מתי נענה לבקשת הפיוס | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
היחס למדינה ולצבא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

4 דק' קריאה

יש שואלים: הלא אנשים אחים אנחנו, האם זה נכון לומר לא נשכח ולא נסלח על הגרוש ועל החרבת הישובים ועל מסירת חבל ארץ לנוכרים?!. והתשובה: אדרבא כאשר אח מגרש את אחיו מביתו ומשליכו ללא פתרון של חיים מסודרים מינימאליים הרי זה מעשה חמור כפליים.דווקא אם אח עושה זאת לאחיו המעשה הוא נורא יותר,ואיך אפשר לסלוח לו.

ואף על פי כן אם האח המגרש ימציא את הפתרונות הדרושים, ויפייס את האחים המגורשים, כדין בעל תשובה השב ומתחרט על חטאו, ומקבל עליו שלא ישוב לחטוא עוד, ומתקן את אשר חטא, ומשיב את הגזילה אשר גזל, ומפייס את הנגזלים עד אשר עגמת הנפש והצער נסתלקו, ושמחת ליבם של הנגזלים שבה אליהם, אז יש מקום לדון על הענות לבקשת הסליחה.

כאשר אחד מהאחים רואה שאח אחד מגרש את האח השני מביתו, האם עליו לומר: הלא המגרש הוא אחי על כן לא אתערב ולא אכעס עליו, או עליו לעמוד לימין אחיו הנפגע ולהצילו מידי הפוגע, אף שגם הפוגע הוא אח. האם כאשר אדם רואה את אחיו פוגע באביו, עליו לומר זה אחי ואני אוהב אותו או עליו להתייצב להגנת אביו. וגם אם האח הפוגע עושה את מעשיו בשוגג, יש לעמוד לימין הנפגע. ואין מקום לטשטוש המעשה מכיוון שפגע באח ולא בזר.

היחס לצבא
דורות רבים בימי גלותינו חלם עם ישראל על הגאולה ועל היום שיהיה לנו צבא שיגן עלינו מפני הקמים עלינו. והנה אנו זכינו לכך. לשרת בצבא ולהגן על עם ישראל מפני האויב זו מצווה גדולה. הגנה על עם ישראל מיד צר זו מלחמת מצווה שחתן יוצא מחדרו וכלה מחופתה למצווה זו. אכן כאשר אויבינו קמים עלינו מצווה גדולה להיות בצבא ולהגן על עם ישראל.

אך בכל זאת יש לזכור שזו מצווה במצב של בדיעבד כי המצב האידיאלי הוא "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי אמר ד'." לנצח בכוח את האויב להרוג ולפצוע כאשר אין ברירה זו מצווה אבל הנפש נפגעת מזה. ועל דוד המלך נאמר שלא בנה את בית המקדש כי שפך הרבה דם אף שכל המלחמות שעשה היו מותרות על פי הדין. לאור זה יש מקום לבחון מחדש את יחסינו לצבא, האם להעמיד את הצבא בפני בנינו כמשימה ראשונה במעלה, כמובן אחרי לימוד התורה, שהוא קודם לכל, ולכוון את כל מי שיכול ומתאים ושואף לתרום למדינה למסגרת הצבא, או מכיוון שהמלחמה היא מצווה שבהכרח והשימוש בכוחנות הפיזית הוא דבר שבדיעבד, אין להעמיד את הצבא בראש סדר העדיפויות. ואם יש מספיק חיילים עדיף לפנות לתחומים אחרים תחומי הרוח והחברה המעצבים את דמותו הרוחנית של העם. אין מדובר על השתמטות מחובת הצבא אלא על הסתפקות בשרות החובה ולא לשאוף לשרות ארוך יותר.

שיקול נוסף המשפיע על יחסינו לצבא, הוא השתתפות הצבא בגירוש ובעקירת הישובים היהודיים בחבל קטיף, מעשה שהוא אסור באיסור תורה גמור. ואיך נכוון את בנינו לשרת מעבר לחובה כאשר מי יודע אם לא יכפו עליהם שוב לחטוא בחטא נורא זה.

פעם השרות בצבא תרם לזקיפת הקומה הרוחנית לגבורה נפשית שהייתה חסרה לנו בכל תקופת הגלות. אך זה שייך לעבר הרחוק. כעת מתברר שיכול להיות איש צבא אשר תפיסת עולמו גלותית ולעומתו בן ישיבה בעל תפיסת עולם של בן חורין זקוף קומה. יתר על כן הכפייה של הצבא על כל חייליו למשמעת עיוורת, לציות לפקודות גם אם הם מנוגדות לאמונת החייל, אשר הפכו את החיילים המגרשים לעבדים אטומים ללא זכות חשיבה עצמית, ללא זכות להישאר נאמנים לאמונתם, [מי שראה את פניהם של המגרשים יודע שלא הגזמתי.] הורסת את העצמיות, ומפתחת גישה של ראש קטן לא רק אצל החייל אלא אף אצל המפקדים גם הבכירים.

על כן כל בחור דתי שומר מצוות לפני צאתו לצבא עליו לבסס היטב את אמונתו. יראת שמים ואהבת ד' צריכים למלא את ליבו, ומתוך כך אהבת תורה ואהבת ישראל וארץ ישראל. עליו לבנות כוחות נפש, להיות גיבור כארי ועז כנמר לעשות רצון אבינו שבשמים, להיות עניו בעצמו וגאה בדרכו, נושא את דגל התורה והמצוות בגאון, מסוגל לעמוד בלחצים ולא לוותר על קיום מצווה קלה כבחמורה. אדרבא דווקא בצבא צריך להיות זריז וזהיר יותר, כמו שאמרה תורה כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע וכו' והיה מחנך קדוש. וכמו שעליו להשתדל בקיום מצוות המלחמה, להדר בכל האימונים, ולהיות חייל טוב ככל האפשר, כן עליו להדר בכל המצוות, לשמור על קדושת השבת ועל כשרות המאכלים ועל צניעות.

כך צריך להיות החייל האידיאלי היהודי. אין כאן כוונה לניצול הזכויות האישיות לצורך נוחות אישית, אלא הכרה כי כך צריך לנהוג כל חייל ישראלי בצבא. ואין צריך לומר שעליו להיזהר שלא לעבור על עיקר מצוות הצבא שהוא לשמור על ארץ ישראל, ולא להשתתף ח"ו בשום פעולה של הפקרת הארץ לידי נוכרים.

ולפי האמור המקום הנכון ביותר לשרת בצבא באופן היותר שלם על פי התורה זה "הנחל החרדי". המקום השני הוא ההסדר בו אפשר להגיע לשמירת המצוות בצורה נכונה, אם כי זה תלוי בעמידה האיתנה של החיילים על שמירת המצוות וביכולת לעמוד בלחצים ולא לוותר. ומי שרוצה לשרת הצבא שלא במסגרות האלו, עליו לחסן את עצמו כאמור לעיל, ולהיות גיבור כארי ועז כנמר לעשות רצון אבינו שבשמים. ואולם הניסיון מראה שגם מי שיצא לצבא מתוך אמונה חזקה שיוכל לעמוד נגד הזרם, ולשמור על המצוות בשלמות, כוחותיו הרוחניים נשחקים בדרך כלל, והוא נשאב לאווירה של הצבא, ועל כן לא הייתי ממליץ גם לאדם החזק באופיו ומבוסס באמונתו לצאת לצבא הרגיל לתקופה ממושכת.

היחס למדינה ולצבא