפילות, של "ברוך דיין האמת" לעומת "הטוב והמטיב". חז"ל דרשו את הפסוק "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו" כמתאר את המציאות שלאחר חטא העגל 10 . קודם החטא, בעקבות מעמד הר סיני, חזרה המציאות למדרגה שבה היתה קודם לחטאו של אדם הראשון, מדרגה שבה סר מר המוות. כשקוראים את "שמע ישראל" מחדשים את כריתת הברית, ואז אין מוות. כך ניתן לכוון את הצורה של היה הווה ויהיה, הנכתבת, לעומת המקומות האחרים, שם מכוונים רק לפי האופן שבו זה נשמע.

דבר זה רמוז בשני מקומות אחרים בגמרא.
בסוף כתובות 11 נאמר:
אמר ר' אלעזר עמי הארצות אינן חיים שנאמר מתים בל יחיו... כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל 12 כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו.

תחיית המתים שייכת לתורה, ולפי זה עמי ארצות אינם קמים לתחייה. ר' אלעזר מוצא בסוף תקנה לעמי הארץ גם ללא לימוד, על ידי הידבקות לתורה, משיא בתו לתלמיד חכם, או מהנה תלמיד חכם מנכסיו. בלי תורה אין מושג של תחיית המתים, משום שזה שייך לאותו פן בתורה עליו דיברנו קודם - צד כריתת הברית, הצד שכילה את המוות במעמד הר סיני, ועליו נאמר "כי טל אורות טלך".

ועוד נאמר בגמרא במסכת סוטה 13 :
עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה 14 ".

העבירות נקראות "מים", והתורה נקראת "אהבה". המהרש"א במקום מתקשה מדוע כאן קוראים לעבירות מים, כשבכל מקום התורה נמשלה למים, ופה היא נמשלת לאהבה. המהרש"א מביא כאן פסוק נוסף באותו הקשר - "כי עזה כמוות אהבה". על פי דברינו יש מקום להבין - "עזה כמוות אהבה" - ישנן שתי בחינות בתורה, המצווה והאמצעי שאיתו הקב"ה כורת ברית, זוהי ה"ושננתם", אתה והתורה הופכים להיות אחד, זה ביטוי של אהבה של הקב"ה עם ישראל, ועליה אפשר לומר "עזה כמוות אהבה". מוות אינו עונש, הוא הכרח במציאות שלאחר החטא. אולם כשיש כריתת ברית, אין כבר צורך במוות כשלב בדרך אל התיקון. עבירה מכבה מצווה, אולם תורה של אהבה מצד הקב"ה ומצידנו, "ושננתם", עד שהופכים ישראל והתורה להיות אחד, זוהי מדרגה שיכולה להיות רק במדרגת האהבה. כשם שמצד הקב"ה כריתת הברית היא על ידי התורה שהוא מלמד אותנו, כך מצידנו, "ושננתם" הוא קבלתה של הברית על ידינו.


^ 1 שער ג אות כב
^ 2 דברים ו, ד
^ 3 ברכות פרק א הלכה ה
^ 4 מכות כד, א
^ 5 שמואל ב ה, ג
^ 6 קידושין ל, א
^ 7 פרק ב, הלכות ה-ו
^ 8 נ, א
^ 9 אורח חיים, סימן ה הלכה א
^ 10 עבודה זרה, ה, א
^ 11 קיא, ב
^ 12 ישעיה כו, יט
^ 13 כא, א
^ 14 שיר השירים ח, ז

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il