ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שנה טובה באתר ישיבה!
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ניצבים

"כי המצווה הזאת"

"כי המצווה הזאת" – על איזו מצווה מדברת התורה? מה המחשבה הראשונה שהיא בשמים או מעבר לים? ומה המשמעות של "קרוב" בעניין זה?
הרב יוסף כרמלאלול תשס"ה
7660
לחץ להקדשת שיעור זה
לקראת סוף הפרשה מכריז משה רבנו בשמו של הקב"ה:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל' יא-יד).

השאלות שהטרידו את רבותינו הן:
1. מי היא המצווה שעליה מדברת התורה כאן?
2. מה ההוָא אמינא שהיא בשמים או מעבר לים?
3. מה המשמעות של "קרוב", בעניין זה?

הרמב"ן ובעקבתיו ה"ספורנו" מסבירים שהפרשיה הזו עוסקת במצווה אחת מסוימת והיא מצוות התשובה. רוב הראשונים בעקבות חז"ל מסבירים שהכוונה לתורה ולמצוות באופן כללי. גם כשמדובר בכלל המצוות הכתוב נוקט לשון יחיד (עיין תהילים קי"ט צו).

המדרש מנסה מדוע הקושי בקיום התורה ומצוותיה נמשל למה שנמצא מעבר להשגה, בשמים או מעבר לים. מדוע זה בבחינת "נִפְלֵאת הִוא מִמְּך ָ" ואומר:
"אמר משה אינה נפלאת, שנאמר "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּך ָ" לא נפלאת היא אלא ממך, שלא עמלת בה, לכך נאמר נפלאות מתורתך" (מדרש תהלים מזמור קיט ד"ה גל עיני).

לפי מדרש זה, כל זמן שהאדם מתייחס אל התורה ומצוותיה כאל עול חיצוני שהוטל עליו היא תראה לו רחוקה. אבל הנכונות לעמול בתורה, להתחבר אליה מכל הבחינות תגלה לנו שהיא בעצם בתוכנו - כל כך קרוב.

הגמרא דורשת את הביטויים ב" בַשָּׁמַיִם" ו" מֵעֵבֶר לַיָּם " בדרך חדשה "מאי דכתיב "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא", ... רבא אמר: לא בשמים היא - לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים" (עירובין דף נה ע"א). מידות תרומיות, ענווה ואי רדיפת מותרות הם תנאי הכרחי לקבלת תורה והפיכתה לדרך חיים.

לסיום נביא "מדרש פליאה" וננסה להציע לו פירוש. במדרש רבה על פרשתנו מובא:
"א"ר אבדימי בר חמא "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ", מה תלמוד לומר "ממך", שאפילו אומרים לך חתוך מבשרך ולמוד תורה אתה ראוי לחתוך כל שכן שאין את חותך". (נצבים ד"ה ד"א כי המצוה).

כדי להבין כיצד המדרש מעלה בדעתו שתהיה דרישה נוראה שכזו, נביא שאלה שנשלחה אל גדול פוסקי הדור לפני כחמש מאות וחמישים שנה - הרדב"ז, וז"ל:
"(אלף נב) שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חברך"?

ועונה הוא על כך :
"...ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו הלכך איני רואה טעם לדין" [שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרכז (אלף נב)].

השאלה שהרדב"ז נשאל נראית, במבט ראשון, לא כל כך מציאותית. אבל אם יורדים לעומק העניין, מדובר בסוגיא, לצערנו, כמעט יום יומית. אם נחליף את "השלטון" (הנכרי), המופיע בשאלה, באיום בריאותי, הרי כל מי שיכול לתרום אבר כגון כליה, בלי לסכן את נפשו, אמור להתלבט בבעיה מעין זו, אם הוא חייב לוותר על אבר מגופו כדי להציל חיים של אדם אחר. מסקנת הרדב"ז היא כי לא יעלה על הדעת שהאדם יידרש לחתוך אבר מאבריו כדי לקיים הלכה או מצווה, לא בגלל נימוק הלכתי אלא כיון שזה סותר את ה"שכל הישר".

אם כך, זכינו ל"פשט" נוסף בביאור הביטוי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא". המצוות ניתנו לבני אדם, שרגליהם מוצבות ארצה וראשם שואף לשמיים, על ידי קיום מצוות ועיסוק בתורה, על פי השכל הישר - האנושי כי " לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא ".

הבה נתפלל כי גם באמצעות שמירה על עקרון זה נזכה למצוא "חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם", בשמים ובארץ.

עוד בנושא ניצבים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il