ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ה - שמירת הארץ חלק א' ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה העם והארץ צבא, מדינה ושמירת הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

ה - שמירת הארץ חלק א'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

א - מגורי נוכרים בארץ ישראל
שני איסורים נזכרו בתורה, ביחס למגורי נוכרים בארץ ישראל. האחד הוא איסור כללי שמחייב את עם ישראל, שנאמר (שמות כג, לב-לג): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ". והשני איסור פרטי שמכוון לכל יחיד, שלא ימכור קרקע לנכרי, כדי שלא לתת חנייה בקרקע, שנאמר (ז, ב-ד): "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם... כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים..." נחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה, כלפי איזה גויים נאמרו האיסורים הללו. שלוש דעות עיקריות נאמרו בזה:

לדעה הראשונה, איסור 'לא ישבו בארצך' חל על שבעת עמי כנען בלבד, שבהם עסקה התורה בצוותה את בני ישראל בעומדם להיכנס לארץ. אבל איסור "לא תחנם" חל גם על עמים אחרים, כפי הדעה השניה או השלישית שבהמשך (רש"י, ראב"ד, סמ"ג).

הדעה השניה סוברת שהאיסור חל בכל הדורות על עובדי עבודה זרה או אנשים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח, שבהם החשש שמא יחטיאו את ישראל. אבל מי שבפועל אינו עובד עבודה זרה ושומר שבע מצוות בני נח, אין לגביו איסור (כסף משנה בפירושו לרמב"ם, מזבח אדמה). ואלו הן שבע מצוות בני נח: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גנבה, איסור ברכת ה' (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי, והחיוב למנות בתי דינים שישפטו צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.

הדעה השלישית סוברת, שכל גוי שאינו מוגדר כ'גר-תושב', נצטוונו שלא ישב בארצנו ולא ניתן לו חנייה בקרקע של ארץ ישראל. כדי להיות 'גר-תושב' צריך לעמוד בשני תנאים, לשמור שבע מצוות בני נח, ולהאמין בה' אלוקי ישראל תוך קבלת הריבונות המוחלטת של עם ישראל על ארצו כציווי התורה. אלא שהוסיף הרמב"ם, שבזמן שאין היובל נוהג, אין לבתי הדין סמכות לקבל 'גר-תושב', וממילא כיום, שאין היובל נוהג, לפי הדעה השלישית אין היתר להשאיר גויים בארץ. והטעם לדעה זו, שהתורה רצתה להדריכנו להקים בארץ ישראל עם קדוש, וכל זמן שהגוי לא קיבל על עצמו באופן רשמי ומסודר לחיות על פי העקרונות של תורת ישראל, הוא יכול להשפיע לרעה על החברה (כך דעת הרמב"ם לפי המגיד משנה ומנחת חינוך. וכך דעת הריטב"א והנצי"ב). 1

ב - יחס ההלכה למגורי ערבים במדינת ישראל

בעת הקמת המדינה דנו גדולי הרבנים במעמד הערבים, ובשאלה האם מוטלת עלינו מצווה לפעול לגרושם מהארץ.

לדעת רבים מגדולי הפוסקים ההלכה היא שכל גוי שאינו 'גר-תושב', אסור שישב בארצנו, וכך לדעתם סובר הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו). ולכאורה יוצא מזה, שצריך לגרש את הערבים מהארץ, שכן הם אינם יכולים להיות גרים תושבים, מפני שכיום, בזמן שהיובל אינו נוהג, אין אפשרות לקבל 'גר-תושב'. אלא שכמה רבנים ובראשם הרב הראשי, הרב יצחק הרצוג, בארו, שהאיסור כיום הוא להכניס לארץ גוי שבא מחוץ לארץ, שהואיל ואין אפשרות לקבל 'גר-תושב', מצווה שלא להכניסו. אבל הערבים שכבר גרים בארץ, כיוון שבפועל הם מקיימים שבע מצוות ומכירים בזכותו של העם היהודי על ארצו, אין מצווה לגרשם.

אולם במשך עשרות השנים שעברו התברר כי בפועל רבים מבין הערבים הגרים בארץ ישראל אינם מקבלים את ריבונותו של עם ישראל על ארצו. בנוסף לכך רבים מהם אינם מקיימים שבע מצוות בני נח, חלק בזה שהם משתפים פעולה עם המחבלים, ועוברים על "לא תרצח", וחלק בזה שאינם פועלים להעמידם לדין, כפי המצווה השביעית שנצטוו בה, להעמיד בתי דין (עיין רמב"ם מלכים ט, יד). נמצא אם כן שרבים מהם אינם נחשבים כגרים ותושבים, ומצווה עלינו לגרשם מהארץ.

אין בידינו יכולת לדעת כיום כמה אחוזים מתוך האוכלוסייה הערבית יכולים להיות זכאים לתואר 'גר-תושב' וכמה אינם זכאים. שכן לצערנו, ממשלת ישראל הפקירה את האוכלוסייה הערבית לשלטון כנופיות הרצח שהובאו וחומשו על ידה. לפיכך רק אחר שנגרש את כל אותם המזדהים בגלוי עם המלחמה נגדנו, בין אם הם בתוך הקו הירוק ובין מחוצה לו, נוכל להציע בפני האוכלוסייה הנשארת את הברירה האמיתית: לחיות כאן על פי עקרונות המוסר והצדק שבמורשת ישראל על פי הגדרת גר תושב או להגר למדינה אחרת.

אמנם מצווה זו, לגרש את הגויים שאינם מקבלים על עצמם שבע מצוות בני נח מחייבת אותנו בזמן שיש בידינו כוח, אבל כאשר יד הגויים תקיפה עלינו, אנו אנוסים מלקיימה (רמב"ם הל' ע"ז י, ו). ויתכן שכיום, בעקבות הלחצים הבינלאומיים, אנו נחשבים כמי שיד הגויים תקיפה עלינו. ומכל מקום, אין אנו פטורים מלנסות לחתור למציאת דרכים לקיום הצו האלוקי. וגם כאשר אין בידינו כוח לגרש את אויבינו, מצווה עלינו לעודד את הגירתם בדרכים המקובלות בעולם. 2

ג - מגורי נוכרים מצד מצוות ישוב הארץ
בנוסף לשאלה, על איזה נוכרים נצטוונו שלא ישבו בארצנו, כדי שלא נגרר אחר אורחותיהם, כאשר מדובר על קבוצה לאומית שעלולה לתבוע ריבונות על הארץ, יש שיקול נוסף שלא ישבו בארצנו, כדי שנוכל לקיים את מצוות ישוב הארץ. וכדרך שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ופירש רש"י: "והורשתם אותה מיושביה, ואז וישבתם בה - תוכלו להתקיים בה. ואם לאו - לא תוכלו להתקיים בה". ובשפתי חכמים מבאר: "הורשתם הוא לשון גירושין".

ושם בהמשך (במדבר לג, נה-נו): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם". בנוסף לכך, אותם הרשעים שעשו את הרצח, החמס והשקר לכלי אומנותם, אף שדתם אינה מוגדרת כעבודה זרה, מכל מקום הם גרועים מעובדי עבודה זרה, ובמיוחד כשהם מתעצמים במלחמתם כנגד תורת ישראל.

וכן ידוע שכל הדינים העוסקים במגורי נוכרים מצד איסור "לא ישבו בארצך" נוגעים למצב שאין בו מלחמה, או במסגרת של עימותים מוגבלים, אבל במלחמה הכללים שונים: אין בוחנים כל אדם כיחיד, אלא מתייחסים אל כלל החברה שנלחמת נגדנו, ואזי בנוסף לעצם החתירה לניצחון בקרב, גם כללי ה"לא ישבו בארצך" משתנים, ואם הדבר מתאים למטרות המלחמה, אזי את כלל האוכלוסייה צריך לגרש, וכפי שעשתה מדינת ישראל בעת מלחמת השחרור. ורק את אותם שידוע כי תמכו בנו בפועל - צריך להשאיר, כדוגמת רחב ומשפחתה ביריחו.

ברור שעלינו להתחשב באילוצים מדיניים, ומצוות ישוב הארץ אינה דורשת מאתנו לסמוך על הנס ולהילחם לבדנו כנגד כל העולם. אולם המטרה צריכה להיות ברורה, שלא יחיו בינינו אויבים. אם נדע את המטרה היטב, נוכל להעמיק ולמצוא דרכים יצירתיות להגשמתה בדרכי שלום, או לכל הפחות באופן המתאים לרוח המוסרית של התקופה.

עלינו לעמוד על זכותנו וחובתנו לומר את האמת הזו, בלא להירתע מאיומים והפחדות מכל סוג. עלינו לומר לעולם כולו, שמתחילה הסכמנו להישארותם של הערבים בארצנו, אולם משקמו עלינו לכלותינו, עלינו לגרשם מארצנו. אם נצהיר על כך בלא חת, כבר היום נשיג יותר הרתעה ונציל על ידי כך נפשות מישראל, והעיקר שנקרב עצמנו אל השלב שבו נוכל לקיים את המצווה ולגרש את שונאינו מארצנו.

ד - סיכום קצר של יסודות איסור נסיגה
אסור לתת שטח משטחי ארץ ישראל לנוכרים, ואפילו נתינה של רגב אדמה אחד אסור, וכמה איסורים כרוכים בכך:

א - מצוות ישוב הארץ: מצוות ישוב הארץ מצווה אותנו לכבוש את הארץ, שנאמר (במדבר לג, נג): "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ". ועוד נאמר (דברים יא, לא): "כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ". וכפי שכתב הרמב"ן בהוספות למצוות עשה ד', שמצווה זו קיימת בכל הזמנים. וכן נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר עה), וכן כתב בפתחי תשובה (שם סק"ו), שכן הסכמת כל הפוסקים. ומבואר שמצוות ישוב הארץ דוחה אף פיקוח-נפש של יחידים, שהרי על פי התורה הננו מצווים לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, מכאן שבמצוות ישוב הארץ אין מתחשבים בפיקוח-נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). ואם מצווים אנו לכבוש את הארץ, קל וחומר שאין לוותר על חלקים מן הארץ (ועיין לעיל ג, א, ג, ד).

ב - סכנת נפשות: על פי המבואר בתלמוד (ערובין מה, א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח שכט, ו), בכל ויתור, ואפילו קטן לאויב, יש סיכון עוד יותר גדול. ועל כן הורו לחלל שבת ולסכן נפשות, כדי ללחום באויבים שבאו לגנוב קש ותבן מיישוב הסמוך לגבול, משום שאם נוותר להם על קש ותבן כוח ההרתעה שלנו יפגע, ויבואו לכבוש ישובים ולהרוג נפשות. וקל וחומר שאין לוותר לאויב על ישובים שלמים (יסוד זה יורחב בהלכה הבאה).

ג - לא ישבו בארצך: בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, צוותה התורה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג, לג), ופסק הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) שבעת שידינו תקיפה, אין להניח למי שאינו "גר-תושב" לשבת בארצנו. אלא שנחלקו הפוסקים על מי בדיוק חל האיסור. יש אומרים שרק גוי שקיבל על עצמו בפני בית דין לשמור שבע מצוות בני נח מתוך אמונה בה' אלקי ישראל, נחשב "גר-תושב" ורשאי לגור בארץ בשעה שידינו תקיפה. ויש אומרים, שגם אם הגוי לא קיבל על עצמו במפורש בפני בית דין להיות "גר-תושב" אם בפועל הוא אינו עובד עבודה זרה ומקיים שבע מצוות אין איסור שיגור בארץ ישראל. ולפי דעתם מוסלמים הגונים וטובים יכולים לגור בארץ, שאין באמונתם עבודה זרה. אבל הערבים שצוררים אותנו ודאי אינם שומרים שבע מצוות בני נח, שהרי הם כופרים בה' אלקי ישראל, ותומכים במחבלים הרוצחים ועוברים על "לא תרצח", ואינם מעמידים בית דין שידון את הרוצחים. נמצא שלפי שתי הדעות, בשעה שידינו תקיפה אסור לנו להשאירם בארץ, וקל וחומר שאין לתת להם נחלות שבהם יוכלו להושיב עוד ועוד גויים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח (ועיין לעיל בהלכה א).

ד - לא תחנם: עוד אסרה התורה "וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, ב), ופרשו חז"ל, שאסור לתת לנוכרים חנייה בקרקע בארץ-ישראל (עבודה זרה כ, א). ואיסור זה הוא השלמה לאיסור "לא ישבו בארצך", שהאיסור "לא ישבו" חל על כלל ישראל, ואיסור "לא תחנם" חל על כל יחיד, שלא ימכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי שאינו בגדר "גר-תושב". וממילא אסור לתת לערבים שאינם שומרים שבע מצוות בני נח כדת וכדין שום חלק מארץ ישראל (ועיין לעיל בהלכה א).

ה - לא תמכר לצמיתות: נאמר בתורה (ויקרא כה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת", ולמד מכאן הרמב"ן על פי חז"ל, שאין למכור שום קרקע מקרקעות ישראל לגוי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז). וקל וחומר שאסור לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנוכרים.

ו - גזילת בית היחיד: אין לשום מלך ושלטון שבעולם זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ-ישראל. משום שהקב"ה הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולעוקרו מביתו שקנה או בנה כחוק. ולכן כל הסכם שמבוסס על עקירת יהודי מביתו אסור. 3

ז - חילול ה': כאשר הנסיגה באה בכפייה מצד האומות, הרי שאם נסכים לוותר על הארץ שהקב"ה הנחיל לאבותינו ולנו, יש בכך חילול ה' ומצווה לקדש את ה' ולהתנגד לכל כפייה כנגד דת (יסוד זה יורחב בהלכה ו).

ה - איסור ויתור לשונאים מחמת סכנת נפשות
יסוד חשוב לאיסור הנסיגה מחלקי ארץ-ישראל מובא בתלמוד מסכת ערובין (מה, א) בסוגיה העוסקת בדיני שבת ופיקוח נפש. כידוע מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש, אבל אסור לחלל שבת לשם הצלת ממון. ולכן אמרו חז"ל שאם באו גויים לגנוב ממון מעיירות ישראל, אסור לחלל שבת ולצאת נגדם עם כלי נשק כדי להבריחם, מפני שאין כאן חשש של פיקוח נפש. וכל זה אמור לגבי עיירות שאינן יושבות על הגבול, אבל אם באו הגויים לגנוב אפילו דבר מועט כמו תבן וקש מיישובים הסמוכים לגבול, אזי צריך לחלל את השבת, לסכן נפשות ולצאת נגדם בכלי נשק למלחמה - כדי להציל את התבן והקש. והטעם, שאם ניתן להם היום לגנוב תבן וקש, מחר הם יבואו להרוג נפשות ולשדוד ישובים רבים. וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח שכט, ו).

כלומר חכמים הבחינו בחכמתם, שאם נוותר לגויים אפילו על קש ותבן במקומות הסמוכים לגבול, נאבד את כושר הרתעתנו, וממילא תאבונם של אויבינו יגבר, ולאחר מכן ירצו לכבוש את כל נחלותינו ולסכן את נפשותינו. ועל כן קבעו הלכה, שצריך לחלל שבת ולסכן נפשות במלחמה - כדי להגן על ממונם של אלו המתגוררים סמוך לגבול. לפי זה ברור, שאסור לוותר לגויים על שום חלק משטחי יש"ע והגולן, משום שלפי דעת חז"ל כל ויתור על ממון ישראל ליד הגבול, וקל וחומר ויתור על שטחים הסמוכים לגבול, יגביר את תאבונם של אויבינו, והדבר עלול ח"ו לקרב את המלחמה הבאה.

ואילו כל המומחים הצבאיים היו קמים ואומרים כיום, שאם ניסוג אכן נשיג שלום אמיתי, יתכן והיינו אומרים שנשתנו הזמנים וכיום אין סכנת נפשות בנסיגה. אבל בפועל רבים מגדולי האסטרטגים הצבאיים סוברים שהנסיגה משטחי יש"ע תסכן את מדינת ישראל, ולכן אין לנו אלא דברי חז"ל, ואסור לוותר אפילו על קש ותבן בעיירות שעל הגבול, וקל וחומר שאין לתת חלקים מארץ ישראל לידי אויבינו. 4


^ 1. הדעה שאיסור "לא ישבו בארצך" חל רק על שבעת העמים היא דעת רש"י גיטין מה, א; ראב"ד הל' ע"ז י, ו; סמ"ג לאוין מ"ז מ"ט. אמנם נראה שגם לדעתם איסור "לא תחנם" חל על כל הגוים (כדעה השניה או השלישית). ובדעת הרמב"ם בהל' ע"ז י, ו, נחלקו. לדעת הכסף משנה כל שבפועל שומר שבע מצוות, אין איסור להשאירו בארץ. וכך הסכים במזבח אדמה. וכך היא הדעה השניה. אולם הרוב הבינו שלדעת הרמב"ם, רק מי שנתקבל כ"גר תושב" בבית דין רשאי לגור בארץ, וכיום אין אפשרות לקבל גר תושב. וכך הבין הראב"ד (אף שהוא עצמו סובר אחרת), וכך הבינו המגיד משנה ומנחת חינוך. הרב רבינוביץ' ביד פשוטה (הל' ע"ז י, ז) מחלק בין שני סוגי גר תושב, האחד שהתקבל באופן מסודר בבית דין ונתחייבנו להחיותו, וזה רק כשהיובל נוהג. ויש שבפועל הוא נוהג כגר תושב ואין איסור שיגור בארץ אבל אין מצווה להחיותו.
עוד סוברים כדעה השלישית - הריטב"א מכות ט, א, וכפתור ופרח. וכך משמע מילקוט שמעוני משפטים רמז שסא. לעומת זאת מהמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג לג, משמע כדעה השניה, וכן מהרד"ק שמואל ב' כד, כג, וכך מהיראים סימן שטו. ככלל, איסור "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" תואמים, וכ"כ הרב קוק, וכן מבואר בתשובת הרב גורן להלן סימן א' סעיף ח' עמוד 219, וסימן ב' תשובה ג', עמוד 242.
במחלוקת זו תלויה השאלה, האם אפשר למכור לישמעאלים את השדות בשמיטה. לדעת הנצי"ב ועוד כמה אחרונים, הלכה כדעה השלישית, ועל כן אסור למכור לגוי את השדות בשמיטה. והתומכים בהיתר המכירה, ובהם ר' יצחק אלחנן, הרב מקוטנא והרב מוהליבר, ואחריהם מרן הרב קוק, סמכו בשעת הדחק על הדעה השניה, שמתירה למכור שדות בארץ ישראל למי שבפועל מקיים שבע מצוות בני נח. ואף זאת רק במכירה שנועדה לשנה אחת, ועל מנת להחזיר, וכדי לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ.
^ 2. בשולי הדברים, אציין כי נלענ"ד, שהאוכלוסיה הנוצרית בארץ קרובה יותר להיות כגרים ותושבים מאשר המוסלמים. ואף כי מצד אמונת המוסלמים הם עדיפים על הנוצרים, שאין בהם ע"ז, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' ע"ז ט, ד, ומאכלות אסורות יא, ז). וכ"כ בתשובה (תמ"ח) לר' עובדיה הגר, "אלו הישמעאלים אינם עובדי ע"ז כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם והם מיחדים לאל יתעלה יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי". ולפי הרמב"ם אסור לשאת ולתת עם הנוצרים ביום ראשון שהוא יום אידיהם. אולם למעשה מקובל להחשיב גם את רוב הנוצרים כמי שאינם אדוקים בע"ז אלא "מנהג אבותיהם בידיהם" (וכתבו התוס' חולין יג, ב, שכך הדין גם לגויים שבא"י), ולכן מקילים לשאת ולתת עמהם ביום ראשון. ויותר מזה כתב המאירי (ב"ק קיג, א, כמובא בשיטה מקובצת, ויומא פד, ב), שדינם כגרים תושבים. וכ"כ מהרי"ץ חיות במאמר "תפארת לישראל": "הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים... בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב... ואף שמשתפים דבר אחר בעבודתם, כבר כתב הר"ן ורבנו ירוחם בשם התוספות (בכורות ב, ב, ד"ה 'שמא'), מובא ברמ"א או"ח סימן קנ"ו, דנכרים לא נצטוו על השיתוף..." והביאו במלומדי מלחמה ע' 145, ועוד עיין ביד פשוטה לרב רבינוביץ הל' ע"ז י, ז. והרמב"ם בפירושו לתחילת מסכת חולין כתב שיש לדון לכף זכות את הטועים בזמן שמעמד ישראל אינו כראוי. ועיין בתחומין ב' מאמר הרב גרשוני. ושם ח' מאמר הרב אלישע אבינר. ושם כב בעמוד 68 והלאה על מעמד הנוצרים. ושם בהערה 7 הובאה תשובתו של הרמב"ם שמותר ללמד נוצרים תורה כדי לקרבם ואילו את המוסלמים אסור, מפני שהנוצרים קרובים יותר לקבל אמונתנו כי הם מאמינים בתנ"ך, ואילו המוסלמים כופרים בתנ"ך. ויהי רצון שמהרה יתקיימו דברי הנביא (צפניה ג, ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
^ 3. ידועה מחלוקת הראשונים, האם 'דינא דמלכותא' מחייב גם בארץ ישראל. לדעת הר"ן (נדרים כח, א), רק בחוץ לארץ דינא דמלכותא מחייב, משום ששם הארץ שייכת למלך, וכל המתגורר בארצו חייב לציית לחוקיו ודיניו. אבל בארץ ישראל ששייכת לכל ישראל, אין חובה הלכתית לציית לשלטון. ורק כאשר מדובר בשלטון יהודי שיש לו דין של מלך ישראל, חלה חובה לציית לחוקים. ואילו לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, גם בארץ ישראל חל הכלל: 'דינא דמלכותא דינא'. משום שעצם ההסכמה הציבורית לשלטון, מעניקה לשלטון את הכוח לשלוט ולקבוע חוקים. אבל על יסוד דבריו של הר"ן (וכ"כ הרשב"א שם) אין מחלוקת, היינו שלכל הדעות אין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מנחלת אבותיו.
^ 4. על יסוד זה חזר רבות האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל. והגרע"י הורה שלמען הצלת נפשות מותר לסגת מחבלי ארץ ישראל, והרב ישראלי בחוות בנימין ח"א יג, סתר את דבריו. ועיין לעיל ג, ד. וכבר הוכח לאחר הסכמי אוסלו, כי צדקו אלו שאמרו כי הנסיגה תגרום ליותר סכנות. ואמנם מבחינה עקרונית דעת הרב ישראלי היתה שאם יהיה ברור שעל ידי נסיגה הריבונות הישראלית תתחזק בשאר חבלי הארץ, מותר לסגת. אמנם בפועל הנסיגות ממקומות שהיו תחת רשותנו, כמו סיני וחלקים מיש"ע, רק גרמה להגברת הלחץ והטרור עלינו. ועיין בהלכה הבאה ובהערה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il