ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים חמדת האנציקלופדיה התלמודית

אין מערבין שמחה בשמחה

מבוסס על הערך: אין מערבין שמחה בשמחה, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך א.
מוקדש לעלוי נשמת
ישעיהו בן יצחק
לחץ להקדשת שיעור זה
"מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת" (כט, כז)
חמדת האנציקלופדיה התלמודית
--- ---
1 - הפרשה בהלכה- תזריע
2 - הפרשה בהלכה
3 - הפרשה בהלכה -בל תלין
טען עוד

רש"י: גם את זאת - מיד לאחר שבעת ימי המשתה.

מהיכן לומדים זאת, משלמה המלך או מלבן הארמי? האם מותר לשאת אישה בחול המועד, בפורים ובשאר החגים?

מקור הכלל: כלל זה למדו מחנוכת בית המקדש, שלא עשאוה בחג הסוכות, שנאמר: מלכים א פרק ח
וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם (מלכים-א ח סה( שאף על פי שהיה לו לשלמה לדחות את שמחת ימי החנוכה לחג (מועד קטן ט א), כדי שלא יתבטלו ישראל ממלאכה כל כך זמן (תוס' שם), או כדי שלא יתעכבו מבתיהם זמן רב, שהרי בחג בלאו הכי היו צריכים לעלות לרגל (עי' שיטה למו"ק שם ותוס' הרא"ש שם), מכל מקום לא דחה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה (מו"ק שם). ולא עוד אלא אפילו אם כבר נזדמנו לו שתי השמחות בזמן אחד, אין מערבין אותן, שלכך מורה יתור הפסוק: שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אף על פי שכתוב אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם - להודיענו ששמחת חינוך לחוד ושמחת החג לחוד, ואין לערבן אפילו אם היו מזדמנים יחד (שם ורש"י).

בירושלמי (מו"ק פ"א ה"ז, והביאו הרמב"ם אישות פ"י הי"ד) למדו הדין ממקרא שבתורה (בראשית כט כז): מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת (כאן), ולא השיא לו את שתיהן בשבוע אחד.

דין זה הוא מן התורה, שהרי למדנוהו מכתובים, וגזירת הכתוב הוא (תוס' מו"ק שם וכתובות נז א; מגן אברהם סי' תקמו ס"ק ד), וגזירת הכתוב הוא (תוס' מו"ק שם). ויש אומרים שאינו אלא מדרבנן (ב"י אורח חיים סי' תקמו) ; וכך כתב הרמב"ן על התורה בראשית שם, שהלימוד מ מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת אינו אלא סמך בעלמא ממנהגי הקדמונים קודם מתן תורה. ואפילו אם הוא גזירת הכתוב, כתבו התוספות (מו"ק ח ב) שיש קצת טעם לדבר, שהיא דוגמת הדין שאין עושין מצות חבילות חבילות, שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה; ואף כאן בשביל שיהא לבו פנוי לשמחה שהוא חייב בה, לא יערב בה שמחה אחרת, שאז אינו שמח כראוי בכל אחת מהן (נמוק"י שם).

בנשואין: אין נושאים נשים בחול המועד לא בתולות ולא אלמנות (משנה מו"ק ח ב; רמב"ם אישות פ"י הי"ד; טור ושולחן ערוך אבן העזר סד ו), ולא מייבמים, מפני ששמחה היא לו (משנה שם), ואין מערבין שמחה בשמחה (גמ' שם; רמב"ם שם). ואין צריך לומר ביום טוב, שעיקר שמחת חג היא ביום טוב (מאירי שם).

יש אומרים שאף ראש השנה ויום הכפורים בכלל החגים, וחייבים בהם בשמחה, ויש בהם משום אין מערבין שמחה בשמחה (רב שר שלום גאון באוצר הגאונים למו"ק סי' ט). אבל הטורי אבן (חגיגה ח ב) כתב שלפי ההלכה שאין אומרים בראש השנה ויום הכפורים בתפילה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" (שו"ע אורח חיים תקפב ח), אין בהם דין זה של אין מערבים שמחה בשמחה.
בשבת לא נאמר בה שמחה ואין בה משום אין מערבין שמחה בשמחה (שיטה מקובצת כתובות ז א).

בפורים נסתפק הכל בו אם מותר לישא אשה, שאפשר שלא אמרו אין מערבים שמחה בשמחה אלא בחגים של תורה, אבל פורים אינו אלא מדברי קבלה; או שמא חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. ולהלכה נחלקו הפוסקים: השולחן ערוך (או"ח תרצו ח על פי תשובת הרשב"א) מתיר, והמגן אברהם והפרי חדש אוסרים. והכתב סופר (או"ח סי' קלח) כתב שהדבר תלוי במקורות הדין: אם הלמוד הוא מחנוכת הבית של שלמה, יש לומר שלא מצינו אלא בשמחה של תורה, אבל לא בשמחה של דבריהם; אבל אם למדים מ"מלא שבוע זאת", הרי שמחת שבעת ימי המשתה אינה אלא מדרבנן, ובכל זאת הקפיד שלא לערב שמחה בשמחה. וכתב השערי תשובה (או"ח שם ס"ק יב) שבמדינות אלו נהגו להתיר.

שאר שמחות: מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה וכן סעודת פדיון הבן, לפי שאין נקראת שמחה אלא סעודת נשואין (תוס' מו"ק ח ב; שו"ע או"ח תקמו ד, ועי' ברש"י על הרי"ף שסובר שדוקא למי שלומד מהפסוק וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ ולא באשתך אין איסור בשאר שמחות שלא באשתו). ואפילו במילה שלא בזמנה ופדיון הבן שלא בזמנו מותר (שם). במילה אמרו טעם נוסף, שיש צער לתינוק ואין זו שמחה, שהרי מפני כן אין מברכים אז שהשמחה במעונו (עי' כתובות ח א. תוס' מו"ק שם).
עוד בנושא חמדת האנציקלופדיה התלמודית

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il