^ 1. הדעה שאיסור "לא ישבו בארצך" חל רק על שבעת העמים היא דעת רש"י גיטין מה, א; ראב"ד הל' ע"ז י, ו; סמ"ג לאוין מ"ז מ"ט. אמנם נראה שגם לדעתם איסור "לא תחנם" חל על כל הגוים (כדעה השניה או השלישית). ובדעת הרמב"ם בהל' ע"ז י, ו, נחלקו. לדעת הכסף משנה כל שבפועל שומר שבע מצוות, אין איסור להשאירו בארץ. וכך הסכים במזבח אדמה. וכך היא הדעה השניה. אולם הרוב הבינו שלדעת הרמב"ם, רק מי שנתקבל כ"גר תושב" בבית דין רשאי לגור בארץ, וכיום אין אפשרות לקבל גר תושב. וכך הבין הראב"ד (אף שהוא עצמו סובר אחרת), וכך הבינו המגיד משנה ומנחת חינוך. הרב רבינוביץ' ביד פשוטה (הל' ע"ז י, ז) מחלק בין שני סוגי גר תושב, האחד שהתקבל באופן מסודר בבית דין ונתחייבנו להחיותו, וזה רק כשהיובל נוהג. ויש שבפועל הוא נוהג כגר תושב ואין איסור שיגור בארץ אבל אין מצווה להחיותו.
עוד סוברים כדעה השלישית - הריטב"א מכות ט, א, וכפתור ופרח. וכך משמע מילקוט שמעוני משפטים רמז שסא. לעומת זאת מהמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג לג, משמע כדעה השניה, וכן מהרד"ק שמואל ב' כד, כג, וכך מהיראים סימן שטו. ככלל, איסור "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" תואמים, וכ"כ הרב קוק, וכן מבואר בתשובת הרב גורן להלן סימן א' סעיף ח' עמוד 219, וסימן ב' תשובה ג', עמוד 242.
במחלוקת זו תלויה השאלה, האם אפשר למכור לישמעאלים את השדות בשמיטה. לדעת הנצי"ב ועוד כמה אחרונים, הלכה כדעה השלישית, ועל כן אסור למכור לגוי את השדות בשמיטה. והתומכים בהיתר המכירה, ובהם ר' יצחק אלחנן, הרב מקוטנא והרב מוהליבר, ואחריהם מרן הרב קוק, סמכו בשעת הדחק על הדעה השניה, שמתירה למכור שדות בארץ ישראל למי שבפועל מקיים שבע מצוות בני נח. ואף זאת רק במכירה שנועדה לשנה אחת, ועל מנת להחזיר, וכדי לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ.
^ 2. בשולי הדברים, אציין כי נלענ"ד, שהאוכלוסיה הנוצרית בארץ קרובה יותר להיות כגרים ותושבים מאשר המוסלמים. ואף כי מצד אמונת המוסלמים הם עדיפים על הנוצרים, שאין בהם ע"ז, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' ע"ז ט, ד, ומאכלות אסורות יא, ז). וכ"כ בתשובה (תמ"ח) לר' עובדיה הגר, "אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתעלה יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי". ולפי הרמב"ם אסור לשאת ולתת עם הנוצרים ביום ראשון שהוא יום אידיהם. אולם למעשה מקובל להחשיב גם את רוב הנוצרים כמי שאינם אדוקים בע"ז אלא "מנהג אבותיהם בידיהם" (וכתבו התוס' חולין יג, ב, שכך הדין גם לגויים שבא"י), ולכן מקילים לשאת ולתת עמהם ביום ראשון. ויותר מזה כתב המאירי (ב"ק קיג, א, כמובא בשיטה מקובצת, ויומא פד, ב), שדינם כגרים תושבים. וכ"כ מהרי"ץ חיות במאמר "תפארת לישראל": "הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים... בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב... ואף שמשתפים דבר אחר בעבודתם, כבר כתב הר"ן ורבנו ירוחם בשם התוספות (בכורות ב, ב, ד"ה 'שמא'), מובא ברמ"א או"ח סימן קנ"ו, דנכרים לא נצטוו על השיתוף..." והביאו במלומדי מלחמה ע' 145, ועוד עיין ביד פשוטה לרב רבינוביץ הל' ע"ז י, ז. והרמב"ם בפירושו לתחילת מסכת חולין כתב שיש לדון לכף זכות את הטועים בזמן שמעמד ישראל אינו כראוי. ועיין בתחומין ב' מאמר הרב גרשוני. ושם ח' מאמר הרב אלישע אבינר. ושם כב בעמוד 68 והלאה על מעמד הנוצרים. ושם בהערה 7 הובאה תשובתו של הרמב"ם שמותר ללמד נוצרים תורה כדי לקרבם ואילו את המוסלמים אסור, מפני שהנוצרים קרובים יותר לקבל אמונתנו כי הם מאמינים בתנ"ך, ואילו המוסלמים כופרים בתנ"ך. ויהי רצון שמהרה יתקיימו דברי הנביא (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
^ 3. ידועה מחלוקת הראשונים, האם 'דינא דמלכותא' מחייב גם בארץ ישראל. לדעת הר"ן (נדרים כח, א), רק בחוץ לארץ דינא דמלכותא מחייב, משום ששם הארץ שייכת למלך, וכל המתגורר בארצו חייב לציית לחוקיו ודיניו. אבל בארץ ישראל ששייכת לכל ישראל, אין חובה הלכתית לציית לשלטון. ורק כאשר מדובר בשלטון יהודי שיש לו דין של מלך ישראל, חלה חובה לציית לחוקים. ואילו לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, גם בארץ ישראל חל הכלל: 'דינא דמלכותא דינא'. משום שעצם ההסכמה הציבורית לשלטון, מעניקה לשלטון את הכוח לשלוט ולקבוע חוקים. אבל על יסוד דבריו של הר"ן (וכ"כ הרשב"א שם) אין מחלוקת, היינו שלכל הדעות אין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מנחלת אבותיו.
^ 4. על יסוד זה חזר רבות האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל. והגרע"י הורה שלמען הצלת נפשות מותר לסגת מחבלי ארץ ישראל, והרב ישראלי בחוות בנימין ח"א יג, סתר את דבריו. ועיין לעיל ג, ד. וכבר הוכח לאחר הסכמי אוסלו, כי צדקו אלו שאמרו כי הנסיגה תגרום ליותר סכנות. ואמנם מבחינה עקרונית דעת הרב ישראלי היתה שאם יהיה ברור שעל ידי נסיגה הריבונות הישראלית תתחזק בשאר חבלי הארץ, מותר לסגת. אמנם בפועל הנסיגות ממקומות שהיו תחת רשותנו, כמו סיני וחלקים מיש"ע, רק גרמה להגברת הלחץ והטרור עלינו. ועיין בהלכה הבאה ובהערה.