^ 1.והנה ביסוד איסור לא תחמוד ידועים הם דברי האבן עזרא (שמות כ יד) שכתב שהדרך להמנע מאיסור זה הוא ע''י שיבין בדעתו את חומר איסור זה וירא ממי שהזהיר על זה וכמו שבן כפר לא חומד בת מלך כך בזכרו את חומר האיסור אפילו לא יעלה על דעתו לחמוד דבר ששייך לחבירו. ושמעתי מהרב מרדכי יפה'ן (ראש ישיבת בית יוסף בברוקלין) שהיפך סברא זו איתא בדברי הרמב''ן על התורה, שהרי הרמב''ן בפרשת קדושים (ויקרא י''ט ד בשם הויקרא רבה כד ה) כותב שהמצוות בפרשת קדושים הם מקבילות למצוות שנאמרו בעשרת הדברות והמצוה המקבילה לאיסור לא תחמוד היא מצוות ואהבת לרעך כמוך, נמצא שלפי המדרש והרמב''ן הדרך להמנע מלא תחמוד היא ע''י אהבת רעים ושירצה וישמח בטובתו של חבירו ועי''ז לא יחמוד כלל את מה שיש לחבירו אלא אדרבה ישמח בזה שיש את זה לחבירו, ובאופ''א מדברי אבן עזרא הסובר שהדרך להימנע מאיסור לא תחמוד היא ע''י יראת ה' וזכירת מי שציווה על זה.
^ 2.מלבד מה שמוזכר בכדרך אגב במסכת בבא מציעא ה:
^ 3. ומתי בדיוק עוברים על איסור לא תחמוד שנוי במחלוקת בין הראשונים, שלדברי הרמב''ם הנ''ל אינו עובר על איסור זה עד שיקנה את החפץ, שהרי נקט בלשונו (פ''א ה''ט מגזיו''א) ''והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר'', אבל מדברי הרא''ש בתשובה (תשובות הרא''ש כלל צ''ה) מבואר שעובר בלא תחמוד כבר כשדיבר ואמר שרוצה את החפץ, וכן מבואר בפירוש במושב זקנים (שמות כ ד) שהאיסור של לא תתאווה הוא על המחשבה, והאיסור של לא תחמוד הוא על הדיבור. והנה הרמב''ם שם כתב שאינו לוקה על לאו זה משום שאין בו מעשה, והקשה הראב''ד שם, דכיון שלדעת הרמב''ם צריך לקיחה של החפץ בכדי לעבור על האיסור א''כ אין לך מעשה גדול מלקיחת החפץ. והמגיד משנה כתב ליישב, שבאמת לדעת הרמב''ם האיסור הוא בעצם הדבר שחומד את החפץ ומשתדל בלקיחתו, אלא שאינו נגמר עד שיקח את החפץ. ולפי''ז נמצא, שלדעת הרמב''ם גדר האיסור הוא עצם ההשתדלות לקחת את החפץ אבל אינו עובר ואי אפשר לחייב אותו אא''כ הועילה השתדלותו והחפץ נקנה לו, וזה קרוב יותר לדברי הרא''ש.

^ 4. בהנחה שאין בלקיחת דברים אלו איסור לא תגזול, דבר שנידון באחרונים בהרחבה.
^ 5. רבינו החינוך במצוה זו.
^ 6.עי' בראב"ד דנראה מדבריו דאם אמר המוכר רוצה אני דאינו עובר בלא תחמוד, ולכאו' בנתן דמים ולא אמר המוכר רוצה אני יתכן דסובר כהרמב"ם דעובר בלא תחמוד, או דילמא דסובר דכל שנתן דמים הוי כאילו אמר המוכר רוצה אני. וצ"ע.
^ 7. והנה השולחן ערוך (חו''מ סימן שנ''ט ס"ט) כתב ''הכופה את חבירו למכור את שלו ונותן לו דמיו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל [לעדות] מדאורייתא אלא מדרבנן''. ופירש הסמ''ע (שם ס''ק י''ד), בהסתמכו על הבנת הרמב''ם בדברי הגמרא הנ''ל בבא מציעא, שאע''פ שבאופן הזה אינו נפסל לעדות מ''מ הרי זה עובר על איסור לא תחמוד מדאורייתא, והוסיף הסמ''ע שזה שלא כדברי הלבוש (שם) הסובר שבכה''ג שנתן דמים ולקח בלא רצון הבעלים, אף שהוא נקרא חמסן ועבר על איסור דרבנן מ''מ אינו עובר באיסור לא תחמוד וכשיטת התוספות הנ''ל. אמנם אף שהסמ''ע שולל שיטה זו של הלבוש, מ"מ בשיטה זו הולכים הבאר היטב, והגליון מהרש''א שם, ויש לציין שעם הסמ''ע שהוא מגדולי הפסק עומד גם הבית שמואל (אה''ע סימן כ''ח ס"ק ב) שאף הוא מגדולי המכריעים בהלכה. ונמצא שבמקרה המצוי ביותר שעלול להווצר מצב של איסור לא תחמוד והוא שאדם מפציר בחבירו שימכור לו חפץ וחפץ זה אינו מיועד למכירה, לדעת הרמב''ם וסייעתו עובר הקונה באיסור לא תחמוד, ולדעתי הראב''ד כיון שלא כפה אותו על הקנין אינו עובר, וכן לתוספות וסייעתו כיון שנתן מעות אינו עובר באיסור לא תחמוד. ובמקרה שהפציר בו שימכור לו והלה התרצה למכור לו לא יעבור באיסור לא תחמוד אלא לדעת הרמב''ם, ואף שיש חולקים על שיטתו מ''מ להכרעתו בזה משמעות רבה שכן השולחן ערוך, הסמ''ע והב''ש פסקו כמותו.

^ 8.. וכן כתב בערוך השולחן (חו''מ סימן שנ''ט ס"י) שכל שמפציר בחבירו שילמד אותו חכמה מסוימת אינו עובר באיסור לא תחמוד ומהטעם הנ''ל. ואף שבזוה''ק (שמות צג:) כתב שיש פטור מיוחד מאיסור לא תחמוד במקרה של חמדת התורה ולכן מותר לחמוד דברי תורה שיש לחבירו, ויש שדייקו (דרך פיקודיך מצוה ל''ח חלק הדיבור אות ב') מזה שאסור לחמוד שאר חכמות שיש לחבירו, מכל מקום נראה שאי אפשר לומר כן שהרי מלשון המכילתא, הרמב''ם, והשולחן ערוך מבואר שאיסור לא תחמוד הוא דוקא על דבר ממשי. ועוד שקשה לומר כן לפי מה שנתבאר שלאיסור לא תחמוד ישנם גדריים הלכתיים וממוניים ברורים. ואפשר לומר שכוונת הזוהר היא שבחמדת התורה אין זה אף נגד המוסריות (כמו שמצינו בסוטה ט'), ומה שרואים מציווי התורה באיסור לא תחמוד שעלינו להיות שמחים בחלקנו ושלא לרצות במה שיש לזולתנו מ''מ בתורה אין הדבר כך, או שיתכן שאין דברי הזוהר הללו אמורים להלכה.