ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהות הקידושין

בית מדרש גמרא קידושין Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשע"ח

מהות הקידושין

הקדמה – פרק א בקידושין



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בניית כל בית יהודי מורכבת משני שלבים – הקידושין והנישואין. השלב הראשון נלמד מן הפסוק "כי יקח איש אשה", ולפי פשט הרמב"ם משמע שזו מצוות עשה ויש חולקים, ועסקנו בכך בהרחבה בכתובות 1 , אולם כאן נעסוק בהבנת המשמעות של הקידושין – האם הם יוצרים מעמד איסורי בלבד או שיש כאן חלות קניינית כל שהיא, ואם כן יש להבין מה בדיוק הבעל קונה באשה. כמו כן נעמוד על הגדר של פעולת הקידושין – האם היא מעשה קניין משותף או מעשה של הבעל בלבד, ואם כן – האם נדרש לכל הפחות רצון של האשה, ואיזה רצון – האם דווקא רצון חופשי או שגם רצון שהתחיל בכפייה מועיל כמו ב'תליוהו וזבין'.

משמעות הקידושין – חלות איסורית או ממונית?
המשנה נוקטת שלושה מעשי קניין המועילים לקידושין, ומתנסחת "האשה נקנית בשלושה דרכים". מניסוח זה משמע שיש כאן קניין כל שהוא, וכך משמע גם מגוף הדין, שהרי מצאנו מעשי קניין רק ביחס לביצוע קניינים, וכשמם כן הם, ובשונה מאיסורים שלגביהם מצאנו שדיבור מחיל חלויות כגון נדרים, תרומות ומעשרות ועוד. מאידך, הגמרא בדף ו ע"ב דנה מה הדין בנותן גט לאשתו ולא אומר לה "הרי את מגורשת" אלא "הרי את לעצמך", ופושטת מברייתא הכותבת שנוסח זה מועיל לגבי משחרר עבדו, ואם מועיל בעבדו הכנעני שגופו קנוי לו כל שכן שיועיל באשתו שאין גופה קנוי לו. משמע שהבעל אינו קונה את האשה.
האחרונים נחלקו בדבר. האבני מילואים סובר שאכן אין שום קניין בפעולת הקידושין ואין כאן אלא חלות איסורית האוסרת את האשה על כל העולם. הוא מסיק מכך מספר נפקא-מינות:
הראשונה (כח ס"ק כא), המקדש אשה בהנאה שמאחר לה את זמן הפירעון אין זו ריבית גמורה אלא רק הערמת ריבית. בדף ו ע"א אומר אביי שהמקדש בהנאת מלווה מקודשת אך אסור לעשות כן משום הערמת ריבית. הגמרא מבארת שאם הוא קצץ מראש שתשלם לו חמישה דינרים בעבור הארבעה שלוותה ולבסוף קידשה תמורת הדינר החמישי (כלומר, שלא תצטרך לשלמו) הרי זו ריבית גמורה אלא מדובר שהרוויח לה זמן בתמורה לקידושין. מסביר רש"י שאין זו ריבית משום שלא קצץ לה וכן לא קיבל ממנה כלום, וכן מבואר ברשב"א. האבני מילואים לומד מכך שהבעל לא מקבל בקידושין שום דבר ממוני, כי אילו היה מקבל הייתה זו ריבית, שהרי תמורת המתנת מעות קיבל שווה כסף, וזו כוונת רש"י שהבעל לא קיבל ממנה כלום 2 .
השנייה (לא ס"ק כא), לדעת הרשב"א האומר התקדשי לי לחציי ולא לכולי אינה מקודשת למרות שבדיני ממונות מבואר בריטב"א בקידושין (כג ע"ב ד"ה ורבי אלעזר) שהנותן מתנה לחצי עבדו קנה את המתנה משום שפשט בכולו 3 . מסביר האבני מילואים את החילוק על פי שיטת הרשב"א לעיל שאין שום קניין ממוני באשה ולפיכך יש מקום לחלק בין דיני ממונות לקידושין ולומר שדווקא בממונות יש דין שפושט בכולו אך בקידושין אין דין כזה.
השלישית (מב ס"ק א), גם לסוברים כעיטור (וכן פסק הרמ"א חו"מ רה, יב) שתלוהו וקנה לא חל, אפשר לומר שאם תלוהו וקידש כן חל, שלא כדברי הרשב"א (קידושין ב ע"ב) שתלה ביניהם, ונימק האבני מילואים שכדי לקנות צריך רצון חזק יותר מאשר בקידושין שאין בהם קניין ממוני.
לעומתם, הנצי"ב (משיב דבר ח"ד סי' לה) סובר שיש בקידושין קניין ממוני, ואמנם אין גופה קנוי לו אך היא קנויה לו לעניין אישות, כלומר היא משועבדת לו לכך שהוא זכאי ליחסי אישות עמה, וזו כוונת התורה שהיא קניין כספו.
הנצי"ב מוכיח שאין גופה קנוי לגמרי מכך שהיה פשוט לחז"ל שמהתורה אין מעשה ידיה לבעלה, ומאידך פשוט לחז"ל שאינה רשאית למנוע ממנו תשמיש. אם היא הייתה קניין כספו כמו שפחה הדין היה הפוך, מעשה ידיה היו שלו והיא לא הייתה משועבדת לתשמיש, אלא שהקניין הוא לעניין אישות.
בהמשך מוסיף שהקידושין כוללים שני דברים, גם קניין ממוני לאישות וגם מעמד איסורי שנעשית אשת איש ונאסרת לאחרים. ובמצבים מסויימים יתכן שחלה רק אחת מן החלויות. כשמקדש עוברה לא חל הצד הקנייני אך כן חל הצד האיסורי וכן כשמקדש איסורי לאוין חל רק הצד האיסורי שנאסרת לאחרים אך לא חל הצד הקנייני ולכן אינה משועבדת לו לאישות.
בר"ן בגיטין (ג ע"א בדפי הרי"ף ד"ה וכתבו) מובאת מחלוקת בינו לבין התוס' אם טוענים ליתומים טענת מזוייף. התוס' מדייקים מכך שבגט לא טוענים מזוייף אלא אם הבעל טוען בפירוש שכך גם בשטר הלוואה. אולם הר"ן דוחה את הדימוי וכותב שאשה אינה ממונו של הבעל אלא היא ברשות עצמה להינשא ולכן לא טוענים לבעל מזוייף. מדבריו משמע כאבני מילואים שאין שום קניין ממוני לבעל, ומהתוס' שכן דימו משמע שסברו כנצי"ב שיש זכות ממונית שנקנית לבעל 4 .
האבני נזר (אה"ע קכג אות ט) תולה בשאלה זו נפקא מינה נוספת, אם עדים המעידים שהתגרשה צריכים להעיד דווקא בפני הבעל. אם יש כאן קניין ממוני הרי שהבעל נחשב לבעל דין וצריך להעיד דווקא בפניו, אך אם זוהי רק חלות איסורית אין צורך להעיד בפני הבעל, וכן סובר האבני נזר.
הקובץ שיעורים (קידושין סי' נג) לא חידש כדברי הנצי"ב שייתכנו קידושין המחילים רק את החלות האיסורית ולא הממונית או להפך, אך הוא כתב כמותו שיש בכל קידושין גם קניין ממוני וגם איסור (הוא לא פירט מהו בדיוק הקניין הממוני כפי שפירט הנצי"ב), והמקדש יכול להחיל את אחת מהחלויות, או הממונית או האיסורית, והיא ממילא גוררת אחריה ומחילה גם את השנייה. על פי זה הוא מסביר את דברי התוס'. בדף ז ע"א אומר רבא שהאומר התקדשי לי לחציי פושטים הקידושין בכולו ומקודשת לו לגמרי, ומקשה הגמ' מדוע לא נאמר גם במקדש חצי אשה שיפשטו הקידושין בכולה. אומרים על כך התוס' (ד"ה ונפשטו) שההווה אמינא שיפשטו בכולה היא רק באומר בלשון הקדש אך באומר הרי את מאורסת לי וכד' היה פשוט לגמרא שלא יפשוט בכולה. ולכאורה תמוה מה אכפת לנו באיזו לשון קידשה?! מסביר הקובץ שיעורים שכאשר הוא אומר בלשון הקדש הוא מחיל את ההקדש וממילא חל הצד הממוני, ובכך שייך לומר שדומה להקדש שמתפשט בכולו, אך אם אומר בלשון אירוסין הוא מחיל את הצד הממוני וצד זה מחיל ממילא את הצד האיסורי, אולם לגבי הצד הממוני לא אומרים שמתפשט ולכן אינה מקודשת.

פעולת הקידושין – מה חלקו של כל אחד מבני הזוג במעשה הקניין?

בקידושין ה ע"ב אומרת הגמרא שדווקא האיש צריך לתת לאשה את כסף הקידושין ולומר הרי את מקודשת לי אך אם האשה נתנה כסף לאיש ואמרה לו הריני מקודשת לך אינה מקודשת. מסביר הר"ן בנדרים (ל ע"א ד"ה ואשה נמי) שכך למדים מהפסוק "כי יקח איש אשה" ולא נאמר "כי תלקח אשה לאיש" ולכן צריך שדווקא האיש יעשה את פעולת הכנסתה לרשותו ולא היא תכניס את עצמה לרשות הבעל. ממשיך הר"ן וכותב ש"מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו".
דבריו היו מובנים יותר אילו היה סובר כשיטת הנצי"ב שיש גם קניין ממוני כל שהוא שהבעל קונה באשה ולפי זה ודאי שהוא לבדו יכול וצריך לבצע את כל פעולת הקניין, אולם ראינו שלדעת הר"ן אין כאן שום זכות ממונית שנקנית לבעל אלא יש כאן רק חלות איסורית ולפי זה צריך להבין מדוע רק הבעל מבצע את פעולת הקניין ואין כאן פעולת קניין משותפת לשניהם. אולם אם נעיין בדברי הר"ן נראה שגם לדבריו האשה נכנסת לרשותו. הוא אמנם לא קונה זכות ממונית בה אך הגדרתה האיסורית היא שהיא נכנסת תחת חסותו ורשותו, ולפי זה יובן מדוע הוא מבצע את פעולת הקניין.
אם כן, הבעל הוא זה שעושה את פעולת הקניין. עם זאת, כפי שמבארת הגמרא בדף ב ע"ב, נצרכת הסכמה ורצון מצד האשה, ולכן התנא התנסח בלשון "האשה נקנית" ולא "האיש קונה" ללמדנו שקידושין בעל-כרחה של האשה אינם חלים.
רש"י בדף מד ע"א (ד"ה קידושין דמדעתה) מסביר שהקידושין אינם חלים ללא דעתה ורצונה משום שצריך דעת מקנה. גם הרשב"א (ב ע"ב ד"ה תנא) מסביר שקידושין ללא רצונה אינם חלים משום שאין כאן דעת מקנה, ולפיכך מתקשה מדוע המשנה צריכה להשמיע לנו דין זה הרי הוא פשוט, ולפיכך מסביר שהמשנה באה לחדש דין מחודש יותר והוא שאפילו אם כפה את האשה עד שאמרה רוצה אני לא מועיל, כמבואר בבבא בתרא מח ע"ב, ואמנם מהתורה מועיל במקרה זה אך חכמים הפקיעו את קידושיו הואיל ולא עשה כהוגן.
אולם רש"י ביבמות (יט ע"ב ד"ה קדושין דעלמא) מפרש באופן אחר. הוא כותב שלא מועיל קידושין שלא מדעתה משום שכתוב "והלכה והיתה לאיש אחר" ומשמע מדעתה. לפי זה רק בגלל שיש לימוד מיוחד מהתורה אנו יודעים שלא מועיל בעל כרחה.
הגרז"נ גולדברג שליט"א (חזון קדומים, 'הרצון בקידושין ובנישואין' פרק א אות ח) מסביר שרש"י ביבמות סבר כשיטת הר"ן בנדרים שהאשה אינה שותפה כלל בפעולת הקידושין אלא הרי היא כמפקירה עצמה והבעל לבדו עושה את כל הקניין. לעומת זאת הרשב"א וכן רש"י בקידושין סברו שתפקיד האשה בפעולת הקידושין גדול יותר והיא כמו מקנה. גם אדם שמקנה את החפץ שלו לחברו אינו עושה את המעשה של הקניין אך הוא כן פעיל אקטיבי בחלות הקניין. רצונו מהווה חלק מהגורמים היוצרים את החלות. לדעת הרשב"א ורש"י הוא הדין לגבי אשה המתקדשת אך לדעת הר"ן ורש"י ביבמות במתקדשת רצון האשה הוא רק תנאי לחלות אך הוא לא שותף ביצירת החלות.




^ 1.ראה שם סוגיית 'מצוות הקידושין וברכתה'.
^ 2.עדיין צריך להבין לפי זה מדוע כאשר מקדשה תמורת הדינר החמישי שקצץ יש בעיה של ריבית, הרי גם כאן לא קיבל כלום. הרשב"א מסביר בשם הראב"ד שכאשר קצץ ופירש שהקידושין הן תמורת דינר נחשב כקיבל ממון משום שאחשביה, וכמו אדם שקצץ דינר נוסף ובסוף נתרצה לקבל בעבורו פחות משווה פרוטה, שהואיל וקצץ דינר הרי שהחשיב את הפחות משווה פרוטה כדינר ולכן נחשב לריבית גמורה.
^ 3.נפרט יותר את המקורות. בקידושין ז ע"א אומר רבא שהאומר התקדשי לי לחציי מקודשת אך האומר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, ומנמקת הגמרא שאשה אינה יכולה להינשא לשני אנשים אך איש יכול לשאת שתי שנים, ולפיכך יש לפרש כוונתו שמתכוון לשאת אותה לגמרי אלא שמתנה שיהא רשאי לשאת אישה נוספת על גבה. הרשב"א מסייג לאור הטעם שאם יאמר בפירוש שהיא מקודשת רק לחציו ולא לכולו אכן לא תהא מקודשת. הוא חולק שם על הראב"ד הסבור שאף במקרה זה פשטו הקידושין בכולו ומקודשת.
^ 4.ידידיה אהרנסון – גם בדעת התוס' יש לומר שאין שום זכות ממונית בקידושין, ובכל זאת דימה בין שטר הלוואה לשטר גיטין משום שסבר שהעובדה שבשטר הלוואה יש הבדל בין אם הבעל לפנינו וטוען מזוייף שאז נדרש קיום לבין אם אינו לפנינו שאז איננו חוששים לזיוף ולא נדרש קיום, אינה משום שהבעל הוא בעל דבר ומכח כך יש לו זכות לדרוש קיום (אם נאמר כן אכן לא נוכל לדמות לגיטין אלא אם נסבור שגם שם הבעל נחשב בעל דבר), אלא משום שכאשר הבעל טוען מזוייף מבחינה אובייקטיבית גדל החשש שאכן השטר מזוייף ולכן מצריכים קיום. הואיל וכך אפשר לדמות לגיטין וללמוד משם שכמו ששם כל עוד אין טענת מזוייף איננו חוששים למזוייף ואם יש טענה אנו מצריכים קיום כך גם בשטר הלוואה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il