שלא יכה הבן האב והאם, ואפילו אם הם יכו אותו הכאה רבה בכל זמן שלא ישאו נפשם להמיתו, שנאמר (שמות כ''א, ט''ו) ומכה אביו ואמו מות יומת. ואף על פי שלא הזהיר הכתוב בפרוש על זה שיאמר אל תכו האבות אלא שכתב ענש המכה אותם, ודרך הגמרא לעולם לשאל בענין כזה ולומר ענש שמענו אזהרה מנין? גם בזה יש לנו אזהרה, שהרי אנו מזהרין (מכות ט.) על כל איש מישראל שלא להכותו, שכתוב במי שנתחיב מלקות (דברים כ''ה, ג') ארבעים יכנו לא יוסיף. וכל שכן למי שלא נתחיב, והאב בכלל ישראל הוא ואזהרתו מהכא. ואף על פי שלאו זה דלא יוסיף נחשב ללאו בפני עצמו, מכל מקום הרי כלל בידינו שכל שיש בו כרת או מיתה יש בו לאו חוץ מפסח ומילה, ובהכאת אב ואם הרי יש בו כרת בלא עדים ומיתה בעדים, ועל כן יש לנו לומר על כל פנים שנלמד האזהרה בו מקרא דלא יוסיף אחר שלא מצאנוה במקום אחר, ותהיה עקר האזהרה לישראל ובכללה נלמד למכה אב ואם. וענין חיוב המיתה במכה אמרו זכרונם לברכה (סנהדרין פ''ה:) שהוא כשהוציא מהם דם דוקא, מה שאין כן בשאר כל אדם, שאפילו הוציא מהן דם נתן לחיוב ממון.
משרשי המצוה ליסר הנבלים והמוסרים שהרימו יד במי שהביאם לעולם ברצון האל ועשה להם כמה טובות (משלי כ''ט, ד') ומלך במשפט יעמיד ארץ.
דיני המצוה כגון מכהו לאחר מיתה שפטור, והכהו על אזנו וחרשו שחיב מיתה שאי אפשר שלא תצא טפת דם בפנים, והעושה בו חברה לרפואה שפטור, ולכתחלה לא יעשה לו רפואה שמביאה לחברה אם אפשר על ידי אחר, ודין שתוקי (רמב''ם ממרים פ''ה, הל' י''ד) שחיב על אמו ולא על אביו, ודין גר שהורתו שלא בקדשה שאין חיב בשניהן, ודין גר שאסור לו להכות אביו גוי דרבנן, ודין מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים מפרסמים שפטור על הכאתן עד שיעשו תשובה, אבל אסור הוא מכל מקום אפילו קדם תשובה, ולכל אין נעשה הבן שליח בית דין ליסר אביו חוץ ממסית, ויתר פרטיה בסוף סנהדרין.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות וטומטום ואנדרוגינוס. והעובר עליה והכה אותם הכאה שיש בה חבורה בעדים והתראה מיתתו בחנק, ובלא חבורה חיב עליהם כשאר כל אדם, שהמכה חברו הכאה שיש בה תשלומין שוה פרוטה משלם ואינו לוקה. ואם אין בה תשלומין של שוה פרוטה, לוקה ואינו משלם, שהלכה היא (כתובות ל''ו:) אין אדם מת ומשלם, וכן אין לוקה ומשלם.

מצווה מ''ח -שלא להכות אב ואם

חכמת החינוך א' (49)

הרב אלחנן פופקו

add_alert

47 - שלא לגרע שאר כסות ועונה

48 - שלא להכות אב ואם

49 - מצות דיני קנסות

טען עוד

הנה המצווה המ''ח היא שלא להכות אב ואם וילפינן לה מקרא ד''מכה אביו ואמו מות יומת'' ( שמות כ''א, ט''ו)

והנה יש לחקור בלאו זה אם הוא חלק מלאו של הכאת כל אחד ואחד מישראל הנלמד מ'לא יוסיף' אלא שכיון שנמצא שהוא מכה את אביו ואמו יש בו החמרה של העונש או שזהו איסור נפרד לגמרי והוא דין בדיני הכיבודים של אב ואם וכמו שצריך לירא ולכבד את אביו ואמו, כך גם צריך להיזהר מלהכותו.

ועוד יש לעיין דאפילו אם נימא שאיסור הכאת אביו ואמו הוא לא דין בהלכות חובל בחבירו
בתוך זה כלולה עוד שאלה והיא האם איסור הכאה של אביו ואמו ואיסור קללת אביו ואמו כלולים יחד באזהרות שעל כבוד אביו ואמו או שזהו איסור נפרד מדיני כיבוד אב ואם.

והנה מבואר בראשונים שהאזהרה ללאו של הכאת אביו ואמו נלמדת מלאו ד'לא יוסיף' ודבר זה מראה לכאו' שגדר איסור הכאת אביו ואמו נכלל בלאו דהכאה ומכל מקום מאידך יש לבעל דין לחלוק ולומר שהם אינם דומין מכיוון שיש חילוק מהותי בין לאו זה ללאו דהכאה שכן אמרי' (סנהדרין פ''ד:) שאינו חייב בלאו דמכה אביו ואמו אלא אם כן עשה בהם חבורה שיש בה דם אבל במכה חבירו החיוב הוא אף אם לא עשה בו חבורה שמזה משמע לכאו' שיש שוני בין מהות האיסור של חובל באביו ואמו וחובל בחבירו .

והנה נחלקו הרמב''ם והרמב''ן באיסור זה דהרמב''ם (ספר המצוות לאו שי''ח-שי''ט) מנה איסור חבלה באב ואם וכן קללת אב ואם בנפרד מאיסור חבלה בכל אחד ואחד מישראל וכן הרמב''ם מנה את קללת אביו ואמו בנפרד מלאו דקללת כל אחד ואחד מישראל אבל מאידך הרמב''ן משיג וסובר שלא מונים אותם בנפרד אלא שהכאת אביו ואמו כלולה באיסור הכאת כל אחד ואחד מישראל רק שהם חלוקים לענין עונש וכן קללת אביו ואמו הרי הם בכלל איסור קללה על כל אחד ואחד מישראל אלא שנחלקו בענשיהם וכיון שהם רק חלוקים בעונש אין ראוי למנות את העונשים השונים למצוות בפני עצמו.
ועיי''ש ברמב''ן ובלב שמח שהאריכו לחלוק על הרמב''ם ולבאר את שורש המחלוקת.

ואף שיש כמה וכמה דברים בשורש מחלוקתם נראה ברור שנחלקו הרמב''ם והרמב''ן גם בשאלה הבאה: האם מהות האיסור של הכאת אביו ואמו שווה באיכותה לאיסור הכאת כל אחד ואחד מישראל או לא, דדעת הרמב"ן ברורה דאין שום חילוק בין איסור הכאת אביו ואמו להכאת כל אחד ואחד מישראל דשניהם שווים והם כלולים באותו לאו ולא נחלקו אלא לענין עונש -דזה עונשו ממון או מלקות וזה עונשו מיתה. אבל דעת הרמב''ם ברורה שיש חילוק בין איסורים אלו באיכותם דאף שיש דברים שבהם הם שווים מכל מקום הרי הם איסורים חלוקים בעיקרם והרי הם שני איסורים שונים לגמרי.