ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש ספריה חכמת החינוך

שלא לחמד

הרב אלחנן פופקוחשוון תשע"ט
51
לחץ להקדשת שיעור זה
שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבלה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו ז''ל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז', כ''ה) לא תחמד וגו' ולקחת לך. שאסור לאו דלא תחמד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ, עובר גם כן על לאו דלא תחמד, שאין לאו דלא תחמד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו, כן הוא הפרוש האמתי לרבותינו ז''ל.
משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנס אותו ממנו, ואם יעמד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב (עיין הלכות גזילה ואבידה פרק א' הלכה ה', י''א).
דיני המצוה, איך ראוי להתרחק הרבה מן המדה הרעה הזאת, מבוארים במקומות ובגמרא בפזור ובמדרשות (ח''ה סוף סימן שנ''ט).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה אינו חיב מלקות, לפי שהוא דבר שנתן להשבון, שהרי אפילו אנסו ממנו להשבון נתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות המלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה לטול נקמתו ממנו.

מצווה ל''ז-שלא לחמוד
המצוה הל''ז היא שציוונו יתעלה שלא לחמוד כל אשר לרעינו שנאמר (שמות כ י''ד) ''לא תחמוד בית רעך וכו''.
ויש לחקור באיסור זה כמה חקירות, וראשית כל נקדים ונאמר שאיסור זה הינו בעל גדרים הלכתיים ברורים, ואף שמפשטות לשון הכתוב לא נראה כך 1 , ובגמ' אין ע''ז אריכות דברים 2 והיה מקום לומר שכל שהוא חומד בלבו דבר ששייך לחבירו, מכל מקום ברמב''ם מבואר גדר האיסור שהוא שהמשתדל בקניית חפץ שאינו מיועד לו, כשמשיג לבסוף את החפץ עובר בלא תחמוד 3 , וז"ל הרמב''ם (הל' גזילה ואבידה פ"א ה"ט) "כל החומד עבדו או אמתו וביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים ה"ז עובר בל"ת שנאמר לא תחמוד", וכן פסק בשולחן ערוך (חו"מ סימן שנט ס"י).
והנה יש לחקור ג' חקירות באיסור זה והם:
א. האם איסור זה שייך רק בחפצים וממון או גם בשאר דברים כגון החומד משרה, כישור מיוחד שיש לחבירו, או פטנט 4 , והיוצא מחקירה זו היא החקירה הבאה.
ב. - האם איסור זה הוא איסור בהלכות דעות ויורה דעה והוא מהאיסורים שעיקרם מעשה ודעות האדם הנאסר, או שמא איסור זה אף שהוא יותר על דעות ומחשבות האדם מכל מקום הוא איסור מאיסורי חושן משפט אשר עיקרם שימור זכויות הממון של הזולת ולא מעשיו ומחשבותיו של האדם, ונפקא מינה אם שייך שגוי יתחייב בו, ועוד נפקא מינה.
ג. -עוד יש לחקור, דאף אם נימא שהוא איסור בהלכות ממונות האם הוא סייג להלכות גזל וכמו שכתבו כמה ממפרשי המצוות אלא שהוא גדר יותר גבוה ודק מגזל ונתחדש בו שלא רק שגזל אסור אלא שגם אם קונה משהו בהסכמת המוכר, מכל מקום כיון שלא היה בדעתו של המוכר למכור חפץ זה הרי זה אסור, אבל לא בא איסור זה לאסור שום מעשה שאסור בעצמותו או דלמא איכא למימר דבלא איסור גזל נמי מעשה החמדה הוא מעשה מתועב וצריך להיות אסור בפני עצמו ומעשה החמדה אסור משום עצמותו.
והנה באיסור לא תחמוד נחלקו הרמב''ם וסיעתו 5 עם הראב''ד והתוס' (סנהדרין כה: ד"ה מעיקרא) וסייעתם, דדעת הרמב''ם דעובר על איסור לא תחמוד גם אם נתן דמי החפץ, אבל דעת הראב''ד 6 , התוס' ודעימם שכל שנתן דמים אינו עובר באיסור לא תחמוד ודוקא אם לא נתן דמים עובר. ונראה שלדעתם איסור לא תחמוד דומה לאיסור לא תגזול והוא סוג נוסף של גזילה רק באופן דק יותר 7 .
והנה נראה שלדעת הרמב''ם אף שהאיסור הוא גם בנתן דמים אין זה משום דס''ל שאיסור לא תחמוד הוא איסור בהלכות דעות והשחתת המידות ששייך לחלק יורה דעה ללא שום שייכות להלכות חושן משפט, אלא גם לדעתו הוא איסור הנושא אופי מובהק של הלכות חושן משפט ואיסורי ממון, וראיה לכך, ממה שהביא הרמב''ם הלכות אלו דוקא בהלכות גזילה ואבידה ולא בהלכות דעות, וכן ממה שהרמב"ם תלה את איסור לא תחמוד בכך שהחפץ יילקח (''..והפציר בו עד שלקחו ממנו'') וס"ל שלא די בזה שמשדל את חבירו למכור את החפץ שלא מרצונו המלא, ועוד ראיה ממה שכתב הרמב"ם בהמשך דבריו הפסוקים של איסור לא תחמוד, ''כל החומד עבדו או אמתו או ביתו או כליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו...הרי זה עובר'', הרי דאיסור זה הוא דוקא בדבר שהוא בר קנין, ואם היה איסור לא תחמוד דין בהשחתת המידות בלבד מאי נפק"מ מה הוא חומד, הרי כל שאינו שמח בחלקו ורוצה בחלק חבירו צריך היה להיות שיעבור.
אך אכתי יש לעיין אם איסור זה הוא דוקא בחפצים ממשיים ששייך בהם איסור גזילה וכדו', או דילמא הוא גם בדברים שאינם ממשיים שלא שייך בהם איסור גניבה וגזילה אבל שייך בהם דיני נזיקין גרמי וכדו'.
ונראה דממשמעות דברי הרמב''ם שכתב ''או דבר דבר שאפשר לו שיקנהו'' משמע שדוקא דבר ממשי ששייך לקנותו עובר באיסור זה, ובאמת דברים אלו מפורשים במכילתא (מכילתא דרשב''י על פרשת יתרו, י''ז) ''יכול לא יאמר לואי (הלואי) עיני כעינו לואי שערי כשערו ת''ל שורו וחמורו עבדו ואמתו ביתו ושדהו מה אלו מיוחדין דברים שאפשר להן לבא תחת ידיך וחבירך חסירן אף אין לי אלא דבר שאפשר לו לבא תחת ידיך וחבירך חסירן''. נמצא איפוא מפורש בדברי המכילתא כמשמעות דברי הרמב''ם שאם לוקח מחבירו דבר שאינו בר ממש ושלא חיסר את חבירו באופן ממשי, שאינו עובר באיסור לא תחמוד (אף שיתכן שעובר באיסורים אחרים כגון עני המהפך בחררה ועוד וצריך לדון בכל מקרה לגופו) 8 . ולפי זה החומד משרה, כישור מיוחד שיש לחבירו, או פטנט (כל זה בהנחה שאין בלקיחת דברים אלו איסור לא תגזול דבר שנידון באחרונים הרחבה) של חבירו אין בזה איסור כיון שאין אלו בכלל איסור לא תגזול ואין בהם ממש.




^ 1.והנה ביסוד איסור לא תחמוד ידועים הם דברי האבן עזרא (שמות כ יד) שכתב שהדרך להמנע מאיסור זה הוא ע''י שיבין בדעתו את חומר איסור זה וירא ממי שהזהיר על זה וכמו שבן כפר לא חומד בת מלך כך בזכרו את חומר האיסור אפילו לא יעלה על דעתו לחמוד דבר ששייך לחבירו. ושמעתי מהרב מרדכי יפה'ן (ראש ישיבת בית יוסף בברוקלין) שהיפך סברא זו איתא בדברי הרמב''ן על התורה, שהרי הרמב''ן בפרשת קדושים (ויקרא י''ט ד בשם הויקרא רבה כד ה) כותב שהמצוות בפרשת קדושים הם מקבילות למצוות שנאמרו בעשרת הדברות והמצוה המקבילה לאיסור לא תחמוד היא מצוות ואהבת לרעך כמוך, נמצא שלפי המדרש והרמב''ן הדרך להמנע מלא תחמוד היא ע''י אהבת רעים ושירצה וישמח בטובתו של חבירו ועי''ז לא יחמוד כלל את מה שיש לחבירו אלא אדרבה ישמח בזה שיש את זה לחבירו, ובאופ''א מדברי אבן עזרא הסובר שהדרך להימנע מאיסור לא תחמוד היא ע''י יראת ה' וזכירת מי שציווה על זה.
^ 2.מלבד מה שמוזכר בכדרך אגב במסכת בבא מציעא ה:
^ 3. ומתי בדיוק עוברים על איסור לא תחמוד שנוי במחלוקת בין הראשונים, שלדברי הרמב''ם הנ''ל אינו עובר על איסור זה עד שיקנה את החפץ, שהרי נקט בלשונו (פ''א ה''ט מגזיו''א) ''והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר'', אבל מדברי הרא''ש בתשובה (תשובות הרא''ש כלל צ''ה) מבואר שעובר בלא תחמוד כבר כשדיבר ואמר שרוצה את החפץ, וכן מבואר בפירוש במושב זקנים (שמות כ ד) שהאיסור של לא תתאווה הוא על המחשבה, והאיסור של לא תחמוד הוא על הדיבור. והנה הרמב''ם שם כתב שאינו לוקה על לאו זה משום שאין בו מעשה, והקשה הראב''ד שם, דכיון שלדעת הרמב''ם צריך לקיחה של החפץ בכדי לעבור על האיסור א''כ אין לך מעשה גדול מלקיחת החפץ. והמגיד משנה כתב ליישב, שבאמת לדעת הרמב''ם האיסור הוא בעצם הדבר שחומד את החפץ ומשתדל בלקיחתו, אלא שאינו נגמר עד שיקח את החפץ. ולפי''ז נמצא, שלדעת הרמב''ם גדר האיסור הוא עצם ההשתדלות לקחת את החפץ אבל אינו עובר ואי אפשר לחייב אותו אא''כ הועילה השתדלותו והחפץ נקנה לו, וזה קרוב יותר לדברי הרא''ש.

^ 4. בהנחה שאין בלקיחת דברים אלו איסור לא תגזול, דבר שנידון באחרונים בהרחבה.
^ 5. רבינו החינוך במצוה זו.
^ 6.עי' בראב"ד דנראה מדבריו דאם אמר המוכר רוצה אני דאינו עובר בלא תחמוד, ולכאו' בנתן דמים ולא אמר המוכר רוצה אני יתכן דסובר כהרמב"ם דעובר בלא תחמוד, או דילמא דסובר דכל שנתן דמים הוי כאילו אמר המוכר רוצה אני. וצ"ע.
^ 7. והנה השולחן ערוך (חו''מ סימן שנ''ט ס"ט) כתב ''הכופה את חבירו למכור את שלו ונותן לו דמיו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל [לעדות] מדאורייתא אלא מדרבנן''. ופירש הסמ''ע (שם ס''ק י''ד), בהסתמכו על הבנת הרמב''ם בדברי הגמרא הנ''ל בבא מציעא, שאע''פ שבאופן הזה אינו נפסל לעדות מ''מ הרי זה עובר על איסור לא תחמוד מדאורייתא, והוסיף הסמ''ע שזה שלא כדברי הלבוש (שם) הסובר שבכה''ג שנתן דמים ולקח בלא רצון הבעלים, אף שהוא נקרא חמסן ועבר על איסור דרבנן מ''מ אינו עובר באיסור לא תחמוד וכשיטת התוספות הנ''ל. אמנם אף שהסמ''ע שולל שיטה זו של הלבוש, מ"מ בשיטה זו הולכים הבאר היטב, והגליון מהרש''א שם, ויש לציין שעם הסמ''ע שהוא מגדולי הפסק עומד גם הבית שמואל (אה''ע סימן כ''ח ס"ק ב) שאף הוא מגדולי המכריעים בהלכה. ונמצא שבמקרה המצוי ביותר שעלול להווצר מצב של איסור לא תחמוד והוא שאדם מפציר בחבירו שימכור לו חפץ וחפץ זה אינו מיועד למכירה, לדעת הרמב''ם וסייעתו עובר הקונה באיסור לא תחמוד, ולדעתי הראב''ד כיון שלא כפה אותו על הקנין אינו עובר, וכן לתוספות וסייעתו כיון שנתן מעות אינו עובר באיסור לא תחמוד. ובמקרה שהפציר בו שימכור לו והלה התרצה למכור לו לא יעבור באיסור לא תחמוד אלא לדעת הרמב''ם, ואף שיש חולקים על שיטתו מ''מ להכרעתו בזה משמעות רבה שכן השולחן ערוך, הסמ''ע והב''ש פסקו כמותו.

^ 8.. וכן כתב בערוך השולחן (חו''מ סימן שנ''ט ס"י) שכל שמפציר בחבירו שילמד אותו חכמה מסוימת אינו עובר באיסור לא תחמוד ומהטעם הנ''ל. ואף שבזוה''ק (שמות צג:) כתב שיש פטור מיוחד מאיסור לא תחמוד במקרה של חמדת התורה ולכן מותר לחמוד דברי תורה שיש לחבירו, ויש שדייקו (דרך פיקודיך מצוה ל''ח חלק הדיבור אות ב') מזה שאסור לחמוד שאר חכמות שיש לחבירו, מכל מקום נראה שאי אפשר לומר כן שהרי מלשון המכילתא, הרמב''ם, והשולחן ערוך מבואר שאיסור לא תחמוד הוא דוקא על דבר ממשי. ועוד שקשה לומר כן לפי מה שנתבאר שלאיסור לא תחמוד ישנם גדריים הלכתיים וממוניים ברורים. ואפשר לומר שכוונת הזוהר היא שבחמדת התורה אין זה אף נגד המוסריות (כמו שמצינו בסוטה ט'), ומה שרואים מציווי התורה באיסור לא תחמוד שעלינו להיות שמחים בחלקנו ושלא לרצות במה שיש לזולתנו מ''מ בתורה אין הדבר כך, או שיתכן שאין דברי הזוהר הללו אמורים להלכה.
הרב אלחנן פופקו
חבר הכולל להוראה בישיבת רבינו יצחק אלחנן (ישיבה יוניברסיטי) חבר בהסתדרות הרבנים של אמריקה ומחנך בישיבת פארק איסט, ניו יורק.
עוד בנושא חכמת החינוך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il