ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ד - מהלכות צבא ומלחמה חלק א' ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ציבור וחברה צבא ומלחמה מצוות השירות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

ד - מהלכות צבא ומלחמה חלק א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

א - המצווה לשרת בצבא - הצלת ישראל
מצווה גדולה מן התורה להתגייס לצבא ההגנה לישראל, ושתי מצוות עומדות בבסיס החיוב, וכל אחת מהן מצווה כללית ששקולה במידה מסוימת כנגד כל המצוות. א' להציל את ישראל מיד אויביהם, ב' לשמור על ארץ ישראל שתהיה בידי עם ישראל.

הצלת ישראל: נצטוונו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה שנחלץ לעזרתו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים. קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא.

וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ), ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ומצוות המלחמה מחייבת כל יחיד להסתכן הרבה מעבר למה שנצטוונו להסתכן לצורך הצלת יחידים מישראל. לצורך הצלת יחיד או יחידים, לכל הדעות, אין מצווה להיכנס לסכנה שרוב הסיכויים שהבא להציל ייהרג בה. אולם בעת מלחמה, כשיש הכרח לסכן יחידים כדי להציל את המערכה, צריך היחיד להיות מוכן להיכנס אף למצב שסכנתו מרובה מהצלתו. וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג) שהכלל של "וחי בהם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה. וכן כתב על פי זה בשו"ת 'ציץ אליעזר' (יג, ק), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה" (הצבא כהלכה פרק טו). 1

ב - ישוב הארץ

נצטוונו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות של ישראל ותיושב ביהודים לכל מלא אורכה ורוחבה. ומצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, כמבואר בספרי (ראה פרשה נג). ומצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטוונו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן עמ' שכז, וכמבואר לעיל ג, ד). וודאי שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי ולכן היינו אנוסים ולא יכולנו לקיים את המצווה, בחסדי ה' אשר פקד את עמו, נתן לנו ה' בדורות האחרונים את הכוח לקיים את המצווה 2 .

הקדמתי את יסוד הצלת עם ישראל למצוות ישוב הארץ, כפי שיואב בן צרויה, שר צבא ישראל בימי דוד המלך, בעת שגברה המלחמה, והיה צורך להתחזק מאוד כנגד האויב, הקדים את הצלת העם לישוב הארץ, ואמר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב' י, יב).

ג - מצווה כללית ואיסור הפחד
במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים, ואמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל", אבל המצווה היא חובת היחיד והוא מקיים אותה כיחיד. אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מבטל במידה רבה את יחידיותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל.

על ידי כך יכול היחיד שלא לפחד מאימת המלחמה. אם ישקול את המצווה כיחיד - יחשוש. ואכן בחיים הרגילים צריך אדם להיזהר ולחשוש מהסכנות, שעל ידי כך יוכל לקיים את המצווה לשמור את נפשו מאוד. וכך הלכה - פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (זולת שלוש החמורות). אולם במלחמה צריך כל יהודי להתעלות מתפישת עצמו כיחיד, ולראות את עצמו כחלק מכלל ישראל, כנציג של עם ישראל, שנועד לגלות את דבר ה' לעולם, וכך יוכל להתגבר על הפחד הטבעי ולהילחם באומץ.

וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים ז, טו):
"ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו. ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו. אלא ימחה זכרם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם ח): וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כה, כח-כט): כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ וגו' וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ" 3 .

ד - מצוות הגיוס לצה"ל
ייעודו של צה"ל - להציל את ישראל מיד שונאיהם ולקיים את מצוות ישוב הארץ, בשמירת הריבונות הישראלית בארץ ישראל. לפיכך מצווה על כל אחד ואחד מישראל הנדרש לכך להתגייס לצבא. ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל עצום בערך המצווה בין החיילים הקרביים ותומכי הלחימה הנצרכים לחרף את נפשם לבין החיילים שבעורף.

ואין ללמוד מאלה ששמרו על המחנה בחילו של דוד, שקבע דוד כי יחלקו את השלל בשווה כמו הלוחמים, שנאמר (שמואל א' ל, כד): "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ". מפני ששם גם היושבים על הכלים, היינו השומרים על המחנה, היו חיילים קרביים. אולם היה הכרח להקצות חיילים לשמירה על המחנה ועל הציוד, ואם לא היו נותנים להם מחצית מהשלל, כיוון שההתגייסות לצבא היתה מבוססת במידה רבה על התנדבות ועל הסיכוי לקבל שלל, לא היו מסכימים למלא את תפקידם. בנוסף לכך, אף הם היו בסכנה, מפני, שבעבר העורף היה קרוב יותר לחזית, וחילות האויב היו מנסים תמיד לתקוף את המחנה, כדי להרוס את תשתיות המלחמה ולהכריע את הקרב. ולכן תפקידם של השומרים על המחנה היה חשוב ומסוכן.

אבל רוב החיילים העורפיים בימינו, כמעט שאינם נוטלים חלק במלחמה, ולכן מעלת מצוותם נמוכה בהרבה ממעלת המשרתים בחילות הקרביים. והכלל לגבי החיילים שמשרתים בעורף הוא, שככל שהחייל תורם יותר לביטחון ישראל, כך מעלת מצוותו גדולה יותר, ויש מהם שתרומתם עצומה.

אולם אפשר ללמוד לימינו מקביעתו של דוד המלך, שאין לחלק ולקבוע מדרגות בין החיילים הקרביים לחילותיהם ויחידותיהם, שכולם שווים בחשיבותם, וכולם יחד נצרכים למלחמה, ויחדיו יחלקו בכבוד לוחמי ישראל. אמנם מי שבפועל נקרא יותר לחרף את נפשו למען כלל ישראל, זוכה למעלה גדולה יותר של מסירות נפש, ולפי גודל ההשקעה גודל השכר (אבות ה, כג). 4

כבר בגיוס ובאימונים מקיימים החיילים את המצווה. כי מזה שאויבינו יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק, הם נרתעים מללחום בנו, נמצא שעצם הגיוס והאימונים מועילים לביטחון ישראל ולקיום מצוות ישוב הארץ. ופעמים שההרתעה אינה מספיקה, ויש צורך לצאת לקרב, ואז המצווה נעשית חשובה לאין ערוך, וכל חייל צריך להיות מוכן לסכן את נפשו כפי הנדרש.

ואף שלרבים יש תלונות צודקות, על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, אין זה משנה את המצווה להתגייס לצבא. מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואע"פ כן המצווה להילחם למען העם והארץ היתה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על צה"ל, צריך לאומרה, כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את המצווה העקרונית להתגייס לצבא.

ה - האם לומדי תורה מצווים להתגייס
מצוות תלמוד תורה אינה דוחה את מצוות הגיוס לצבא כדי להציל את ישראל מיד צריהם. אמרו חז"ל (סוטה מד, ב), שכל אלו שנזכרו שחוזרים מהמלחמה, כגון מי שבנה בית ולא חנכו, או נטע כרם ולא חיללו, או ארס אשה ולא לקחה, הכוונה רק במלחמת רשות. אבל במלחמת מצווה, והכוונה למלחמה של הצלת ישראל מיד צר - "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ז, ד).

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך, היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. ומה שהוכיח המלאך את יהושע על ביטול תורה (מגילה ג, א), הוא על כך שבלילה, בעת שלא עסקו בצרכי המלחמה - התבטלו מתורה. אבל על שעת האימונים והמלחמה לא הוכיחו. ואמנם מסופר שכאשר עמשא היה צריך לגייס חיילים, הגיע לחכמים, וכיוון שמצאם עוסקים בתורה, על פי ההלכה לא יכל לגייסם (סנהדרין מט, א). אלא ששם היה מדובר במלחמת רשות, שאינה דוחה תלמוד תורה. אבל כשיש צורך לגייס לומדי תורה למלחמת מצווה, להציל ישראל מיד צר, חובה לבטל תורה. ומה שאמרו (ב"ב ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה בדבר שאין בו ספק נפשות, אלא שמירה שעיקר כוונתה היתה למניעת גנבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" ובפיקוח נפש מצווה בגדולים תחילה (מ"ב שכח, לד). ואף שאמרו (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", הכוונה שערכה גדול יותר, אבל מצד החיוב, כאשר יש מצווה שאין בידי אחרים לקיימה, הרי כל מצווה דוחה את מצוות תלמוד תורה, ועל אחת כמה וכמה מצוות הצלת ישראל מיד צר.

אמנם, לגבי יחידים המסוגלים להתעלות בתורה למען כלל ישראל, הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכל זמן שאין הצבא מוכרח לגייסם, מוטב שיידחו את הגיוס, ויתעלו בלימוד התורה, וילמדו על מנת ללמד תורה לרבים, ועל ידי כך יתרמו תרומה מכרעת לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל ולישוב הארץ. ובתנאי שיעשו זאת תוך כבוד גדול לחיילים המקיימים בגופם מצוות הצלת ישראל וישוב הארץ, מפני שרק באופן זה אכן יוכלו לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל. 5

ו - מצוות הצניעות בצבא
פרשייה שלמה ישנה בתורה על אופיו של מחנה ישראל, שצריך להיות קדוש וטהור, וזה לשונה (דברים כג, י-טו):
"כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

ככלל, הדרכת התורה למחנה, להישמר "מִכֹּל דָּבָר רָע", היינו מכל העבירות שבתורה, ובכללן העבירות שנחשבות רעות במיוחד, כמו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים (ספרי שם). ומזה שאמרה התורה "דָּבָר רָע", למדנו שיש להיזהר במיוחד מעבירות של דיבור. ואמרו חכמים שהכוונה לרמוז לאיסור קללת ה' ולאיסור לשון הרע (ספרי שם). וכבר אמרו חז"ל (ערכין טו, ב): "כל המספר לשון הרע - מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".

אולם באופן מפורט הדגישה התורה להישמר במחנה בענייני צניעות, שזו הכוונה המפורטת של "דָּבָר רָע", שאפילו מהרהורי עבירה צריכים להישמר במחנה, וכפי שמובא בתלמוד (ע"ז כ, ב): "תנו רבנן: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן משמע מסוף הפרשייה, שעיקר הכוונה להזהיר מהרהורים של ערווה, שנאמר: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ובכלל זה להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים הן לדיבור והן לענייני ערווה. ומדברי חז"ל למדנו, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (ע' תנחומא כי תצא ג).

כמה טעמים נאמרו לציווי מיוחד זה, וכולם דברי אלקים חיים. הטעם שנזכר בתורה הוא "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ", שישראל הם בניו של הקב"ה, והחיילים היוצאים להילחם למען ישראל חביבים לפניו, ועל כן הוא משרה את שכינתו ביניהם כדי "לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הרי שהמחנה קדוש כעין קדושת המקדש, והחיילים צריכים להתקדש כעין הכהנים הנכנסים לעבודת הקודש. אבל אם יראה במחנה ערוות דבר, יסלק שכינתו מעמנו. והוסיף רש"י ופירש על פי חז"ל, שדווקא החיילים זקוקים ליותר סייעתא דשמייא, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ועל כן עליהם להיזהר יותר מכל דבר רע.

והרמב"ן פרש, שידועים מנהגי החיילים במחנות שפרוצים בכל האיסורים. כפי הנראה החיילים שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך, על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. בנוסף לכך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות, פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה מותר. פתאום החייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו יכולים לנטות לכיוונים שליליים. ועל כן באה התורה להזהיר את החיילים, שיישמרו מכל דבר רע.

לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא, כל הסדרים הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. בנוסף לכך, יש חשש שיהיו חיילים, שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, שמירות ופעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כמו שמירת הפה והמחשבה מהרהורי עבירה. ועל כן באה התורה לומר לנו כי מחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח במלחמות. וגם אחר המלחמה החיילים צריכים לבנות את משפחתם, ואם יפגעו בצניעותם וקדושתם, יגרמו לעצמם נזק נפשי, ולא יוכלו לאהוב בשלמות את בת זוגם. שהצניעות והקדושה היא היסוד לבניית האהבה במשפחה.

נמצא אם כן שהכלל הוא, שבצבא צריך להיזהר במיוחד מאיסורי עריות, ניבול פה, והרהורי עבירה.

ז - דברים שבקדושה במחנה
בנוסף לערך הצניעות, שצריכים להקפיד עליו במחנה, למדנו מפרשיית המחנה, שצריך לשמור על נקיון המחנה, שיהיה נקי מצואה. ועל כן צוותה התורה שהנצרך להתפנות, יצא אל מחוץ למחנה ויתפנה, ואח"כ יכסה את צואתו. וכפי שנאמר (דברים כג יג-טו):
"וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".
שכל זמן שיש צואה במחנה, אסור לומר במחנה דברים שבקדושה, וה' המתהלך בקרב מחנה ישראל עלול לסלק את שכינתו מהמחנה. הרי שבנוסף לשמירה בענייני צניעות, צריכים להקפיד לעסוק במחנה בדברים שבקדושה: לקיים את התפילות, לברך את כל הברכות וללמוד כמידת האפשר. שכן כל מגמת ציווי התורה לשמור על נקיות המחנה נועד כדי שיוכלו לומר בו דברים שבקדושה.

אמרו חז"ל (מגילה ג, א) שמלאך ה' שהתגלה אל יהושע, נזף בו על שבלילה, בעת שלא עסקו בהכנות למלחמה, בטלו מלימוד תורה. ואכן אח"כ בלילה שלפני מלחמת העי, למד יהושע תורה, שנאמר (יהושע ח, ט): "וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם", (ושם ח, יג): "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק", ואמרו חז"ל (מגילה ג, ב): "מלמד שלן בעומקה של הלכה".

ואמנם לא כל חייל מסוגל להגיע לרמתו של יהושע בן נון ולעסוק בעומקה של הלכה בלילה שלפני הקרב. וגם בזמן האימונים לא קל ללמוד בשקידה. מכל מקום צריך כל חייל להקפיד על קיום התפילות ולהשתדל ללמוד תורה כפי כוחו, ולכל הפחות מספר דקות בכל יום, לבטא בכך את קדושת המחנה.


^ 1. לגבי חיוב יחיד להציל את חבירו ישנן שתי שיטות. לדעת רוב הפוסקים, אין אדם צריך להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חברו. משום שהכלל "וחי בהם - ולא שימות בהם" (יומא פה, ב), חל גם על המצווה "לא תעמוד על דם רעך". כלומר, כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה לעשותה כדי להציל את החבר. כך דעת: רבנו יונה גירונדי, סמ"ע חו"מ תכו, ב, שו"ע הרב או"ח שכט, ח, והלכות נזקי גוף ונפש ז, מ"ב שכט, יט, אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ב, ציץ אליעזר ח"ט, מה, ועוד. ויש אומרים שכדי להציל נפש מישראל צריכים להיות מוכנים לסכן את הנפש, וכ"כ ב"י חו"מ תכו, עפ"י הגה"מ בשם הירושלמי, ולכך נוטה הרצי"ה בלנתיבות ישראל ח"א ע' קנח (הוצאת בית אל). (ועיין בפ"ה ח"ג, ח"א בחדש, הל' הצלת נפשות ג,). אולם לגבי מלחמה הכל מודים שצריך לסכן את הנפש כדי לנצח.
^ 2. לרמב"ן (הוספות למצוות עשה ד) זוהי מלחמת מצווה לכבוש את הארץ, וכך דעת רוב הראשונים והאחרונים. ועיין בספר "הצבא כהלכה" לרב קופמן עמודים ז-י. והרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ במצוותיו, וגם במצוות המלחמה, לא הזכיר שיש מצווה לכבוש את הארץ, אלא רק הזכיר כמצווה את המלחמה כנגד שבעה עמים ועמלק. אולם כתב בשו"ת דבר יהושע (ח"ב או"ח מח), שכל זה דווקא להוציא את הארץ מידי הגויים, אבל אחר שהיא בידינו, גם הרמב"ם מודה שצריך להילחם נגדם, ולא לתת להם לכבוש אפילו חלק קטן מהארץ. שהרי לדעת הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) על כל האומות נאמר הלאו "לא ישבו בארצך", ואף לדעת הראב"ד איסור "לא תחנם" חל על כל האומות שלא קיבלו שבע מצוות בפני שלושה חברים מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם (מלכים ח, י-יא). והרב רבינוביץ' בספרו "מלומדי מלחמה" סימן א, באר שהמלחמה על הצלת חלק מארץ ישראל, כלולה לדעת הרמב"ם במלחמת מצווה של "הצלת ישראל מיד צר", שכן פסק בהל' שבת (ב, כג), שיש להילחם אפילו בשבת, כדי להציל אפילו תבן וקש בעיר הסמוכה לספר. ולדבריו, הדרך היחידה לפי הרמב"ם, להחזיר את הריבונות הישראלית על הארץ, היא בדרך של התיישבות הדרגתית ברשות הגוים, עד להשגת כינונה של מדינה, כפי שאכן היה בפועל.
^ 3. חיילי בית דוד היו כותבים גט לנשותיהם לפני יציאתם לקרב (שבת נו, א). כדי שאם ימותו ויאבדו, לא יהיו נשותיהם עגונות. והוסיף מרן הראי"ה בעין איה שם סעיף סא, שיש בזה ביטוי למעבר שלהם ממצב של אדם יחיד בעל משפחה למדרגה כלל ישראלית.
^ 4. במנהג זה, לחלק את השלל בין היוצאים לקרב ובין השומרים על הכלים, התחיל אברהם אבינו, שאחר מלחמתו בארבעת המלכים ויתר על חלקו בשלל, אבל הקפיד על חלקם של היושבים על הכלים, וכפי שנאמר (בראשית יד, כד): "רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם". וכן צווה ה' את משה אחר הניצחון על מדין, שהשלל יחולק לשניים, חציו יקבלו הלוחמים, וחציו שאר העם. שנאמר (במדבר לא, כז): "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה". ושם שנים עשר אלף קבלו מחצית, וקרוב לשש מאות אלף את המחצית השנייה. הרי שיש הבדל גדול בין הלוחמים לשאר העם. ואמרו חז"ל (פסיקתא זוטרתא לקח טוב לבראשית שם), שהדברים שנקבעו בתורה נשכחו, וחזר דוד וקבעם.
^ 5. מו"ר הרצי"ה ברר סוגיה זו, כמובא בלנתיבות ישראל ח"א מאמרים כ-כג, ובמפורט בהערה בע' קסו-קסז (במהדורת בית אל). ולכל הדעות מלחמה להצלת ישראל היא מלחמת מצווה, כדברי הרמב"ם. ולדעת הרמב"ן והסוברים כמותו, יש מצווה להילחם גם כדי לכבוש את ארץ ישראל. ועיין שם בסוף ח"ב ע' תרז, בסיפורו של הרב שאר ישוב הכהן, שהתגייס לצבא במלחמת השחרור בעידודו של אביו הרב הנזיר. וסיפר לרצי"ה כי מפרסמים בשם מרן הראי"ה, עפ"י מה שכתב באגרות ראי"ה ח"ג תת"י, כי אסור לגייס בחורי ישיבה לצבא. והרצי"ה הזדעזע ואמר כי שם הובאו נימוקים לפטור בחורי ישיבה מגיוס לצבא אנגליה במלחמת העולם הראשונה, אבל אין הם שייכים כלל למלחמת מצווה של ארץ ישראל והצלת ישראל. בעקבות זאת הדפיס הרצי"ה את בירורי הדברים בנושא זה. וכיוצא בזה כתבו הרב רבינוביץ' ב'מלומדי מלחמה' עמודים 7-8, והרב גרשוני בתחומין ד' ע' 67. אמנם הרצי"ה הקפיד ללמד, שכאשר אין הכרח לגייס את כל הבחורים, אזי נכון שהלומדים על מנת ללמד ידחו את הגיוס. וכך עשו רוב תלמידיו בישיבת "מרכז הרב", שדחו את גיוסם למשך שנים רבות, ושרתו שירות קצר, ולבסוף התברר כי תרומת לימודם לביטחון ישראל היתה עצומה, תלמידיהם במכינות ובישיבות ההסדר הם מטובי החיילים בצה"ל.
לחשיבות ערך מצוות השירות בצבא אביא כאן סיפור ששמעתי מד"ר פיינגולד על הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל, אחרון גאוני וילנא, שהיה בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, עבר את אימי השואה ושכל שם את בנו יחידו. לאחר שנים הקים ישיבה ברחביה שבירושלים. בין המקורבים אל הרב גוסטמן היה פרופ' אומן ובנו שלמה אומן הי"ד, שהיה תלמיד ישיבת ההסדר בשעלבים.
שלמה נהרג במלחמת שלום הגליל. לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות. בחזרתם מההלוויה אמר "כולם קדושים". שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: "כולם? גם הלא דתיים"? פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר בהדגשה: "כולם, כולם!".
כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): "ד"ר פיינגולד, אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר". בעת שעלו היה כולו שקוע במחשבות. כשנכנסו לבית, פנה הרב גוסטמן בשקט וברגש עצום, ואמר ביידיש: "ד"ר פיינגולד, אתה לא ידעת שהיה לי בן, מאירקה, הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה..." ואז הרב נזכר שהוא מדבר ביידיש, וחזר על דבריו בעברית, כדי שבני המשפחה האבלים יבינו.
ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: "הבן שלי שלמה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדראקציון. ועמדה לידי אשתו של המשגיח וגם את הילד שלה לקחו. ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע... הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית, היו כלום לעומת הצעקות של האמהות..."
והמשיך לספר, כי אחר שבנו נרצח, כדי להשיג מעט מזון להציל עצמם מן הרעב, לקח את נעליו הקטנות של בנו, כדי למוכרם בעת יציאתו מהגטו לעבודות כפייה. בחוץ הצליח להחליפם תמורת גזר וקמח. אבל נתן בכל יום רק נעל אחת, כי לא יכל להבריח בפעם אחת את כל האוכל שהיה מקבל תמורת שתי הנעליים. הוא תאר איך הכניס את הקמח למכנסיים הקשורים, ואת הגזר הכניס בפרוסות לתוך נעליו. כשחזר לגטו, הלך להביא חלק מהאוכל לאלמנתו של גאון הדור רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, שהיתה נפוחה מקור ורעב. הרבנית סרבה בתחילה לקבל את האוכל, כי אמרה: "יש לך אשה וילדה, למה תיתן לי את האוכל". כשהשיב לה: "יש לי מספיק", הסכימה לקבל ממנו קצת גזר וקמח. הוסיף הרב גוסטמן: "אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: "ואכלתם בשר בניכם" (ויקרא כו, כט).
ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית"! קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: "ניחמתני, ניחמתני".
כשהגיעו בניו של ד"ר פיינגולד לקראת גיל גיוס, שאל את הרב גוסטמן, שהיה נערץ על כל גדולי הרבנים, גם מחוגי החרדים: "מה כתוב בתורת משה, הולכים לצבא או לא?". השיב הרב גוסטמן: "בתורה של משה רבנו כתוב: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (כך אמר משה רבנו לבני ראובן וגד). ואז הלך הלוך וחזור בחדר, כשיד ימינו חצי מורמת כמנהיג, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים, כל פעם בקול חזק יותר.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il