ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לקראת ראש השנה תשס"ו ;">

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים ראש השנה ענינו של ראש השנה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אלול התשס"ה

לקראת ראש השנה תשס"ו


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

"אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם", ובזמן שנצבים לפני ד', יש התראה, "פן יש בכם איש או אישה אשר לבבו פונה היום מעם ד'... לא יאבה ד' סלוח לו" וגו', לא כתוב שלא יסלחו לו, אלא "לא יאבה", הכל תלוי ברצון. כמו שאומרים בתפלה: הרוצה בתשובה, לא מדובר על התשובה עצמה, אלא על הרצון, "רצה ד' להצילני", לא אמר דוד המלך – הצילני, אלא רצה ד' להצילני, הרצון עצמו כבר יביא ישועה.

ויסוד זה נלמד מדברי הר"ן. הר"ן כותב כי ר"ה נקבע ביום זה מפני שאז התחיל ד' להתרצות למשה רבנו על חטא העגל, וכיון שביום זה נוצר האדם, נוצרה יצירה חדשה בעולם "וייצר", אז כבר נמשך ונתחדש כח של יצירה של פרשת התשובה.

עצם התשובה יוצרת באדם כוחות מחודשים. וזה שאמר משה לבני ישראל, "אתם נצבים", ופרש"י שהוריקו פניהם מהתוכחות ומשה בא לפייסם, ומה פיוס יש כאן? אלא משה הודיעם: "אתם נצבים היום כלכם לפני ד' אלקיכם", עצם הרצון והיכולת לעמוד לפני ד', זו דרגה גבוהה מאד. האדם לא נדחה מפני ד', יש לו את אפשרות העמידה בפניו, האדם מוכן לקבל על עצמו את הדין. יש רצון מצד ד' שנעמוד לפניו.

זו היתה גם הנחמה לאדם הראשון. הר"ן מביא את דברי חז"ל האומרים שהקב"ה אמר לאדה"ר: "כמו שיצאת בדימוס, גם כך בניך כשיעמדו לפני ביום זה יצאו בדימוס". ולא ברור – הרי אדה"ר נענש, ונקנסה מיתה על האדם, ומה השמחה על כך שיצא בדימוס? התשובה כפי שאמרנו, נתנה לאדה"ר ולבניו האפשרות לעמוד בפני ד', וזהו חסד גדול לעמוד לפני ד', שלא נהיה חלילה במצב של הסתר פנים ח"ו.

"אתם נצבים היום" – היום הוא ראש השנה.
"ויהי היום" – מובא בזוה"ק, שכל "ויהי היום" הכונה לר"ה, וכך אצל השונמית, כששאל אותה הנביא: "היש לדבר לך אל המלך", האם תרצי בקשה אצל מלכי מלכי המלכים, אמרה לו: "בתוך עמי אנכי יושבת", אין לי רצונות פרטיים, אלא מה שיהיה עם כלל ישראל יהיה איתי.

וכך גם בחנה, "ויהי ביום", היה זה בר"ה, ובאותו היום נקבעו ההלכות של צורת התפלה, הנלמדות מתפילת חנה. יום ר"ה הוא יום של תפילה ובקשה, תפלה כתפלותיה של חנה, מעומקא דליבא, "והיא מרת נפש" וגו'.

חנה מלמדת אותנו את יסודות התפלה. ומדוע התפללה רק אז? קודם לכן מוזכר פעלו של אלקנה, שעלה מימים ימימה, ונתן מנה מהקרבן לאשתו, ואח"כ אמר לה אלקנה: "חנה, למה תבכי, ולמה לא תאכלי, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים". כשראתה חנה שאלקנה משלים עם המציאות, הוא כבר התייאש, אז גמלה בלבה ההחלטה: אם הוא כבר לא פועל, אני אפעל. אפילו במצבים של ייאוש התפילה פועלת! התפילה משנה את המציאות, וכח של תפילה כזו, "אם ראה תראה בעני אמתך", היא מתקבלת, וכפי שאמר לה עלי הכהן.

ומשום כך אנו קוראים בר"ה בהפטרת חנה, להורות כי גם אחרי כל המצבים הקשים, יש לנו כח התפילה, אין ייאוש, לכלל ישראל יש כח של תפילה – "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כד' אלקינו בכל קראנו אליו", גזירה נוראה עברה על עם ישראל, בחודשים האחרונים, אבל אנחנו למדנו מחנה שלא להתייאש!

היסוד הזה של תפלה שנתחדש ע"י חנה בר"ה, מסביר לנו פרשה מסוימת. בגמ' בברכות, עלי אמר לחנה ששמואל חייב מיתה כדין מורה הלכה בפני רבו, ואמר לחנה, שיתנו לה מהשמים בן גדול יותר משמואל, ענתה לו חנה: "אל הנער הזה התפללתי". ומהי התשובה? הרי אם שמואל נתחייב מיתה, מה תועיל תפלתה של חנה? מבאר המהרש"א: שחנה הזכירה לעלי, ששמואל נולד בתפילות של לב שבור, ומה שניתן משמים ע"י תפילות אין להחליפו בדבר אחר. אנו רואים שתפלתה של חנה נתנה כח טענה כלפי שמים: "אל הנער הזה התפללתי". אין דבר שחשוב לאדם יותר מדבר שהוא עמל עליו, וגם תפלה היא עמל.

זהו אחד מהיסודות של ר"ה. חז"ל אמרו, שמאה התקיעות הם כנגד מאה יבבות של אם סיסרא. הביאור הוא, ששופר הוא כח של תפילה – "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים", צריך רחמים שקול השופר ישמע בשמים, כי שופר הוא ג"כ תפלה, כמו שאם סיסרא יבבותיה בטאו את רחשי לבה, אנו מצווים כלפי שמיא להריע ביבבות. אין יבבה שבטלה, אין תפלה שאינה משפיעה.

הימים הנוראים וחרדת הדין של ר"ה, אינם רק על היחיד, כל העולם כולו נידון אם הוא ראוי להתקיים, גם את הדורות הקודמים, וכפי שאנו מתפללים: "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם". את כל המפעל כולו דנים באותו יום. "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום... ומלאכים יחפזון חיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין". אפילו המלאכים פוחדים באותו היום.

הטור בסימן תקצ"ז כותב: "ואוכלין ושותין ושמחין – שכך אמרו פרנסי ישראל הראשונים לישראל: לכו אכלו מעדנים ושתו ממתקים", והוא פסוק בספר נחמיה.

ולעומת זאת הטור בריש הל' ר"ה בסימן תקפ"א כותב: "ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש... אבל ישראל אינן כן, אלא לובשים לבנים ומתעטפים לבנים... ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס... ומכאן התשובה למתענים בר"ה."

וצריך בירור, שלא הביא כאן את הפסוק בנחמיה כמקור לחיוב שמחה בר"ה, אלא רק את המדרש.
ונראה לבאר, שבר"ה יש שתי בחינות, האחד שהוא יום חג מקרא קודש, והשני שהוא יום הדין. מהטעם שהוא חג, לכן אמר נחמיה לישראל: "אכלו מעדנים" וגו', אולם ר"ה הוא גם יום הדין, וע"כ הוסיף הטור טעם נוסף, שאנו בטוחים שהקב"ה יעשה לנו ניסים. ועל כן יש ענין לשמחה ביום הדין, מתוך הבטחון שיעשה הנס.

הרמב"ם מדגיש כי דנים את האדם ביום טוב של ראש השנה, ומהו הדגש דוקא על יום טוב? ועל פי המבואר זה פשוט. קדושת היום גורמת לדין, והבטחון שנצא זכאים בדין, הוא הגורם לשמחה.

יש קושית רעק"א, שהיא שאלה יסודית, ובמיוחד בתקופתנו: איך אנו מתפללים על רשעים וכופרים שיחזו בתשובה, הרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים?

אלא מבאר הרעק"א שאין אנו מתפללים על היראת שמים שלהם, אלא על זכות החיים שלהם. על זכות החיים של יהודי צריך להתפלל גם אם הוא כופר.

אנו בפתחם של הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, ובשנה היוצאת עברו עלינו ועל חלק מבית ישראל ימים נוראים קודם זמנם... עלינו להתפלל ולהתחזק כל אחד ואחד על עצמו ועל כל בית ישראל "תן כבוד ד' לעמך" – הפירוש הוא, שאנו מבקשים שיהיה לעם ישראל כבוד עצמי שלו, שמתוכנו לא יקלקלו, שמתוכנו לא יחלישו, שמדת הגבורה תתגבר עוד ועוד.

נתאחד כולנו יחד בהכרה ש"בתוך עמי אנכי יושבת", תפלה למען ד' אם לא למעננו, ולקראת השנה החדשה, נרבה בכבוד שמים, לקבל עול מלכות שמים עלינו, ורק מתוך זה ישמעו רחוקים ויבואו ויתנו לך כתר מלוכה. מלכות ד' בעולם תבוא רק מתוך בית ישראל, ומהם יאמר כל אשר נשמה באפו: ד' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

מתוך האתר: MercazHarav.org.il


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il