ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

א. מעלת הארץ חלק ב' ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה התבוננות אמונית שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

א. מעלת הארץ חלק ב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

ו - חטא המרגלים
שני חטאים נוראים היו לישראל במדבר, חטא העגל, שבו עשו עגל מסכה והשתחוו לו, וחטא המרגלים בו נגררו אחר עצת המרגלים שהמסו את לבב העם, באומרם כי עם ישראל לא יוכל לכבוש את הארץ. מכמה בחינות חטא המרגלים חמור מחטא העגל. שבחטא העגל לא כפרו ישראל לגמרי בה' ובמשה, רק טעו וחשבו כי אחר שמשה לא חזר מהר סיני, לא ימשיך ה' להתגלות אליהם בכבודו ובעצמו, ועליהם לחפש לעצמם אליל שיתווך בינם לבין הבורא. וכיוון שלא כפרו לגמרי, לאחר חטא העגל סלח הקב"ה לישראל. אבל בחטא המרגלים כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ. ואף בגדו בשליחות העיקרית שלשמה נברא העולם ונבחרו ישראל - לגלות שכינה בעולם, דרך ארץ ישראל. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שהתקוממו כנגד החוטאים זכו להיכנס לארץ.

ואותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, אמר הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות (סנהדרין קד, ב). באותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב ועל ישראל שייגלו מארצם (ע' תנחומא שלח).

ולכאורה יש לשאול: במה חטאו המרגלים? הרי לדעתם לא היתה לעם ישראל יכולת לכבוש את הארץ. ואם העם יתעקש להלחם - יובס וסכנה תרחף על קיומו. ואם כן, היתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה, שכן קיומו של העם היהודי חשוב ממצוות ישוב הארץ. וגם אם טעו בהערכתם את המציאות, ובאמת ישראל יכלו לכבוש את הארץ, מכל מקום כיוון שהמרגלים אמרו את דבריהם מתוך שכנוע פנימי, כדי להציל את העם מתבוסה וכיליון, לא היה צריך לכאורה להטיל עליהם עונש חמור אלא לשבחם על האחריות הלאומית שגילו.

אלא שהם חטאו בכך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. וכיוון שלא אהבו את הארץ, כשראו את הקשיים הכרוכים בכיבושה, נפל ליבם, והחלו למצוא לעצמם נימוקים וטענות מדוע אי אפשר להיכנס לארץ, עד שלבסוף כבר לא האמינו ביכולתם של ישראל לכובשה. וכפי שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". לעומתם, יהושע וכלב שאהבו את הארץ ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז), למרות הקשיים, ראו את המציאות נכוחה, והאמינו שאפשר לכבוש את הארץ, וכפי שאמרו לעם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל).

ואכן התברר שהצדק עם יהושע וכלב, לו היו שומעים בקולם, כל דור המדבר היה ניצל וזוכה להיכנס לארץ. ודווקא המרגלים שרצו כביכול לדאוג לשלומם של האנשים, שלא ימותו במלחמה, גרמו למיתת כולם במדבר. 1

ז - ישוב הארץ כביטוי לגאולה
כל כך חשובה מצוות ישוב הארץ עד שבקיומה תלוי מצבו של עם ישראל. בחורבן הארץ נחרב העם, ובקיבוץ הגלויות ובניין הארץ נבנה העם, ומתוך כך דבר ה' מתגלה בעולם. 2

ודברים אלו מפורשים בתורה ובנביאים, שחורבן הארץ וגלות ישראל הם הביטוי החריף ביותר לעונש האלוקי, כמו שאנו אומרים בכל יום בפרשת "והיה אם שמוע" (דברים יא, יג-יז): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלוֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". וכן נאמר (דברים כט, כא-כז): "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם, עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹוהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". והגאולה היא (שם ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

וכן בנביאים על הגאולה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ישעיהו סה, כא). "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו לא, ד). "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לד-לה). "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו). ואלו רק דוגמאות מעטות למקומה של הארץ בנביאים.

וכן אמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכן אמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ופרש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

ח - ברית מילה וירושת הארץ
יש קשר מיוחד בין מצוות ברית מילה לישוב הארץ. שתיהן מבטאות את החזון המיוחד של עם ישראל - לגלות את הקדושה בתוך המציאות הארצית, הגשמית. עולם החומר מטבעו אטום לקליטת הרעיונות הרוחניים, וזה עניינה של ברית המילה, להסיר את העורלה, שמבטאת את האטימות של החומריות, ועל ידי כך לאפשר לחומר להיות שותף בגילוי הרעיונות הרוחניים. והמקום שבו ניתן לגלות את הקדושה בתוך החיים הממשיים הוא ארץ ישראל.

וכך מצינו שבשעה שהעלה הקב"ה את אברהם אבינו ממדרגה של צדיק פרטי למדרגה של צדיק כללי, וכרת עמו ברית שלא רק הוא יהיה קשור לה', אלא תצא ממנו אומה שלמה שתגלה את דבר ה' לדורות עולם, אז הבטיח לו את הארץ ואז ציווה אותו על ברית המילה, החתומה בבשר ומקדשתו. וזהו שנאמר (בראשית יז, ז-ח): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".

זהו שאמרו חכמים (שם בר"ר מו, ט): "אם מקיימים בניך את המילה - הם נכנסים לארץ, ואם לאו - אין נכנסים לארץ". ולכן נצטווה יהושע למול את ישראל לפני תחילת כיבוש הארץ, שנאמר (יהושע ה, ב): "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית". כי באותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בעוון חטא המרגלים לא מלו עצמם. אבל כשנכנסו לארץ אמר להם יהושע: "מה אתם סבורים שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ וגו' על מנת וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (בר"ר מו, ט). 3

עובדה היסטורית מעניינת היא, שעם שבניו אינם נימולים אינו מסוגל להשתקע בארץ ישראל. וכך אמרו חז"ל (זוהר ח"ב כג, א): כל מי שנימול - יכול לנחול את הארץ. ועוד אמרו, עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שישמעאל נימול, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה בלי שלמות (הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל), לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה. וסוף שיזכו בה ישראל שמילתם שלימה (עיין זוהר ח"ב לב, א).

ט - שבת והארץ
מצינו קשר מיוחד בין מצוות השבת וארץ ישראל. השבת היא הזמן המקודש, וארץ ישראל היא המקום המקודש, ועם ישראל הוא העם המקודש. ואין הקדושה הזו לעצמה, אלא מקדושת יום השבת נשפע שפע של ברכה לכל ימי השבוע (זוהר ח"ב פח, א), ומקדושת הארץ מתברך כל העולם (ע' תענית י, א), ומקדושת ישראל מתברכים כל הגויים, שנאמר (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

המספר שבע רומז לקדושה שקיימת בתוך הטבע, שכן ששת הימים רומזים לששת הצדדים שבכל דבר גשמי - ארבע רוחות, מעלה ומטה. והשבת היא הפנימיות של ששת הצדדים. ולכן העולם נברא בששה ימים, ובאה שבת לתת את המשמעות הפנימית של העולם (מהר"ל). וזה גם עניינה של ארץ ישראל, לגלות את הקדושה בתוך המציאות הגשמית.

כדי לעמוד על קדושת הארץ צריכים לשמור את השבת. וכפי שאמרו חז"ל (בר"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת - הם נכנסין לארץ, ואם לאו - אינם נכנסין". כי בשבת כל יחיד ויחיד משתחרר משעבוד המלאכה, ומתקשר לזיכרון בריאת העולם ויציאת מצרים, ומתוך כך יכול כל אחד ואחד מישראל להבין את ערכה של ארץ ישראל - לגלות את דבר ה' בעולם.

ולכן אפילו בניית המקום המקודש ביותר - בית המקדש, אינו דוחה שבת (יבמות ו, א). ולמדו זאת חכמים מהפסוק (ויקרא יט, ל): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". מתוך קדושת השבת אנו מגיעים להבנת ערך המקדש, ולכן אין בניית המקדש דוחה שבת. נמצא שבזכות שמירת השבת אנו יכולים לעמוד על קדושת המקום, ועל ידי כך הארץ תתקיים בידינו. 4

י - קדושת הארץ ושנת השמיטה
מצוות השמיטה והיובל מבטאות את קדושתה של ארץ ישראל. הנה אחת לשבע שנים, בשנת השמיטה, הפירות הגדלים בשדות שבארץ ישראל - קדושים ומופקרים לכל, ועניים ועשירים רשאים לאכול מהם בשווה. ובשנת היובל, לאחר שבע שמיטות, בשנת החמישים, לא רק הפירות מקודשים ומופקרים לכל, אלא גם השדות שנמכרו במשך חמישים שנה חוזרות לבעליהן, והעבדים שנמכרו יוצאים לחירות. כמו ששבת מגלה את הקדושה של כל השבוע בחיי היחיד, כך השמיטה והיובל מגלים את הקדושה בחיי הכלל (עיין בהקדמת מרן הרב ל'שבת הארץ').

על ידי השמיטה והיובל אנו נזכרים שכל הארץ היא של ה', וכל בני ישראל הם בניו, ועל כן ראוי להם שיהיו בני חורין. אבל כשישראל אינם שומרים שמיטה ויובל, הם מטמאים את הארץ בכך שהם מנצלים את אדמתה לצורך ממונם בלי לזכור את יעודה, והרי היא מקיאה אותם מעליה. וכפי שאמרו חכמים (מדרש אגדה לויקרא כו, לד): "אמר הקב"ה: זִרְעוּ שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם. והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת". וכן אמרו חכמים (שבת לג א), שבעוון שמיטה ויובל באה גלות לעולם. וכיוון שלא שמרו ישראל שבעים שנה של שמיטה ויובל, גלו שבעים שנה לבבל (רש"י לויקרא כו, לה).

ובהיותינו בגלות, כאשר בעל כורחנו לא נוכל יותר לעבוד באדמתה, וממילא לא נשתמש בה יותר כארץ חול, אז תלך הארץ ותיטהר, הזיכרונות המקודשים יחזרו להציף את לבבות ישראל, ושוב יהיה היחס אליה כאל מקום מקודש, ובזכות זה נחזור לארץ. וכמו שנאמר בפרשת הקללות, שאחר שנצא לגלות - "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה). "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם..." (שם מג). "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹוהִים אֲנִי ה'" (שם מה).

יא - חירות בארץ - תפילין ושחרור עבדים
כשעם ישראל נמצא בארצו, יכולה הנשמה להתגלות, כי הגשמיות של ארץ ישראל אינה חוסמת את הנשמה מלהתגלות. ועל ידי גילוי הנשמה נעשים כל בני ישראל בני חורין. שכל זמן שהחומרנות עיקר, העניים משועבדים לעשירים והחלשים לחזקים, והעשירים והחזקים משועבדים לתאוותיהם. וכאשר הנשמה מתגלה תכונת החירות הפנימית של ישראל מתגלה, שישראל עבדים לה' ולא לשום נברא אחר. כמו שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". ולכן אין בישראל עבדות עולם, אלא בשנת החמישים, היא שנת היובל, משחררים את כל העבדים. 5

על כן גורלית כל כך לקיומינו בארץ ישראל היא מצוות שחרור עבדים. עבד רגיל משתחרר לאחר שש שנים, ועבד נרצע - ביובל. מצווה זו מבטאת את החירות היסודית של כל יהודי. וזה היה אחד העוונות שבעטיים בא מלך בבל על ירושלים, לצור עליה ולהחריבה. וכשראו שרי ירושלים כי כלתה אליהם הרעה, שמעו בקול תוכחתו של ירמיהו ושחררו את עבדיהם. ונעשה להם נס, ומלך בבל הפסיק את המצור מעל ירושלים והלך להילחם במצרים. אולם הם שבו לרשעותם וחזרו לשעבד את עבדיהם, וחזר מלך בבל לצור על ירושלים והחריבה (ירמיהו לד).

זהו גם יסוד הקשר של מצוות תפילין לנחילת הארץ. גם מצוות התפילין מבטאת את החירות של ישראל, שכן התפילין הן אות לקשר המוחלט שלנו אל הקב"ה. ועל ידי הקשר המוחלט לקב"ה אנו נעשים בני חורין, משוחררים מכל עול אחר שבעולם. ועל כן התפילין הן כמו כתר לישראל. ולכן עניינה של ארץ ישראל מוזכר פעמים רבות בתפילין. בפרשת 'קדש': "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ..." (שמות יג, ה). ובפרשת 'והיה כי יביאך': "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שמות יג, יא). ופרשת 'והיה אם שמוע' עוסקת כולה בארץ ישראל, שכל השכר והעונש שמובא בתורה עיקרו בארץ ישראל. ובפרשת "שמע" מוזכר עניין האמונה בה' אחד, וכפי שלמדנו (לעיל א-ב) עיקר אמונת האחדות מתגלה בארץ ישראל.

גם מצוות התפילין, כמו מצוות ישוב הארץ, קושרת את הקדושה אל תוך המציאות הגשמית. שכן נצטוונו לכתוב את הפרשיות הקדושות של התפילין על עור בהמה, ומניחים אותן בתוך בתים של עור בהמה, לומר שאפילו הצדדים הבהמיים מקושרים לקדושה.

וכמו ארץ ישראל גם התפילין מבטאות את הקשר הסגולי שבין ישראל לה', ועל כן קושרים את התפילין לראש וליד, לומר שאנו מקושרים ממש אל היעוד האלוקי. ואמרו חכמים (ברכות ו, א) שאף הקב"ה מניח תפילין, וכתוב בתפילין של הקב"ה: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז, כא). 6


^ 1. המרגלים חשבו שחיי המדבר מקודשים ונעלים יותר, מפני שאין עוסקים בהם בענייני המעשה והחומר, ועל כן בתוך ליבם מאסו בארץ חמדה. כעין זה כתב האדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה שלח לח, ב), שלא רצו להיכנס לארץ ישראל, וטענו למה צריך לירד לעולם המעשה, הרי אפשר לקיים את "התורה והמצוות ברוחניות ולא בעשייה גשמית". "אך באמת היו מוטעים, שהעיקר הוא לעשותם בארץ דווקא. כמו שאמרו רז"ל (סוטה יד, א) כמה תפילות התפלל משה ליכנס לארץ ישראל. ושאלו: וכי לאכול מפירותיה היה צריך? אלא לקיים את המצוות התלויים בה". כי קיום המצוות בארץ הוא קידוש ה' הגדול ביותר, ולכן מתגלה ממנו אור גדול, יותר מאשר בחיים הרוחניים בלבד.
גם בדורות האחרונים, כשהחלה ההתעוררות לשיבת ציון וישוב הארץ מחדש, קמו מנהיגים שניסו להניא את לב בני ישראל בטענה כי רק סכנות צפויות להם בארץ ישראל. סכנות רעב ומחלות, וסכנות מרצחנות הערבים, ואף האשימו את העולים כי במעשיהם הם מסכנים את הרוב היהודי שנותר בגולה ופועל להשגת זכויות שוות. לימים התברר כי בציון היתה פליטה מפני השמד שבהתבוללות וההשמדה הפיזית של מיליוני יהודים בגולה.
בדומה לכך היום, מי שלא מבין את ערכה של הארץ, מוצא כי יש קושי ליישבה, ורוצה לסגת ומביא לאסונות על עם ישראל. ומי שמבין את ערכה, מוצא דרכים מעשיות כיצד להחזיק בארץ וליישבה. אם נתבונן, נמצא כי בין אוהבי הארץ ישנו רוב גדול ומוצק שמתנגד לכל נסיגה שהיא, ובטוח שיש בידינו יכולת להחזיק בארץ וליישבה. ואילו בין אלו שאינם אוהבים אותה, יש רוב שבטוח כי אין אפשרות להחזיק בארץ וצריך לוותר על חלקים ממנה. משל למה הדבר דומה, לעצלן שמנסים לשכנעו לעבוד. אלף טענות ריאליות יטען מדוע לא כדאי לו לחפש עבודה. ראשית, יש היום אבטלה במשק ואף אחד לא מחפש עובדים, ולכן חבל לבזבז זמן על חיפושים. ואם ימצאו לו עבודה, יחשוש שבעל הבית ירמה אותו. ובכלל יטען שעדיף לקבל קצבת אבטלה. ואף אם נוכיח לו שאם יעבוד ירוויח יותר, יטען שלא כדאי לו לקבל את העבודה המוצעת כי אולי מחר יציעו לו עבודה טובה יותר. ואם בכל זאת נשכנע אותו לעבוד, יחוש כאב בגבו. נרפא את גבו, יחוש בראשו. נרפא את ראשו, יסתכסך עם חבריו לעבודה. נפייס ביניהם - ייפגע מהתנהגותו של המנהל. וחוזר חלילה. כללו של דבר, הבעיה היא שהוא לא רוצה לעבוד.
^ 2. באר רבי צדוק הכהן מלובלין, שאין זה מקרה שכל השבחים המופלגים על ארץ ישראל וחיבתה מובאים בסוף מסכת כתובות. שכן כל מסכת כתובות עוסקת בחיזוק הקשר והאהבה שבין בני הזוג - האיש והאשה. ומתוך כך עוסקת המסכת בסופה בקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל, שיש בו דמיון לקשר שבין איש לאשה, וכמו שנאמר (ישעיהו סב, ד-ה): "לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". הגלות היא ריחוק שבין הקב"ה לכנסת ישראל, והחזרה לארץ היא החזרה לבית הכלולות של כנסת ישראל עם הקב"ה.
^ 3. על שתי המצוות אמרו חכמים שהן שקולות כנגד כל המצוות, על ישיבת ארץ ישראל בתוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג. ועל מילה בנדרים לב, א. אולם כפי שיבואר להלן ג, ו, מבחינה הלכתית מעמדה של ארץ ישראל חשוב יותר, שדוחים שבות בשבת בשביל ישוב הארץ, ואין דוחים שבות בשבת בשביל מילה.
^ 4. אמנם מלחמת מצווה דוחה שבת, שנאמר: "עד רדתה", אפילו בשבת (שבת יט, א). וכן יריחו נכבשה בשבת (ירושלמי שבת פ"א ה"ח). אבל בניין הארץ אינו דוחה שבת, זולת בשבות של אמירה לגוי, שהקילו לקנות בית מגוי בשבת משום ישוב הארץ (שו"ע או"ח שז, ה).
^ 5. הערך העצמי שבכל יהודי מתגלה בכך שיש לכל יהודי חלק בארץ ישראל ירושה מהאבות (ב"ב קיא, א), כפי שלכל אחד יש ערך מוחלט בפני עצמו מצד נשמתו.
^ 6. אף על מצוות תפילין אמרו חז"ל במנחות מג, ב, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, שאף היא כארץ ישראל מבטאת את סגולת ישראל, ואף היא באה לקשור את הקדושה לתוך המציאות הגשמית. ובשבועות כט, א, אמרו על מצוות ציצית, שהיא שקולה כנגד כל המצוות. שאף היא כמצוות ישוב הארץ באה לגלות את הקדושה במציאות, שהטלית כמו החומר, והציציות היוצאות ונראות ממנה רומזות למצוות שמגלות את הקדושה מתוך החומר. וכמו הטלית שעוטפת את האדם הלובש אותה, כך ויותר ארץ ישראל מקיפה את היושב בה.
עוד אמרו חכמים בבבא בתרא ט, א, על מצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן בירושלמי פאה פ"א ה"א, על גמילות חסדים. וכן מצינו בארץ ישראל מצוות השמיטה ויובל שהן כצדקה וגמילות חסדים כללית. ובגילוי הקדושה בארץ יש גם צד של גמילות חסד לחומריות, שהיא נתרחקה ממקורה האלוקי, ובגילוי הקדושה שבה היא חוזרת להתקשר אל מקורה.
וכן אמרו על מצוות תלמוד תורה שהיא כנגד כל המצוות (משנה פאה א, א, ועוד מקומות). ויש לה שייכות לארץ ישראל כפי שלמדנו בהלכה ב' שהנבואה תלויה בארץ ישראל, וכן תורה שבעל פה תלויה בארץ ישראל כפי שלמדנו בהלכה ד'.
נמצא ששבע המצוות שאמרו עליהם חכמים שהן שקולות כנגד כל המצוות קשורות ושייכות למצוות ישוב הארץ. ועיין להלן ג, ו, ביתרון של מצוות ישוב הארץ על שאר המצוות מבחינה הלכתית.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il