ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

'שלום יהיה לי' – קללת הפרטיות ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ניצבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול התשס"ה

'שלום יהיה לי' – קללת הפרטיות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

היום הזה נהיית לעם
הגם שכציבור עדין נמצאים אנו תחת הרושם הנורא של המעשים אשר עשו בנו אחינו, לנו, לארצנו ולכלל ישראל לדורותיו, מכל מקום אור גדול וקדוש האיר במאבקנו, כזה שאכן אין בו בטווח הקצר בכדי לבנות אך כציבור עלינו לדעת ולהפנים שברכוש גדול ונדיר, נצרך וקשה להשגה יצאנו מהמאבק נורא ההוד על ארץ קדשנו - הגם שהמאבק נכשל.

בין סער גלי חשבון הנפש, בין ולא במקום, אל לנו לשכוח גם הישגים מרשימים שנתגלו לעיני כל במאבקנו זה
כציבור: מאבק הנוער ומסירותו ובייחוד זה של הבנות הצדיקות המופלאות, מסירות המתנדבים ובייחוד תמימות האמונה העזה של המתיישבים, נחישות המסתננים ודבקות המפגינים שוב, ושוב, לעוד חסימה, לעוד עצרת לעוד צעדה לעוד תפילה בכותל.

אך במונחי פרשת השבוע שלנו איננו יכולים לשכוח את ההישג המרכזי אליו הגענו כציבור, הישג תורני היסטורי - ובכאב נאמר: הישג בולט וחד בייחוד על רקע התמונה המטושטשת כל כך שהתגלתה בנושא זה בציבורים של אחינו 'מימין ומשמאל' – חרדים וחילוניים. הישג זה הוא התגלותנו כציבור, כלל, בעלי אחווה בגוף ולב ונפש על עניני כלל ישראל, רחוק מאד מענינינו הפרטיים ומשיקולי רווח והפסד.

עד כדי כך הגיעה מסירותו של הציבור מעל לעניני גוף וזמן וממון שבשבועות שלאחר העקירה היו מעטים בלבד שניצלו את החופש ויצאו לנאות דשא ואשדות מים בצפון להינפש מהמאבק הארוך והמתיש כל גוף ונפש. יושבי הצפון המורגלים בהזמנת מקומות אירוח כבר מלמחרת הפסח – ידעו כבר מראש שהשנה לא. נערינו ונערותינו לא 'חרשו' את המסלולים ולא הציפו את הטרמפיאדות – כי הלב לא נתן. גם מי שהלך כאנוס על מנת לאגור כוחות להמשך השנה לבו היה בל עמו.

וכאן הכאב הציבורי.
אם על רחקי תורה אנו כואבים את אי המודעות לערבות, אולי עקב הסתאבות בעבירות, ואותם אנו כואבים אך אנוסים להבינם בשטף ההיתקעות וההשתקעות התרבותית בחיי הפרט 'על המחיה ועל הכלכלה', אבל איך נפייס את הלב שביקש את זעקות הקודש, השבתת החיים, תפילות כסדרן והפגנות מחאה מאחינו 'תופשי התורה' – ולשוא! צילצלות הכספים החרישו את זעקות העקורים ועיקרו מתוכֶן את המושג ערבות יהודית.
והנה בפרשת השבוע מזהירה אותנו התורה נמרצות אזהרה חמורה:
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ או אִשָּׁה או מִשְׁפָּחָה או שֵׁבֶט
אֲשֶׁר לְבָבו פנֶה הַיּום מֵעִם ה' אֱלהֵינוּ...
פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שׁרֶשׁ פּרֶה ראשׁ וְלַעֲנָה
וְהָיָה בְּשָׁמְעו אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזּאת
וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבו לֵאמר
שָׁלום יִהְיֶה לִּי
כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפות הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה
לא יאבֶה ה' סְלחַ לו כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתו בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּו כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה
וּמָחָה ה' אֶת שְׁמו מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְהִבְדִּילו ה' לְרָעָה מִכּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל
כְּכל אָלות הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּורָה הַזֶּה"

'הגדר' ו'החלות' ההלכתית של אזהרה זו אולי אינם בשיעורי תורה מדוייקים, אבל 'רחמנא לבא בעי' והוא היודע והוא המבין אל מעשי בניו. אולי עקב אוירת 'השלום' המרוחה על פניהם של משווקי טירוף העקירה פשתה גם בליבות אחינו החרדים תחושת 'שלום יהיה לי' – ולא שתו לבם לאלה ולקללה הרבוצה לפתחו של אי מי שישכח את הערבות היהודית הבסיסית – כדברי רבנו הגדול הרמב"ם בהלכות תשובה:
"הפורש מדרכי צבור
ואף על פי שלא עבר עבירות
אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן
ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן
אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן
אין לו חלק לעולם הבא". (פרק ג' הלכה י"א)

דברי הרמב"ם הללו שומטים את הקרקע מתחתיו של אי מי שחשב לשים בהלכה מבטחו, הלכות ביטול תורה או טיעונים בגדרי הלכות צניעות ה'פוטרות מהפגנות' אפילו הן עצרת זעקה בכותל המערבי – ולשכוח את התורה! דברי הרמב"ם מפורש הכניסו צדיקים הלכתיים לגדר הנורא מכל של איבוד עולם הבא רק כיון 'שלא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן' ולא עוד אלא שהושוו לגויים כל העושים כן! כי מעבר להלכה יש אוירת עם, תחושת שייכות וערבות ובלעדיהן משהו יסודי פגום בתורת המתבדל.

כי התורה הינה כלל ישראלית ושום חומרא הלכתית מחודשת ומחודדת לא תמיר את עונשם של מי שהדרו לאטום אוזן לשוועת בני תורה מיישבי הארץ - כשבפיהם כל מיני סיבות מחרידות שאינן מחזיקות גם נפח כזית אפילו בשיעור הגר"ח נאה.

כלפי סוג 'מיוחד' זה של יראת שמים כתב אחד מגדולי התורה בדורנו דברים חודרים שראוי לחרטם על לב ערב ראש השנה הבאה עלינו לטובה:
'בענין זה נבוכו רבים וגם טובים מחמת גודל התגברות היצר בזה... ולכן מוצאים אנו שיש המהדרים ומדקדקים במצוות קלות כבחמורות, ומחמירים על עצמם חומרות הרבה כדי שלא לגעת בספק איסור דרבנן אך אינם עמלים כמו כן בעיקרי העבודה ובעצם הקשר של יהודי לאלוקיו' (רבינו הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, אדמו"ר מסלונים, 'נתיבות שלום' חלק א' עמוד כ"ג)

שכחת הערבות ההדדית בין איש לרעהו אינה חדשה. דברי התורה על 'ההיבדלות הקדושה' קבלו ניגון נוגה במיוחד בדבריו של קדוש ישראל רבי יהונתן אייבשיץ:
"והנה כבר אמרתי כמה פעמים כי רעה חולה היא שכל אחד אינו משתתף בצרת חביריו, ואומר אך שלום יהיה לי 'כי בשרירות לבי אלך', ומה איכפת לו אם אבדו צדיקים ואם גלו נאות ישראל ועם ה' לבוז ולמשיסה, והכתוב צווח 'ולא נחלו על שבר יוסף' (עמוס ו', ז'): (יערות דבש חלק ראשון - דרוש ח')

ואכן זה כבר חמש שנים רעות של אינתיפאדה מרה שפגעה קשות במתיישבי יהודה שומרון וחבל עזה יבנה ויכונן במהרה שרבים שאלו איפה היו יושבי בני ברק עיר הקודש, היכן היתה הערבות, להיכן הלכה האחוה, היכן לבושי השק של מאה שערים וזעקות הפשקוילים על קירות ירושלים על שבר אחיהם ונחלתם? האמנם שוב נמכר יוסף ואחיו לא שמעו בהתחננו אליהם, וכדברי הנביא עמוס 'ולא נחלו על שבר יוסף' ?

והנה חלק מעם ישראל גילה כי בלבו מפעמת תחושת כלל מקיפה כל כך שהביאה בכנפיה התמסרות גדולה בגוף ובממון רב, בהכנסת אורחים בעיירות הדרום ובתפילות יומיומיות. והגם שציבור זה אינו עשוי מקשה אחת ולו רבנים רבים כעטרה לראשו מכל מקום לב אחד לו עם כל רעיו מקדמי גאולתם של ישראל ובכך הוא מהוה את הראש לקומה שלמה של האומה שראוי לה להצטרף אליו לרף יסודי אך גבוה זה.

במה זכינו?

במה זכינו על כי הציבור הגיע לדרגה זו – תחושה ועשיה ממניעים כלל ישראליים ולא סקטוריאליים צרים?
התשובה היא פשוטה: רבותינו עשו לנו את החיל הזה. מרן הרב קוק זצ"ל ובנו רבינו הרב צבי יהודה זצ"ל שהדריכו והתמידו בדרישתם ללמוד בצד התמדת הש"ס ושקידת הפוסקים גם תנ"ך ואמונה הם אלו שהבינו שאי אפשר להנחיל לדור של גאולה מחשבה כללית אמיתית שאינה עיירתית 'קלויזאית' בלא התחברות והעמקה במקורות שעסקו בתורת הכלל.

מכח מקורות אלו למדו ולימדו את קדושת המחשבה הישראלית שעל פיה שגור תדיר הביטוי כלל ישראל, וממנו יתד ופינה להקרבת והדגשת טובת הכלל על פני טובת היחיד.
לעומת זאת, המדגישים את המצוה וההלכה על פני כללות האומה שוגים ומטעים, ודוגמא לטעות באבחנה הזו בין מצוה לתורה בין פרטיות לכלל ישראליות מובאת כבר במהר"ל:
"כי המצוות אינם לישראל מצד שהם פרטיים, שהרי לכלל ישראל ניתנה התורה, וזה תראה כי המצוה אינה לישראל רק בצד הזה. והנה כאשר כלל ישראל הם פרטיים כל אחד ואחד בפני עצמו אף על גב שכאשר יתחברו ביחד יש בהם כלל, מכל מקום מציאות כל אחד ואחד בפני עצמו, אין זה כלל גמור" (ספר גור אריה על שמות - פרק כ' פסוק ב')

עולם 'הישיבות הקדושות' יכול להמשיך לזלזל בלימוד התנ"ך והאמונה בישיבות הציוניות ולטפח את הבדותות על כי גדולי תורה אמיתיים צומחים רק 'שם', אבל בהתנתקות זו מערכי אהבת הארץ והמסירות עליה ועל יושביה ראינו כי כל הסער הזה לא בא אלא בסיועם של גדולים כאלו וחשבונותיהם הקטנוניים – קטנים ציבורית, פוליטית ותורנית, אך 'חשובים' כלכלית...

אבל אנו בעקבי דרכי רבותינו נלך בטח, ועולם התורה של מרן הרב קוק יוסיף לפרוח ולצמוח כברכת ה' הטובה עליו.
העתיד ובו מקדש וסנהדרין, מלך וכהן גדול, נבואה ומלכות ה' אינם יכולים לחול על מגזר סקטוריאלי, כזה בעל תודעה מפלגתית שכל שלפניה הוא רק שרידות שרק הקלויז שלה מעניינה. (דוגמא צורבת וצורמת לדבר נראתה ונשמעה בתפילת הזעקה העצומה בכותל ערב העקירה, כשמאות אלפי יהודים, רובם המכריע 'כתומים' ומיעוטם 'שחורים' זעקו בשוועה על מר גורל אחיהם בגוש קטיף וצפון השומרון – אך בעל המיקרופון ניצל את היותו מארגן וזעק פסוקים 'שהרבי שלו' אומר שהם חשובים, ועוד הוסיף בתפילה הכלל ישראלית הזו הזכרת שמות פרטיים בתפילת מי שברך לחולים... משל מעמד זה נעשה בשטיבעל השכונתי בו הגבאי הקבוע הוא בעל הבית על הנעשה ועל הנשמע).

לעומת קטנות זו של צדיקים כמה נשגבה תורת מרן הרב זצ"ל שחקק בנו:
"האדם צריד להחלץ תמיד ממסגרותיו הפרטיות הממלאות את כל מהותו,
עד שכל רעיונותיו סובבים תמיד רק על דבר גורלו הפרטי,
שזהו מוריד את האדם לעומק הקטנות, ואין קץ ליסורים גשמיים ורוחניים המסובבים מזה.
אבל צריך שתהיה מחשבתו ורצונו ויסוד רעיונותיו נתונים להכללות,
לכללות הכל, לכללות העולם,
לאדם,
לכללות ישראל,
לכל היקום
ומזה תתבסס אצלו גם הפרטיות שלו בצורה הראויה
וכל מה שהתפיסה הכללית היא יותר חזקה אצלו ככה תגדל שמחתו,
וככה יזכה יותר להארת האור האלהי,
והתביעה הזאת להיות תמיד נתון ביסוד הכללי, היא יסוד נשמת הצדיקים,
המתהלכים לפני האלהים ומתענגים על ד' "
(אורות הקודש חלק ג' עמוד קמ"ז)

למרות שעוד הרב זצ"ל ידע את היהדות החרדית היו אמנם זמנים שציפה לראות את אור הכללות מאיר בקרב אחינו האגודאים – אך התקוה היתה לחלום:
ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, כ"ה אייר תרע"ב.
"להוד קדושת הדרת כבוד הכנסת הגדולה "אגדת ישראל", שלו' וברכה מקודש.
... נכבד מאד הוא דבר הקריאה להתעודדות האומה בכללה. הפתגם "כלל ישראל", ההולך ונכפל במכתבם הקדוש, אות הוא, שגדולי הדור, גאוני התורה וצדיקי הזמן, עומדים הם על הבסיס של אחדות האומה כולה. ובזה אנו רואים יד ד' לטובה על עמו, שאחרי אשר עברו ימים רבים, של התגדרויות מיוחדות למפלגות ואגודות, שכל אחת דאגה רק לבצרונה. ימים רבים ישבתי משמים, מתוך הצער הגדול, שפצע את לבבי יום יום, מאשר שמעתי את הד קולם של שלמי-אמוני-ישראל יוצא בצביון הראוי לחצוצרה קטנה של מפלגה פרטית אחת, מה שלא היה זה מימי עולם.
התולדה המתחייבת לצאת מתוך מחשבתם הרחבה והקדושה הכללית הנ"ל, היא הקריאה לשימת-הלב-והעין היותר חודרת לפינת-יקרתנו, לארץ-ישראל באופן כללי, כלומר לארץ-ישראל כולה בכל מובני ישוביה, הישן והחדש, הרוחני והחמרי, לכל צדדיו"

אכן תמימות משולבת בחלום פעמה בלבו הטהור של רבינו, אך את שבר כאבו הביע רק שש שנים מאוחר יותר במכתב שתיאר את עצמת הבוגדנות לכל רעיון כלל ישראלי מצד אותם שחישב שקרבו במשהו לאורו אבל מצאם לא יותר מ"בעלי טינה ישנה של כת ידועה המתחסדת בחסידות ארסית שאינה יכולה לסבול כל תנועה של חיים לאומיים ביחוד ביחש לישראל בארץ ישראל". (אגרות הראי"ה חלק ג' אגרת תתע"ה)

אבל... גם החרדים צדקו בנקודה מהותית
כפי שכתב מרן הרב קוק היה גם מקום לקנאות הבלתי סובלנית נגד הציונות החילונית ונקודה חיובית זו בשיטה החרדית ידע הרב לציין בהערכה:
"אותם החרדים תמימי הלב אשר מעומק טהרת רוחם התנגדו אל הציונות, הם הם אשר צרפוה והסירו חלק גדול מסיגיה, עד אשר הביאוה בפעולתם השלילית אל המדריגה הזאת שתהיה ראויה להתלבש בלבוש מלכות מעשית, ולא תזרה כולה מרוח בית ישראל" (אגרת תתע"א – אגרות חלק ג')

ההתנגדות של החרדים לציונות נבעה מעומק הנקודה היהודית הטבעית של התרחקות מחוטאים. בעומק רב יותר נצנצה אמת גדולה בטענה החרדית, אמת תורנית יסודית שחוקות שמים וארץ עליה מושתתים – 'מרשעים יצא רשע'. לאור מסורת זו שעברה מאם לבנה התרחקו רבים מעל הציונות ולעומתם כמה וכמה מהמצטרפים אליה בעיורון מתלהב וחסר זהירות לקו בהתרחקות בניהם מדרך ישראל סבא ושכחו את אזהרת רבינו:
"... אסור לנו לומר : "זהו שלנו ואנו דואגים עליו, וזהו לא שלנו". כשנעסוק לפעמים בפרטים בודאי נפלה בין איש לאיש ובין סיעה לסיעה לפי ערכם. אין אנו רשאים להבדיל בין טובים לרעים, ועל דעת המקום ועל דעת הקהל הננו מוכרחים להתפלל עם העבריינים ג"כ - "להתפלל עם העברינים" אני אומר, אך לא להתחשב עם דעותיהם העבריניות ולא להזמינם במחיצותינו בתור פועלים ומנהיגים, אבל להתפלל, כלומר : לדרוש בלב ונפש את שלום הכלל כולו וישועתו, במובן היותר רחב, והכלל כולל את הכל "זרע אדם וזרע בהמה". (אגרות הראי"ה חלק ב' אגרת תקמ"א)

אהבה כן. תפילה ודאי. השתתפות זהירה – עדין. המשך התישבות והגנה, עליה ובנין כלכלה – ודאי וודאי, אך בזהירות ובעירנות ותוך מודעות למחיר שמשלמת האומה על עזיבת ברית התורה שעם אלוקינו.
דומה שבימינו אלו, עת אשר שתינו וחלילה טרם מצינו את כוס התרעלה של הריחוק ממצוות התורה וההשתקעות בעבירות חמורות, עם הכרת ערכנו ועמידה על טעויותינו, עם הביקורת והכאב על אחינו החרדים והכרת יתרונם כדברינו, באה העת להכין דרך למלך המשיח – דרך תורת החלק:

להיות רק חלק
כאמור בפרשתנו, דרישת התורה היא שלא להיבדל איש מעל אחיו בלא להטות שכם ולב לצרת רעהו הישראלי. תביעה זו לשותפות גורל מעוררת אצל האדם שאלה כללית בדבר נחיצותו של הזולת לצורך השלמתו: 'וכי אני לא יכול להסתדר לבדי' יאמר ציבור, 'למה צריך אותם בכלל' אומרת מפלגה אחת על רעותה?

כשיצר הרע הזה מתגבר באדם וקולות פרטיים מודרניים של הישרדות אישית מצטרפים מרחפים מעליו ולתוכו, ניכרת חלישות הדעת והגאוה הסמויה השרויה בתפיסות שכאלו:
"צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות, והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידיאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, 'והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד". (אורות, ע' קנ"ב)

מי שחושב שהוא מושלם ודאי לא יבין למה הוא צריך את זולתו ומי שאינו מבין שהוא חסר ודאי אינו יודע שהשלמתו תבוא מרעהו.

רק ההבנה הכפולה, הקשה כל כך להשגה, שמחד אנו חסרים, כולנו איננו מושלמים, ומאידך חסרונותינו ממולאים על ידי רעינו שאף אנו את חסרונם שלהם ממלאים – רק הבנה כזו יכולה ליצור אחדות אמת של הופעת שם ה' על עמו כולו שמשלים זה את זולתו.

ההבנה שאתה רק חלק היא המעכבת בעדנו מלהיוושע!
אכן קשה להשגה תובנה זו אבל דומה שמבלעדיה לא נוכל אלא להמשיך ולחלום על היחלצות מצרותינו כאומה. בלא ההפנמה שכל חלק מאיתנו הכרחי ונצרך במציאות וגם זולתנו ככה ממש, ושרק אנו ושלידינו כולנו נוכל להציב תמונה שלמה של כלל ישראל אמיתי – בלא זה לא ישרה 'שם שלם על עולם שלם' שזהו סוד הכללות, סוד השראת שמו יתברך על הכלל כולו. אנו חייבים, כל אחד מאיתנו להבין שהוא אינו אלא רק חלק – חלק הצריך להשלמתו את זולתו. כן הדין ביחידים וקל וחומר במפלגות וציבורים.

ורמז נאה יש בדבר.
הפרק בש"ס שעוסק יותר מכל שאר חלקי התורה שבעל פה בענייני גאולה ומשיח נקרא פרק חלק.
לרמז שעד שלא נהיה ונחיה בתודעת 'חלק' יתמהמה משיח מלהופיע את אורו עלינו.
ועל כך אנו אומרים במוסף ראש השנה:
"ויהי בישורון מלך
בהתאסף ראשי עם
יחד שבטי ישראל"

"אביי אמר 'ואגודתו על ארץ יסדה' כשישראל שוין בעצה אחת מלמטה שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר 'ויהי בישורון מלך' – אימתי? 'בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל', וכן הוא אומר: 'ואגודתו על ארץ יסדה' ולא כשהם עשויות אגודות אגודות". (ילקוט שמעוני עמוס - פרק ט' - רמז תקמ"ח)

לאחר דברים אלו ולפני הימים הבאים עלינו דומה שאין ראוי יותר מלחתום בדבריו הישרים של רבינו ה'שפת אמת' מגור:
"וכן הוא שכל אדם לפי קורבתו אליו ית' יודע ומכיר ומכניע עצמו ביותר ובזאת מוסיפים כח בפמליא של מעלה כביכול כמ"ש 'תנו עוז לאלקים'. ע"י הכנעה זו לרגליך מגביהים כביכול הנהגת מלכותו ית' בעולם. וכמ"ש 'הבונה בשמים מעלותיו' אימתי כ'שאגודתו על ארץ יסדה'. וכמ"ש 'ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם' שע"י התאספות בנ"י כולם כאחד מעוררין מלכותו ית' בעולם". (שפת אמת ספר דברים - לסוכות - שנת תרמ"א)

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il