ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עקב תשע"ח דברי הרב אליהו זצוק"ל

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים עקב Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשע"ח

עקב תשע"ח דברי הרב אליהו זצוק"ל


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הר מרדכי אליהו זצוק"ל

איך מגיעים לארצות החיים?
מספרת לנו הגמרא בברכות (ח.), שרבי יוחנן היה גר בארץ-ישראל. כשבאו וסיפרו לו שיש זקנים בבבל, תָּמַהּ רבי יוחנן ושאל, איך זה יכול להיות, הלא כתוב בפסוק: "למען ירבו ימיכם וִימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם כִּימי השמים על הארץ" (דברים יא). ריבוי ימים יכול להיות רק בארץ-ישראל, אבל בחוצה לארץ – לא. חוץ לארץ אינו מקום החיים לעם ישראל, ודבר זה מפורש בתורה: "וַאבדתם בגוים, ואכלה אתכם ארץ אֹיביכם" (ויקרא פרק כו לח). וכן נאמר, כי אין דבר שהוא סיבה למיעוט ישראל כמו הגלות. אם כן, תמה רבי יוחנן, איך יש זקנים בבבל?
מספרת הגמרא, שרבי יוחנן נשאר בתמיהתו, עד שאמרו לו כי אותם זקנים מקדימים ומאחרים לבית הכנסת. מתפללים מוקדם עם הנץ-החמה ומאחרים לצאת מבית-הכנסת בשעת לילה מאוחרת. אמר רבי יוחנן: זה מה שמועיל להם, שנאמר: "אשרי אדם שֹמע לי לשקֹד על דלתֹתי יום יום לשמֹר מזוזֹת פתחי. כי מֹצאי מצא חיים וַיּפק רצון מה'" (משלי פרק ח לד). הם לא רק באים לבית-הכנסת, הם שוקדים על הדלתות של בתי הכנסת, בציפייה מתי ייפתח.
אנו מכירים מציאות הפוכה, אצל אומות הגויים, שכאשר הם מוציאים לאור איזה ספר "מצליח", או איזה חידוש אלקטרוני, הם עושים מכירה מיוחדת בכמה מוקדי מכירה ייחודיים, בעבור המכורים לדבר שרוצים להיות הראשונים שישיגו את אותו מוצר. ואותם אנשים שבעבורם עורכים את המכירה הזאת, עושים לילות כימים, אם זה בשינה, בעמידה או בישיבה, בהמתנה מתמשכת, בתור ארוך המשתרך בסמוך לאותן חנויות, בציפייה שדלתות החנות ייפתחו, אפילו יהא זה בסמוך לעלות השחר – והם יהיו הראשונים שיקפצו פנימה ויזכו להיות מעשרה הראשונים.
כמו שלומדים אנו צניעות מחתול (עירובין, ק:), אפשר ללמוד מהגויים דברים טובים. אם בשביל מכשיר חדש שהוא "הבל הבלים", שבין כה וכה יחלוף הזמן, והדבר שכה ציפו לו יכלה ויעבור מן העולם. אם בשבילו הם מצפים על פתחי החנויות לחכות מתי הם יפתחו ויקנו את המכשיר החדש – על אחת כמה וכמה אנו, שעושים מעשה חשוב, תפילה. על אחת כמה וכמה שצריך "לִשְׁקדֹ עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם, לִשְׁמרֹ מְזוּזתֹ פְּתָחָי" – שומרים על מזוזות הפתח של בתי-כנסת ובתי-מדרשות, בציפייה שייפתחו ונוכל לרכוש עוד מצוות.
אותם זקנים מאריכים ימים כי יש להם דבקות גדולה במצוות הבורא בכלל, ובתפילה בפרט. ומכיוון שעיקר התפילה היא לגאולה ולארץ-ישראל, ויוצאת היא מהלב ומהנשמה אל ירושלים, לבית המקדש ולבית קודש-הקודשים – לכן זה מועיל להם לחיים.
מכאן אנו יכולים אף להבין מדוע המרגלים ואלה שהלכו אחריהם נקראו "פגרים" שלוש פעמים בתורה. למה הם נענשו בעונש כל כך חמור. "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי". זה קורה להם בגלל שהם קוראים לארץ החיים בשם "ארץ אֹכלת יושביה". ההפך הגמור ממדרגתה של "ארץ החיים". אין הוצאת לעז גדולה מזו.
רש"י בתהילים מסביר, שעל זה ממש התפלל דוד המלך כשהיה בורח מפני שאול, בהיותו בחוץ לארץ: "אתהלך לִפני ה' בארצות החיים" – מתי אזכה להיות בארץ-ישראל, ארץ החיים (קטז ט). ועל זה אף אומר רש"י בתהילים: "חיים שָׁאַל ממךָ", מתי דוד ביקש חיים? כשהתפלל שיזכה לגור בארץ-ישראל (כ"א ה). לכן מצווה על האדם להיות מעשרה ראשונים בבית-הכנסת, בשחרית, במנחה ובערבית. לכן מצווה לרוץ בדרך לבית-הכנסת, אף בשבת. מצווה עלינו להראות דבקות פנימית. לכן אדם צריך לשבת בבית-הכנסת בפנים ולא ליד הפתח. שנראה כאילו התפילה עליו כמו עול. הוא מסתכל בשעון לראות מתי היא תיגמר. זה חוסר דבקות.
כל ההלכות הללו באו ללמד, כי העיקר הוא דבקות הלב בה' יתברך, ומי שדבק בה' יתברך – דבק בחיים. "ואתם הדבקים בה' אלֹקיכם – חיים כֻלכם היום" (דברים ד). ומה יעשה מי שנמצא בגלות, שנדמה כאילו אין לו אלוה? יידבק בבית כנסת, שמכוון ומחובר לארץ-ישראל, וכך הוא יהיה דבוק בקב"ה ובחיים. לכן רבי אלעזר הקפר אומר, שעתידין בתי-כנסיות ובתי-מִדרשות שבחוץ לארץ, שייקבעו בארץ-ישראל.
ויהי רצון שנזכה לראות כן במהרה בימינו אמן.

סכנת "כוחי ועוצם ידי"

אומר הרמב"ן, כי ידוע שישראל הם גיבורים ואנשי חיל וכי נמשלו הם לאריות וזאבים. כך מבטיח הקב"ה לאברהם אבינו: "ויירש זרעך את שער אויביו" וכך אומרת התורה: "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו". עם חזק. עם גיבור. עם שאויביו נופלים לפניו לחרב כמו שמבואר בהרבה מקומות בתורה בנביאים ובכתובים.
בגלל זה יש חשש גדול של גאווה. אנו עלולים לחשוב בטעות כי הכוח שלנו הוא מכוח עצמנו, חלילה. הכוח הוא המנצח, בעל הכוח הוא השליט ואלה אנחנו. לכן אומר ה' יתברך בפרשתנו: "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה – וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, למען הקים את בריתו" (דברים ח', יז-יח).
מצווה עלינו לזכור שההצלחה היא מה'. ה' עוזר לנו. ועם זאת, לא בזכותנו באה העזרה הזאת, אלא בזכות הברית והחסד עם אבותינו.
גאוות יחידה
לא בכדי, כמה פסוקים אחר כך, כשאנו מצווים לרשת את הארץ, ה' אומר לנו: "וידעת היום כי ה' אלוקיך הוא העובר לפניך... הוא ישמידם והוא יכניעם וכו' אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת. לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' מוריש אותם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך אברהם יצחק ויעקב" (דברים, ט, ד-ו).
ה' יודע שהכיבוש, המלווה במלחמה צבאית, בחיילים מאומנים היטב, בכלי נשק חדשניים, בטנקים ובנגמ"שים, חלילה עלול להַראות לנו – הנה ניצחתם, בכוחכם. כוח עצמי שמסתיר את מקורו, מאין הוא בא ולשם מה. על כן אומר לנו ה', כי הוא הנותן לנו את הכוח לעשות באמצעותו את ה"חיל הזה". אך כשאדם משייך את ההצלחה לעצמו, כשהוא חושב שההצלחה היא מכוח חכמתו וכוחו – יש בזה סכנה. ומהי באמת אותה סכנה?
כוח עצמי גורם לעייפות ולחולשה
מי שחושב שכיבוש הארץ בא מכוחו ומגבורתו, מביא על עצמו סכנה גדולה, כיוון שבשעת עייפות וחולשה, תוך שהוא חושב שהכול שלו ואת הכול הוא כבש בכוחו ובעוצם ידו – הוא לא יהסס לוותר עוד ועוד על מה שאינו שלו באמת, על רכוש אלוקי. זו הסכנה האמיתית, הבאה מכוחה של גאווה.
אדם שבוטח בעצמו – אין לו על מי להישען. שכן במקביל, גם ה' עוזב אותו ואומר לו: נראה את חכמתך הרבה! יש לך כוח? נראה אותך מסתדר בכוחות עצמך. אדם עם ביטחון עצמי מופרז, יראה פתאום איך דבר לא מסתדר לו, איך הוא נלכד בכלוב שהכין לעצמו, וכאילו מתרוצץ הוא סביב עצמו בתוך גלגל שלבים, כפי שעושים בניסיונות על עכברים. כשאין לאדם סיוע משמים, הוא מפחד מכל עלה נידף. הוא מפחד מאבן הנזרקת מידו של ילד רעול פנים. כשאין סיוע משמים – לא יעזרו גם כלי הנשק החדישים ביותר. לא טנקים ולא נגמ"שים. אף אין תועלת בחיילים, מאומנים ככל שיהיו. עם זאת, כשאדם יודע שלא רק ה"כוח" אלא גם ה"חיל", ההצלחה הסופית, היא מאתו יתברך – זה אף מחדש את הברית עם ה'. למה?
שמירת הברית רק כשיודעים שהקב"ה עוזר ויעזור, כשיודעים שה' נתן לנו את הכוח לרשת את הארץ וייתן גם בעתיד. כשיודעים שכל זה מכוח ברית האבות שכרת ה' עמם – אין ממה לפחד. עצם הידיעה הזאת, האמונה בכך – יש בה חידוש ברית עם ה' ועם אבותינו. ברית שבה מי שנתן כוח בעבר – הוא ייתן כוח גם בעתיד. לא ייעף ולא ייגע!

לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך
"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (ז, טו)

ויש לשאול, מדוע שינתה התורה בלשונה, ובברכה שנתברכו ישראל שלא יבואו בהם מדוי מצרים כתבה בלשון "לא ישימם", ואילו ב"ברכה" שיתן ה' בכל השונאים כתבה בלשון "נתינה"? הגר"א מבאר את ההבדל בין "שימה" ל"נתינה". "שימה" – היא בכל שהוא, אבל "נתינה" זה דבר שיש בו ממש, וכל הנותן בעין טובה נותן. כלומר, לא די בכך שלא "יתן" הקב"ה את מדוי מצרים על ישראל, אלא אפילו לא "ישימם" בהם, כלומר שלא ינזקו מהם אפילו בכל שהוא. אבל לאוייבי ישראל ומבקשי רעתם, התורה מבטיחה שלא רק ש"ישימם" בם, אלא "יתן" להם את המכות ב"עין טובה", כלומר שיהיו מכות נאמנות וחוליים רעים ונאמנים שיש בהם ממש.

וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַלַח - טיל חודר בונקרים
"כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם וכו' וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" (ז, יז – כ)
בימי מלחמה תמיד מתפרסמות שמועות כי יש לאמריקאים טיל מיוחד המסוגל לחדור לבונקרים עמוקים באדמה. למעשה, דבר זה כבר קיים מאז ומעולם, כמו שנאמר: "וְגַם אֶת הַצִּרְעָה יְשַׁלַּח ה' אֱלֹקֶיךָ בָּם עַד אֲבֹד הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ" ומבאר רש"י: "הצרעה - מין שרץ העוף, שהיתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם", עכ"ל. הרי לפנינו סוג של "נשק" שמסוגל לרדוף אחרי האוייבים המתחבאים והנסתרים. מנהגם של ראשי האויבים להתחבאות בביתם או במקלט ולסגור את הדלת בעדם, והם מניחים מוקשים מסביב לביתם כמו שעושים המחבלים. ואם כן כיצד ישראל יבואו ויתפסו אותם ? לכן אומר הקב"ה אני אשלח את הצרעה שזורקת מרה עליהם והם מתים ואין צורך כלל לחפשם, והיא כמו טיל חכם שנכנס ישר לחדרם של אויבי ישראל. ויהי רצון שלא תעשינה ידיהם תושיה, ושהקב"ה ישליט אותם בידינו שלטון גמור, וישמיד את כל מבקשי רעתנו, וירחיק מאתנו כל סכנה ומזיק הרחק כמטחווי קשת.

אפילו חרב חדה מונחת - באור פניך
סיפור פלא מסופר על אחיו של הרב, ר' מנשה, שהתגייס לצבא האנגלי להילחם בגרמנים ימ"ש ונפל בשבי הגרמני. גם בהיותו שם לא כפף את קומתו ולא השפיל את עצמו לפני הצוררים. בכל פעם שהקצין הממונה עליו היה צועק עליו או מקלל אותו, היה ר' מנשה מחזיר לו צעקות וקללות, עד שיום אחד הודיע לו הקצין, שבפעם הבאה שיתנהג כך יתלה אותו על חבל או יעמידהו לפני כולם מול כיתת יורים למוות. ר' מנשה לא נבהל וענה לו: "לפני שתהרוג אותי, אני אהרוג אותך"! חמתו של הקצין הגרמני בערה בו, והוא קבע את מועד ההוצאה להורג למסדר הבוקר. ר' מנשה הועמד מול כיתת היורים לעיני כל השבויים, ובדקותיו האחרונות נשא עיניו לשמים והתפלל מעומק לבו לה' שיצילהו בזכות חכם סלמאן אליהו. בנסי נסים נתקבלה תפילתו על אתר, ולפתע הגיעו בריצה שני פרשים לכיוון המסדר ועליהם מפקד המחנה. אחד מהפרשים איבד שליטה והחל משתולל לעבר ההמון. לפתע נורתה ירייה. אחד החיילים ירה כדי לעצור את הסוס, ואולם הכדור פגע באותו קצין שארגן את הריגת ר' מנשה. הקצין נהרג במקום! הדבר גרם לבהלה ולמהומה גדולה, וכולם נדהמו מכך שנתקיימו דבריו של ר' מנשה שאמר יום קודם לקצין: "לפני שתהרוג אותי, אני אהרוג אותך". לשמע הדברים הוחלט לשחרר את ר' מנשה מגזר דינו! בסוף המלחמה הוא שוחרר גם משביו, חזר לארץ ובנה את ביתו לכבוד ה' בשכונת התקווה בתל-אביב. רבי נעים נהג לומר על כך, שאחרי מה שאירע עם ר' מנשה, יש תקווה מכל מצב.

לכו לחמו בלחמי
וחמישיתו יוסף עליו. סיפר הרב, שבאחת המלחמות התקשר אליו חכם ישועה בן שושן שיחיה, לשאול האם מותר לו ולחייליו לאכול פת עכו"ם במצב שבו כבר לא נשאר להם פת ישראל. הרב הורה להם שלצורך המשך הלחימה מותר להם לאכול. והיה מציין הרב לשבח ולגדולה שאמר לו חכם ישועה: אומנם מותר, אבל אנחנו נחמיר על עצמנו לא לאכול ונמשיך להילחם. וזו וזו עלתה בידם.

ניסים ונפלאות
סיפר אליהו אבניאל מעטרת: הגרעין שלנו הקים את קיבוץ בית רימון. בשנת תשמ"ג, באחד הסיורים של הרב זצ"ל, מיד לאחר שמונה למשרת הרב הראשי, הוא הגיע לבית רימון, ואני הייתי ברפת. ביקשו ממני להגיע לצלם את הביקור. הייתי עם בגדי עבודה, בתוך הרפת, אבל שמתי עלי בגדים נקיים והגעתי במהירות למקום.
מיד כשהגעתי למקום סימן לי הרב להתקרב אליו. הייתי בפלא גדול, כי לא הכרתי את הרב, זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו. הרב לחץ לי את היד בחוזקה, וכעבור רגע כאשר ניסיתי לשחרר את היד, הרגשתי שהרב לא מרפה. תוך שהוא מחזיק לי את היד הוא אמר: אין שום דבר, זה נגמר. לאחר מכן הוא ניער לי את היד בתנועה חזקה. באותו הרגע לא הבנתי בדיוק למה הרב מתכוון, אבל אחר כך שמתי לב שמאותו היום ירדה לי אבן כבדה מן הלב ויצאתי ממצב נפשי לא פשוט שהייתי בו.
הדבר היה כחצי שנה קודם לביקור הזה של הרב זצ"ל. הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה. המלחמה הסתיימה סוף-סוף, ואנחנו חשבנו שאפשר להתחיל לנשום לרווחה. אבל אז קרה אסון גדול, שלימים כונה "אסון צור". סמוך לשעה 07:00 בבוקר נשמע קול נפץ אדיר. התפוצצות של מכונית תופת גרמה לקריסת בניין הממשל הצבאי הישראלי בצור שבלבנון. האירוע הזה גבה מחיר של 76 הרוגים, מהם 34 שוטרי משמר הגבול, 33 חיילי צה"ל ו-9 אנשי שב"כ.
באותם ימים עברתי משבר בעקבות אותו אסון, כי ראיתי את הבניין הזה נופל. הייתי בין הג'יפים הראשונים שהגיעו לשם, ומה שהכי זכור לי ברגעים הראשונים הוא דממת מוות. באיזשהו שלב ראיתי זוג עיניים מתנוצץ אלי מתוך ההריסות. בתחילה חשבתי שמדובר בבעל-חיים, אבל כשהרמתי את הפלטה זיהיתי אדם, שאחר כך התברר ששמו ניסים בן שבת. מתחת לאותה פלטה גיליתי לחרדתי שדה של אנשים מרוסקים. במשך שלוש-ארבע שעות ניסינו להגיש עזרה, אבל עם כל אבן שהזזנו לא ידענו איזה נתיב אוויר אנחנו סותמים למישהו. שמענו עוד ועוד אנשים מבקשים עזרה, ורק כשהגענו אליהם הרגשנו שהם איבדו את נתיב האוויר שלהם. אתה מציל מישהו אחד וקובר מישהו אחר. לכן הטראומה הייתה כל כך גדולה.
ניסים בן שבת נשף את האבק לפיו, לכן לא יכול היה לדבר. הוצאתי עט שהיה לי בכיס וג'ק שהיה לי באוטו וכך הזזתי אבנים. אחר כך השגתי טרקטור, ויחד עם אנשים שהגיעו בינתיים למקום ניסינו להגיע לחלץ פצועים. באחד השלבים בדרכי אל ניסים, הטרקטור שניסה לעזור בפינוי קרס והפלטה קרסה עלי. כך מצאנו את עצמנו ניסים ואני פנים אל פנים, מבלי יכולת לזוז. אני הייתי עם קסדה ושכפ"ץ, ולכן לא נפגעתי. אבל באותו רגע ניסים הצליח להוציא מפיו כמה מילים ושאל: אני אחיה? שאלתי מה שמו, והוא השיב לי: ניסים. השבתי לו: מה השאלה? ה' יעשה לך ניסים ונפלאות! ב"ה הצלחנו לצאת מן המקום הזה, וניסים יכול היה לשוב לאשתו ולילדיו.
כעבור 30 שנה פגשתי את אותו ניסים בן שבת. התברר שהוא חזר בתשובה והקים ישיבה לאנשים שיוצאים מהכלא ומשתקמים. אנשים באותו מפגש ניגשו אלי ואמרו לי: לא הצלתי רק את ניסים, הצלת אותנו. כך חלפו מול פניי המראות האלה, ולפתע הבנתי למה הרב מתכוון. הפלא הגדול היה, שמלבד עם אשתי, לא דיברתי על הטראומה הזאת עם אף אחד. בוודאי לא עם הרב. אבל מאותו הרגע הטראומה נעלמה. הרב גירש לי את הקושי הנפשי הגדול. יהי זכרו ברוך.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית