בשבת זו ברבים מבתי הכנסת תקרא מגילת קהלת.
מגילה זו מעלה שאלות מרובות ומורכבות בנושאים מהותיים באמונת ישראל.
אחד מהנושאים הללו הוא שאלת הטוב והרע בעולם, וליתר דיוק, קהלת מצייר עולם שרבות בו הרעות על פני הטובות. האם באמת העולם הזה רע?
הנה למשל בפרק ה', יד-טו: "כאשר יצא מבטן אמו, ערום ישוב ללכת כשבא. ומאומה לא ישא בעמלו שיולך בידו. וגם זו רעה חולה, כל עומת שבא כן ילך, ומה יתרון לו שיעמול לרוח".
יש כאן חוויה קשה של חוסר משמעות, של רוע סתמי ומיותר. האם זו תמונת העולם?

המסקנה 'הסופית' של קהלת מההתקלות בחוסר המשמעות הזו, היא לכאורה מסקנה דתית: "סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם, כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע" (יב. יג-יד).
אמנם מדובר במסקנה אופרטיבית בעיקרה. כלומר, אכן קהלת מכיר במושגים מוחלטים של טוב ורע, אך בעולם הזה. לכן על האדם לדבוק במעשה הטוב מתוך הנחה זו, למרות שלפחות בעיני בשר, היא אינה מופיעה בעולם.

נראה כי דברים אלו דומים לדברי הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים":
"לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה. כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה? ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות ואחר כל זה המוות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית. וגם הוא אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם".

ומה דעת הרמב"ם בסוגיה זו?
הנה דבריו במורה נבוכים (ג.יב):
"רבות עלה בדמיון ההמון כי הרעות בעולם יותר מן הטובות, עד שבהרבה מהטפות כל העמים ובשיריהם כוללים עניין זה, ואומרים כי פלא הוא שיימצא בעולם טוב, אבל רעותיו רבים ותדירים. ואין הטעות הזו אצל ההמון בלבד, אלא גם אצל מי שחושב שהוא יודע משהו...
וביאור הדבר, שכל רע שיארע לאדם חוזר אל אחד משלושה מינים. המין הראשון מן הרעות, מה שיארע לאדם מצד טבע ההוויה וההפסד, כלומר - מחמת שהוא בעל חומר, כי משום כך נפגעים מקצת בני אדם במומים וחסרונות מלידה, או שיארעו מחמת שינויים הנעשים ביסודות כקלקול האוויר או הברקים ושקיעת האדמה. וכבר ביארנו שהחכמה האלוהית חייבה שלא תהא הוויה כי אם בהפסד, ואלמלי ההפסד הזה האישי, לא התמידה ההוויה המינית...
והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם זה מזה, כהשתלטם זה על זה. והרעות הללו יותר מרעות המין הראשון...
והמין השלישי מן הרעות הוא מה שיארע לאדם ממנו מפעולתו הוא עצמו, וזה הוא המצוי הרבה, והרעות האלה יותר מרעות המין השני בהרבה, ומרעות המין הזה צועקים כל בני אדם... ומין זה נספח הוא לכל המגרעות, כלומר לגרגרנות באכילה ובשתייה ובתשמיש, והעסק בהם בהפרזת כמות, או באי-סדר, או בהפסד איכות המזון, ויהיה זה סיבה לכל התחלואים והפגעים הגופניים והנפשיים... ולא יחדל כל סכל נבער מדעת בדאגה ויגון על שלא הצליח לעשות כמו שעשה פלוני מן המותרות, ועל הרוב יביא עצמו לידי סכנות גדולות, כהפלגה בים, ושירותי המלכים, וכל מטרתו בכך להשיג אותן המותרות הבלתי הכרחיות; וכאשר יבואוהו צרות באותם הדרכים שהוא הלך בהם, יתלונן על משפט ה' וגזרתו".

ננסה לסכם את דבריו:
הרוב בעולם הוא טוב, והרוב קובע. את הרע בעולם ניתן להסביר כחריגה כזו שאינה סותרת את עקרון הטוב הכללי.
א. השלכות של המציאות החומרית. מה לעשות אנו קרוצי חומר. וזה מטבעו מתקלקל. עצם ההכפפה של החומר לחוקי הטבע יוצרת כאב קיומי מובנה. אני רוצה לעוף – אבל אין לי כנפיים. למעשה אומר הרמב"ם, בתוך המסגרת של חוקי הטבע, אנו חיים בעולם טוב. דווקא חוקי הטבע הם אלו שיוצרים עולם שפחות או יותר ניתן לעיצוב או לכל הפחות לתיקון ושליטה מסוימת. ומכאן לנקודה הבאה, מה אנחנו עושים במסגרת של עולם כזה.
ב. מכיוון שחוקי הטבע או ההשגחה הם כלליים לדעת הרמב"ם, השאלה היא כיצד אנו מתנהלים בתוך המסגרת הזו. כלומר הרבה מן הרוע המיוחס למציאות נגרם בעצם על ידנו. במילים אחרות, עד שאתה מאשים את הבריאה ואת הקב"ה, תאשים את עצמך.

אמנם בתוך דברי הרמב"ם מסתתרת אמירה נוספת, הדומה לזו של קהלת. האם באמת אנו יכולים לקבוע הנחה כללית על העולם מתוך תפיסתנו. כלומר גם אם נגיע למסקנה שהעולם טוב, מדובר בטוב זמני ושברירי מאוד שנמדד לפי אמת מידה צרה המעמידה את החוויה החיובית או השלילית הרגעית של האדם כאמת המידה לטוב ורע של הבריאה כולה. ושמא הנחה זו בעצמה היא בבינת "רע"?
יותר מזה, הנחה זו מסיטה את המוקד מהשאלה הפרקטית: כיצד ניתן להטיב את מצבו של "העולם"? אולי ניתן לומר באופן פרדוקסלי, שדווקא אי ההתערבות של הקב"ה בחוקי הטבע, יוצרת חלל שלתוכו אמור ליצוק האדם תוכן ומשמעות של טוב ראוי.

אלא שעדיין, ניתן להקשות על כל חלקי העמדה שמציג הרמב"ם.

מדוע כל היכולת של הקב"ה בחרה ליצור חומר כזה מעצבן ולא איזה גוף חזק וטוב יותר? מה לגבי אסונות טבע ושאר פגעים שאין מקורם באדם? מדוע הרב"ה מאפשר לאדם להזיק לחברו? וגם אם נאמר שבסה"כ הכל טוב, יתן לטעון כי רע, קטו ככל שיהיה, היא חסרון מהותי ולא כמותי. כלומר, אין הבדל מהותי בין קצת והרבה רע.

כאן אנו שבים למסקנתו של קהלת. סיומו השל הספר, אינו הכרחי ומוחלט, בדיוק כפי שהרמב"ם בתשובותיו, פונה אל השכל של האדם ומורה דרכו, כיצד יכול אותו שכל לבחור ולהחליט, איזו תמונת עולם הוא רוצה לייצר. כזו שהיא ריקנית וחסרת משמעות – רעה. או עולם שהוא כלי קיבול למוסר ולצדק.
אותה ארעיות שיש בעולם, זו שמתחדדת בסוכות ובכלל, אותה ארעיות אותה מציג קהלת בצורה חדה מאין כמוה, היא הפתח להכניס להכרה חדשה מהו 'כל האדם'.