בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • הדרך להנהגה
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
5 דק' קריאה
בעיית מנהיגות בציבור הדתי
בשבוע הקודם ביקרתי את המנהיגות שהובילה את המאבק למען הצלת גוש קטיף וצפון השומרון, אולם חובה להרחיב את הדיון, מפני שבעיית המנהיגות בציבור הדתי עמוקה ודורשת טיפול יסודי.

במשך אלפיים שנות גלות שכחנו את סוגיות המנהיגות. מנהיגי הקהילות למדו לפעול כלפי השלטונות בשתדלנות, בחנופה, מתוך פחד מוצדק שכל עמידה זקופה עלולה לסכן את הקהילה. לא היתה ברירה אחרת. מכל מקום, זוהי מנהיגות שעוסקת בהישרדות, ולא בפיתוח יוזמות ממלכתיות והגשמתן במציאות. על בסיס מורשת זו שמוטמעת בלבבות קמים המנהיגים של הציבור הדתי על גווניו השונים.

לעומת זאת, בתחום חיי המשפחה יש לדתיים מסורת וניסיון רב. במשך שנות הגלות נרכש ניסיון רב כיצד לטפח משפחה יהודית גם בתנאים קשים. ואכן בפועל אנו רואים כי המסורת הדתית מועילה מאוד לחיי המשפחה מול כל הבעיות והאתגרים שמציאות החיים המודרניים מציבה בפניה. חיי המשפחה בחברה הדתית מוצלחים יותר מאשר בחברה החילונית מכל בחינה שהיא.

כך בפועל, הציבור הדתי זוכה לברכה רבה בבניין המשפחה, אבל בהנהגה הציבורית עדיין לא זכה להישגים גדולים. המנהיגים החילונים פועלים באופן טבעי יותר, וגם לומדים מניסיונם של הגויים. אולם הדתיים אינם חופשיים להתנהג כפי טבעם, ומנגד גם אין להם מורשת מסודרת ובנויה, כיצד מבססים מנהיגות מתוך אמונה ותורה. וכך יוצא שרוב המנהיגים הדתיים יודעים לעסוק בעיקר בשתדלנות, או בהצהרות וגינויים, או בשירותם של מנהיגים חילוניים.

מסקנת ביניים: אחדות
צריך להכיר במציאות הזו, והמסקנה לעת עתה מכך היא שיש לחתור לאחדות הציבור הדתי, על כל גווניו. אם נצפה מאישי הציבור שלנו ליותר ממה שהם מסוגלים, נצטרך להתאכזב שוב ושוב. אילו היתה קמה מנהיגות שמסוגלת להציב חזון ולחתור להגשמתו בחכמה, מתוך ראייה רחבה, מציאותית, היה שווה להתייצב מאחריה ולקוות שתצליח לפעול לשינוי המציאות. בפועל, מנהיגות כזו אינה קיימת, ולכן לכל הפחות אפשר לבקש מהתנועות והאישים השונים שיחסכו מאיתנו את המתח והתחרות שביניהם, ויתאחדו למען המטרות המשותפות של הציבור הדתי על כל גווניו.

האחדות צריכה לכלול כמה שיותר חלקים מהציבור. למרות חילוקי הדעות, צריך להדגיש את הצדדים המשותפים שהם מרובים יותר. יש למצוא את הדרך שתיתן מצד אחד את מירב החופש לכל גוון, ומאידך תאפשר שיתוף פעולה מקסימלי למען המטרות המשותפות.

יהיה צורך להסכים מראש, כי יתכן ויהיו מצבים שבהם חלק מחברי הכנסת יפרשו מהקואליציה וחלקם יישארו, ועל כולם יהיה מוטל לכבד אלה את אלה, בלא האשמות וגינויים מופרזים.
זה יהיה שלב ראשון לקראת פיתוח 'תורת המנהיגות' לאור התורה.

הבעיה העמוקה - המטרות אינן ברורות
בנוסף לחסרון במורשת מנהיגותית, יש לציבור הדתי-לאומי בעיה נוספת, שהיא יותר חמורה: המטרות הבסיסיות אינן מוגדרות כראוי. למרות שמבחינות רבות זהו הציבור הטוב והמאוזן במדינה, מסך ערפל פרוס על כל יעדיו. מתוך גישה חיובית, ישרה ובריאה, הציבור הדתי-לאומי מחובר לכל הערכים החשובים, התורניים, הלאומיים והאוניברסליים. יש לו יחס בסיסי חיובי ללימוד תורה וגם ללימוד מדע, ללומדי התורה בישיבות וגם לאנשים שמתפרנסים מעמל כפיהם. הוא מעריך את מי שמתמסר למען העם והארץ בצבא ובהתיישבות, בקליטת עליה ובפיתוח התעשייה.

אבל שאלת היחס בין כל הערכים הללו אינה ברורה. כיצד משלבים את כל הערכים הטובים והחשובים הללו? מה עושים כאשר ישנה התנגשות בין שני ערכים? מי קודם? וכיצד אחר שמקדימים ערך אחד למשנהו, בכל זאת מוצאים דרך לתת ביטוי אמיתי לשני הערכים גם יחד? כל השאלות הללו אינן פתורות. במצב כזה לא ניתן להצמיח מנהיגות. למנהיגות צריכה להיות דרך, וכאשר המטרות אינן ברורות אי אפשר לבנות מנהיגות.

ואל תהיה קלה בעינינו בעיה זו, שכן מובא בתלמוד (שבת קיט, ב):
"אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר (ישעיה כד): והיה כעם ככהן, וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ".

הרי שכאשר אין סדר ברור מה גדול ומה קטן, איזה ערך קודם לחברו, כל מערכת הערכים הולכת ומתפוררת - מתבוקקת, והארץ נחרבת.

תורה ומדע
הנה לדוגמה, היחס בין תורה ומדע. ככלל, כל בן תורה צריך להתייחס ללימודי המדע באופן חיובי, כמבואר בתלמוד (שבת עה, א). ואף תקנו חכמים ברכה על הרואה חכם בחכמות העולם - "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם". הרי שגם החכמות השונות נחשבות כחכמה אלוקית (ועיין מהר"ל נתיב התורה פרק יד). ואמר הגר"א שמי שחסר לו יד אחת בחכמות חיצוניות חסר לו כנגד זה מאה ידות בתורה.
עם זאת ברור כי חכמת התורה נעלה וקודמת.

וכאן השאלה כיצד צריך להיות בפועל היחס בין לימודי התורה והמדע. האם רק לאחר שאדם יסיים את כל לימודי התורה יתחיל ללמוד מדע? כלומר, בערך בגיל שבע מאות? או שמא כבר בצעירותו ישלב לימודי קודש עם לימודי חול? וכמה ישלב? ואולי הדבר תלוי באופיו של האדם? וכיצד בוחנים זאת? בפועל, כיוון שהדברים אינם ברורים, ישנה מחלוקת עמוקה בין הישיבות לאקדמיה, כשכל צד מנסה למשוך בכל כוחו לכיוונו. וכיוון שנוצר מתח, יש ביקורות הדדית קשה, למרות שלו היו יושבים ביחד במתינות היו בוודאי מסכימים כי יש ערך רב הן לישיבות והן לאקדמיה. אבל חובה לציין כי פשרה לא תפתור את הבעיה השורשית. דרוש בירור מעמיק, כיצד משלבים את התורה והמדע באופן אידיאלי, היינו באופן מפרה.

כל זמן שלא נעשה בירור כזה, קשה מאוד להציב חזון שלם לציבור כולו, שצריך להצמיח מתוכו תלמידי חכמים, מדענים, סוחרים, בעלי מלאכה וכו'. וכשאין חזון כזה, גם לא ניתן לייסד תוכנית לימודים שתיתן מגוון אפשרויות לאנשים השונים. וכשאין חזון ודרך, לא יכולה לצמוח מנהיגות שתפעל להגשמתו ולהנחלתו לציבור הרחב.

תורה ועבודה
גם שאלת היחס בין תורה לעבודה אינה פתורה. האם ההדרכה הנכונה היא ללמוד בכולל כל החיים, כמו שמדריכים חלק מהרבנים החרדים, או שהדבר אסור על פי דברי הרמב"ם. האם אדם צריך להסתפק במעט שבמעט, לחיות חיי דלות ולהקדיש את עיקר זמנו ללימוד התורה, או שמא יש ערך לכך שאדם ישקיע זמן רב בעבודה ויהיה עשיר. הסוגיה הזו כלל אינה פתורה, ויש רבים שפוסחים על שני הסעיפים: מצד אחד מעריכים את מי שאינו מתפרנס כלל וניזון מהכולל כל חייו ומשבחים את מסירותו העצומה לתורה, ומצד שני כועסים עליו ואומרים שהוא מחלל ה' כדברי הרמב"ם. קשה כך לחנך את הצעירים, ועוד יותר קשה להנהיג ציבור ולהציב דגם אידיאלי לחיים יהודיים.

וכך ביחס שבין יהדות ודמוקרטיה, משפט התורה וחוק המדינה, ישיבה וצבא, ועוד נושאים רבים. ושוב, כאשר הדברים אינם מלובנים, אי אפשר לקבוע עמדה ואי אפשר להיאבק עליה.

מנהיגות חייבת להציב מטרות ברורות ולהתקדם כלפיהן. אין לנו מנהיגים מפני שאין מטרות ברורות, ואין מטרות ברורות כי אין מנהיגות ראויה.
עלינו לפתח עתה את 'תורת המנהיגות' ולברר לעומק את יסודות תפיסת עולמנו.

ג' באלול
שבעים שנה עברו מעת הסתלקות מורנו ורבנו הגדול, גדול הדורות האחרונים, מרן הרב קוק זצ"ל. מאורעות הימים הכריחו אותנו לעסוק בסוגיות ציבוריות בוערות, ולא זכינו להקדיש לדמותו את היחס הראוי. הקוראים הוותיקים יכולים לשער שאת חובי אשלם בכפל כפליים.

ומכל מקום אזכיר דברים שכתב, בהם צפה כי אם הלאומיות לא תתחבר אל שורשה המקודש, תהפוך לרועץ, כפי שנוכחנו בחודש האחרון.

באגרת קמ"ד, משנת תרס"ח, קורא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל לבנות את הארץ ברוחניות וגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, מפני שכל עתיד בניין הארץ וצמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית. שאם לא כן ישתלטו בעלי:
"היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגירים של היסתוריה (היסטוריה) ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון - (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת
עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את היישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il