בית המדרש

  • ספריה
  • ארץ ישראל ומצוות ישובה
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

undefined
10 דק' קריאה
ה - שכרם של מיישבי הארץ - עמרי ואחאב
בוא וראה כמה גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שאפילו רשעים שעוסקים בבניינה זוכים לשכר. וכפי שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק ט'):
"פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים, שאלתי להם: מפני מה נשתנה עמרי המלך, שכל המלכים שלפניו לא זכו להושיב את בניהם תחתיהם על כסא מלכותם, ואילו עמרי זכה להושיב שלושה מלכים מזרעו על כסאו? אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי, עמרי זכה להושיב שלושה מלכים על כסאו, משום שבנה עיר גדולה בארץ ישראל".

כלומר, למרות שעמרי המלך עשה הרע בעיני ה' יותר מכל אשר לפניו (מלכים א' טז, כה), זכות מצוות ישוב הארץ עמדה לו ולזרעו, ובזכותה העמיד שלושה מלכים מזרעו על כסא מלכותו, מה שלא זכו לו שאר מלכי ישראל. וכל זה למרות שלא בנה את העיר מתוך כוונות טהורות של ישוב הארץ, אלא היו לו מניעים אישיים לבצר את מעמד מלכותו. שכך אמר עמרי, כשם שירושלים למלכי יהודה כך תהא שומרון למלכי ישראל. ומכאן נלמד עד כמה גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שלמרות שהיה פגם משמעותי במניע של עמרי בבניית העיר שומרון, מכל מקום הואיל ובפועל יישב את הארץ, זכה להעמיד שלושה מלכים מזרעו על כסאו (אחאב בנו, ואח"כ אחזיהו בן אחאב, ואח"כ יורם בן אחאב).

מצוות ישוב הארץ קשורה עם אחדות העם, ובימי אחאב נעשה שלום בין מלכות יהודה למלכות ישראל, ויהורם בן יהושפט מלך יהודה התחתן עם בת אחאב, ומלך יהודה ומלך ישראל היו יוצאים יחד למלחמה נגד אויביהם (מלכים א' כב). וכן אמרו חז"ל, שדורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שלא היו מספרים לשון הרע. ואילו דורו של שאול היו בני תורה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ונופלים, מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע (דברים רבה ה, י, ירושלמי פאה פ"א ה"א). וכן מובא בספרי (במדבר פיסקא מב):
"גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ".

וכן מצינו שאחאב כיבד את התורה. כלומר אע"פ שהיה חוטא ועבר על כל העבירות שבתורה, 1 מכל מקום מתוך הרגש הלאומי שלו כיבד את התורה. וכן מסופר שכאשר בן הדד מלך ארם גבר עליו וצר על שומרון, ותבע ממנו לתת לו את כספו וזהבו ואת נשיו וילדיו, מתוך שחשב שאין לו סיכוי לנצח בקרב, נכנע והסכים לתת את כל אשר לו למלך ארם. אולם כאשר הוסיף בן הדד לדרוש את מחמד עיניו, ואמרו חז"ל (סנהדרין קב, ב) שכוונתו היתה לספר התורה, לא הסכים. הכבוד הלאומי שהתבטא בכבוד התורה, היה יקר בעיניו כל כך עד שהעדיף לצאת לקרב אבוד, ובלבד שלא ישפיל את כבוד ישראל במסירת התורה בידי האויב. וכיוון שזו היתה החלטה גורלית, שרבים היו עלולים למות בעטייה, לא רצה להחליט על כך לבדו והתייעץ עם הזקנים, ואף הם חיזקוהו בהחלטתו שלא להיכנע ולהשפיל את כבוד ישראל. ויבוא נביא בשם ה' לייעץ לאחאב כיצד לנצח. ויצאו בני ישראל ויכו בארם מכה גדולה. ויבוא הנביא בשם ה' להזהירו כי בשנה הבאה יבוא שוב בן הדד כנגדו למלחמה. ואחאב הכין את צבאו כראוי למלחמה, וישראל חזרו וניצחו את ארם (מלכים א' כ, א-ל).

ו - בלא אמונה גם אהבת הארץ והעם בטלה
אולם צריך לדעת, שזכות מצוות ישוב הארץ והאחדות הנובעת מתוך רגש לאומי, אינם יכולים לעמוד לעד. וכיוון שעמרי חטא בעבודה זרה, ובנו אחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל מלכי ישראל אשר לפניו (מלכים א' טז, ל-לג; כא, כה), וכן עשו שני בניו, גם היחס שלהם לעם ולארץ הלך ונחלש, עד שבאה עליהם לבסוף הפורענות.

וכך קרה לאחאב, שבעקבות ריחוקו מה' ומהתורה, נחלש גם בעמדתו הלאומית. ולאחר שהצליח לנצח בחסדי ה' את ארם, במקום להרוג את בן הדד כפי אשר זמם לעשות לישראל, ריחם עליו והעלהו למרכבתו וכרת עמו ברית ושלחו לנפשו. ויבוא הנביא "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (מלכים א' כ, מב). ואכן לאחר שנים ספורות נהרג אחאב במלחמה נגד ארם (מלכים א' כב, לד-לח).

עזיבת ה' גם גרמה להידרדרות מוסרית, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי חריף ביחסו של אחאב לנבות היזרעאלי. אחאב חמד את כרמו, וכשנבות לא הסכים למוכרו לו, בעצת אשתו המרשעת איזבל הובאו עדי שקר שהעידו כנגד נבות שמרד במלך. בעקבות עדותם נבות הוצא להורג ואחאב ירש את כרמו. ויצווה ה' את אליהו הנביא:
"קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?! וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א' כא, יז-יט).

שורש הפורענות של בית עמרי התחיל בנטייתם אחר עבודה זרה. ואחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל המלכים אשר לפניו, עזב את התורה, נטה אחר עבודה זרה, לקח לאשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, והקים לבעל מקדש ומזבח בשומרון (מלכים א' טז). על כן לא רצה לשמוע את תוכחות הנביאים והרס את מזבחות ה'. וכשהמשיכו נביאי ה' להוכיחו, רצחם נפש, עד שרק אליהו הנביא נותר לבדו מכל נביאי ה' (מלכים א' יט, י). ולכן כבר אז נגזרה על בית עמרי ואחאב גזרה קשה ונוראה, וכמו שאמר ה' לאליהו הנביא:
"שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע" (מלכים א' יט, טו-יז).
אלא שכל זמן שעדיין היתה להם זכות ישוב הארץ והאחריות הלאומית, נצחו במלחמות, ועדיין היו יכולים לשוב בתשובה ולבטל את הגזירה שריחפה מעליהם. אך הם לא חזרו בתשובה, ובמשך הזמן גם יחסם לעם ולארץ הלך ונחלש, והפורענות הנוראה שנגזרה עליהם נתקיימה.

בתחילה חזאל מלך ארם החל להכות את יורם בן אחאב (מלכים ב' ח, כח). לאחר מכן אלישע הנביא שלח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא למלך, וציווהו בשם ה' למרוד ביהורם בן אחאב, ולהכות ולאבד את כל בית אחאב (מלכים ב' ט, ו-י). וימרוד יהוא ביהורם בן אחאב, "וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ" (מלכים ב' י, יז).

ז - העליות בדורות האחרונים
במשך כל שנות הגלות, המשיכו ישראל לכסוף לארצם. המיוחדים שבין גדולי הדורות, כדוגמת ר' יהודה הלוי, הרמב"ם והרמב"ן, אף קיימו בעצמם את המצווה ועלו לארץ. אולם עדיין לא הגיעה השעה שיפקוד ה' את עמו, וגם ישראל לא חזרו בתשובה שלמה, והישוב היהודי בארץ לא הצליח להתחזק ולהתבסס.

לפני כמאתיים שנה, החלה התעוררות מחודשת לעלייה לארץ. רבי חיים בן עטר, גדול הרבנים במרוקו, בעל פירוש "אור החיים" לתורה, עלה לארץ, ובתוך דבריו הוא מזכיר במפורש, כי יש בעלייה זו משום ירושת הארץ וקירוב הגאולה (ועיין גם בפירושו לויקרא כה, כה). לאחר מכן, בשנת תקל"ז עלה גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ, ועמו שלוש מאות עולים. אז הונח היסוד לקהילות החסידים בארץ.

אולם מי שדיבר באופן המפורש ביותר על העלייה לארץ ובניינה, היה הגאון רבי אליהו מווילנא. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות היה מדבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. כפי הנראה צפה הגר"א בעיני רוחו את העלול לבא על יהדות אירופה. אף הוא עצמו יצא בדרכו לארץ, וגם נפרד מבני ביתו באגרת צוואה, אולם מן השמים הורו לו לחזור וחזר. אך את תלמידיו המשיך לעודד לעלות לארץ ולבנותה.

בשנת תקס"ט (1809), כעשר שנים אחר פטירת הגר"א, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, בראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנתיים אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר "פאת השולחן". עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות ישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, ומהם נוסד עיקר "הישוב הישן" האשכנזי בארץ, ומכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי "הישוב החדש", כדוגמת: "פתח תקווה". מכמה מאות של יהודים צדיקים שעלו לארץ במסירות נפש שאין דומה לה, במשך פחות ממאה שנה נתרבו לעשרות אלפים. אולם לא זכינו שהמוני בית ישראל ילכו בעקבותיהם, וצרות הגלות הלכו וגברו.

כחמישים שנה אחר התעוררות תלמידי הגר"א, קמו רבי צבי הירש קלישר, ורבי אליהו גוטמכר, שניים מגדולי הדור, תלמידי רבי עקיבא איגר, והחלו לעודד עליית המונים לצורך בניין הממלכה היהודית בארץ ישראל. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו, האנטישמיות התעצמה וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אח"כ התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם הרב שמואל מוהליבר, רבי מרדכי עלישברג וראש ישיבת וואלוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת "חיבת ציון". באותה תקופה כבר התרבו היהודים שעזבו את דרך התורה והמצוות. ואותם הגדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור שלא הקפידו בשמירת מצוות למען מטרת ישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה "הראשונה" (משנת תרמ"ב ואילך). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך היו רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א, שהיו גאונים וצדיקים. אמנם גם בין העולים אז היו תלמידי חכמים חשובים, כדוגמת הרב מרדכי גימפל יפה (דודו זקנו של הרב קוק) שהצטרף למושבת יהוד והיה לרבה. ואף שהיישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, גם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים קיוו שעם עזיבתם את הדת והתבוללותם בין העמים יסתיימו צרותיהם. אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת היהודים שניסו להתערות בעמים, התבררה ההכרה, כי האופי היהודי הוא מיוחד ואי אפשר להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל ניתן יהיה להציל את היהודים מהאנטישמיות שהלכה והתגברה. כך קמה התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל. היו מגדולי ישראל שתמכו בה. לימים הם התארגנו במסגרת תנועת "המזרחי". היו בין הגדולים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני שחששו שמא המוני העם יגררו אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

הרעיון הציוני בצירוף האנטישמיות שגברה, עורר קבוצות גדולות יותר של יהודים לתמיכה בעלייה ובהרחבת ההתיישבות ולתביעה להקמת מדינה יהודית. אולם האמת חייבת להיאמר, רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילוניים, לא השתתפו בתנועה הציונית.

רק לאחר השואה, כבר היה ברור לרבים מבני העם היהודי, כי מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ, וכך קמה והתבססה מדינת ישראל.

ח - הכרח השיבה לקודש
דפיקות רבות דפק הקב"ה על דלתה של כנסת ישראל, לעוררה לשוב לארצה. לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ומצוות, שכן המוני בית ישראל היו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכותיה של התורה נבנים החיים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה כי הקשור אליה נשאר מאחור. העולם כולו עוסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עוסקת בהישרדות, בתנאים שהולכים ונעשים קשים יותר. לו היינו עסוקים בבניין העם והארץ, החזון הגדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ כדברי הנביאים לאור התורה - היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים, במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה, היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית היתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו לכאן בהמונים, נוצר מקום לערבים רבים להגר לארץ בדורות האחרונים.

גם לאחר עלייתם של תלמידי הגר"א, עוד היו לנו הזדמנויות רבות להתעורר. היו שעלו, אבל הרוב המכריע נותר בגלות. רק לאחר השואה התעורר ציבור יהודי גדול לעלייה וישוב הארץ. והארץ נענתה לכל העולים אליה, ונתנה את פירותיה בשפע לבנים השבים מרחוק.

המציאות ההיסטורית הוכיחה, כי אלה שפעלו בדורות האחרונים למען בניינה של ארץ ישראל והצלתו של עם ישראל, בין דתיים ובין חילוניים - זכו לברכה. מן השמים רמזו לנו כי הגיעה השעה לשוב לארץ. מה שנבנה בארץ בדורות האחרונים התקיים ושגשג, מה שנבנה בחוץ לארץ קרס והתמוטט. נתקיימו דברי הנביא, שהגר"א ותלמידיו הרבו להזכיר: "כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה פְלֵיטָה" (יואל ג, ה). רבים מאלה שהובילו את בניינה של הארץ זכו לגדולה, למרות שלא תמיד עשו זאת לשם שמים, ולעיתים אף העמידו את החלוציות כנגד שמירת התורה והמצוות.

אלא שזכות המצווה היקרה הזו איננה עומדת לעד. בלא אמונה בה' ודבקות בתורה ובמצוות, לא נוכל להמשיך ליישב את הארץ במסירות הראויה ועלולה לבא פורענות. וכפי שהיה מספר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, על אביו מרן הרב הראי"ה קוק זצ"ל, כי כמה וכמה פעמים שמע אותו אומר בבכייה ממש: "מפחד אני ממה שאמרו חז"ל על שלושה דורות שלפני ביאת הגואל, שעליהם נאמר: שמנת עבית כסית". והכוונה, שמתוך חסרון ההתקשרות אל הקודש, מסתאבים והולכים, ומכוח זה באות פורענויות של חבלי משיח. 2

ואנו תפילה, כי נוכל לחזור ולהתקשר אל השורש המקודש של ישוב הארץ כפי מגמתם של תלמידי הגר"א וממשיכיהם הרב קלישר וחבריו, ומתוך כך נבנה את מדינתינו לאור הדרכת התורה ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו. אמן.


^ 1. עוד יעויין בסנהדרין קיג, א, שאחר שחיאל אוהבו של אחאב בנה עיר וקרא לה יריחו, וקבר את בניו, התרעם אחאב על עונשו של חיאל, ואמר בחוצפה כי הוא עצמו עבד עבודה זרה בכל מקום ובכל זאת יורד גשם. ואז נשבע אליהו שלא ירד טל ומטר.
^ 2. דברים לב, טו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". אמרו חכמים (ספרי דברים פיסקא שיח): "שמנת עבית כסית, אלו שלשה דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר (ישעיה ב): ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו, ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו אלילים, למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו". כדי להבין העניין אביא את כל הפרשייה שם מישעיה ב, ה-יא. "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'... וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו. וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם. בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ. עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא".
באגרת קמ"ד, משנת תרס"ח, קורא מרן הרב לשלומי אמוני ישראל, לבנות את הארץ ברוחניות וגשמיות, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, שכל עתיד בניין הארץ וצמיחת קרן הישועה תלוי בבניין הארץ מתוך יראת שמים אמיתית. שאם לא כן ישתלטו בעלי "היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגירים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הניסיון - (אם) היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בה' בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ה', וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמוד על דגלנו, ונתחיל לייסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והיה ה' עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il