ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ה - שמירת הארץ חלק ב' ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה העם והארץ צבא, מדינה ושמירת הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

ה - שמירת הארץ חלק ב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

ו - איסור נסיגה מדין חילול ה'
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה', מבאר שיש מצווה לקדש את ה', היינו שיהודי צריך להיות מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', שאם באו גויים וציוו עליו: לך והרוג את חברך, ואם לא תעשה כן - נהרוג אותך. עליו למות ולא לעבור על "לא תרצח". וכן הדין בכל שלוש העבירות החמורות: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה, שמפני חומרתן הרבה, אין טעם לחיים אחרי חטא נורא כל כך, ועדיף לו לאדם שימות ובלבד שלא יעבור על אחת משלוש עבירות אלו.

אבל לגבי שאר מצוות התורה הדין שונה. אם למשל תפסו יהודי ואיימו עליו שאם לא יחלל את השבת, או יאכל חזיר, יהרגו אותו, עליו לחלל את השבת או לאכול את החזיר ובלבד שלא יהרג, משום שנאמר: "וחי בהם" ולא שימות בהם.

אולם חשוב לדעת, שכל זה דווקא כאשר אותם גויים כופים את היהודי לעבור על המצוות לשם הנאתם, אבל אם מטרתם היא להעבירו על דתו, ולפגוע באמונתו, אזי אם הדבר נעשה בפני עשרה יהודים, עליו להיהרג ולא לעבור. מפני שאין מדובר כאן בעבירה הפרטית בלבד, אלא העבירה הפרטית מייצגת את כל התורה כולה, והעובר עליה כאילו עובר על כל התורה ומחלל את ה', ולכן נפסקה ההלכה, שיקדש את ה' וייהרג ולא יעבור.

ועל פי זה הורה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל שהאיסור לסגת מחבלי ארץ ישראל הופך להיות חמור בהרבה, כי יש בו גם חילול ה', וממילא הוא מחייב במדרגה של "יהרג ואל יעבור". וזאת משום שכל התנ"ך מלא בהבטחות אלוקיות שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, וכל העולם יודע זאת. והערבים לעומת זאת, נלחמים כנגד מצוות התורה וההבטחה האלוקית. הראיה לכך, שיש מדינות ערביות רבות שאין להן גבול איתנו, ובכל זאת הן לוחמות נגדנו. אין זאת אלא מלחמה של שונאינו כנגד אמונתנו.

ואם כן נסיגה מארץ-ישראל יש בה חילול ה' מהמדרגה החמורה ביותר, שכן היא נעשית על ידי הציבור, ואינו דומה חטאו של יחיד לחטא הציבור שנעשה לעיני כל העמים. ובמיוחד במצווה מפורסמת כישוב הארץ, שכל גוי שקרא תנ"ך יודע שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעמו, וכאשר הוא רואה שיהודים מוותרים על חבלים מהארץ ומתנכרים להבטחה האלוקית, אין חילול ה' גדול מזה. וכדי למנוע חילול ה' עלינו להיות מוכנים להילחם במסירות נפש על הגנת הארץ, ובלבד שלא לוותר על שום חלק מארצנו הקדושה, שבורא השמים והארץ הוריש לנו.

אמנם נראה שחיוב זה הוא בגדר "יהרג ואל יעבור", אבל במצב שאין לנו סיכוי לנצח אין מצווה להילחם, שכן ממילא אין אפשרות להיהרג ולא לעבור, שהרי גם אם נהרג נעבור, והארץ תיפול לרשות נוכרים ויתחלל שמו של הקב"ה לעיני העמים. אבל כשיש אפשרות להשאיר את נחלותינו הקדושות בידי ישראל, חובה להילחם במסירות נפש, כדי שהארץ תהיה בידינו כמצוות התורה. וברוך ה' שברוב רחמיו וחסדיו, החזירנו לארצנו ונתן לנו כוח וחיל, עד שיש בידינו יכולת להחזיק בכל חבלי ארצנו הקדושה, ולכן עלינו לשמור במסירות נפש על כל חלקיה. 1

ז - החלטת ממשלה אינה מחייבת בזה

ככלל החלטות הכנסת וממשלת ישראל מחייבות, ש"דינא דמלכותא דינא", ולדעת רוב הפוסקים כלל זה חל גם בארץ ישראל (רמב"ם שו"ע חו"מ שסט, ו). ואף לדעת הסוברים ש"דינא דמלכותא" אינו חל בארץ ישראל (ר"ן), זה אמור בשלטון של גויים, אבל לממשלה יהודית יש לכל הפחות סמכות של "טובי-העיר" (עי' ציץ אליעזר טז, נ). ויש אומרים שיש לממשלה יהודית שהתקבלה על ישראל מעין סמכות של מלכות ישראל. לפיכך החלטות הממשלה והכנסת מחייבות, הן לעניין תשלום מיסים, והן לעניין תקנות תנועה, בנייה ומסחר (עיין להלן ו, א-ה).

אבל סייג משמעותי אחד עומד בפני דין המלכות, שכל חוק הנוגד את מצוות התורה, אין לו תוקף מחייב. שכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו ייענש ויומת, מכל מקום בהמשך הפסוק מסויגת סמכותו בביטוי "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" (יהושע א, יח). כלומר תקנותיו של יהושע תקפות בתנאי שיקיים את הפסוק (יהושע א, ז): "רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ". אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה, דבריו בטלים, ואין ליהודי לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב"ם (הלכות מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעין לו. משום שהמלך עצמו עבד למלך מלכי המלכים.

ואם כך נאמר לגבי מלך שנתמנה על ידי נביא כמשה רבנו ע"ה, והסנהדרין ועם ישראל קבלוהו עליהם, קל וחומר שכל מלך או ממשלה אינם יכולים להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. ואם למשל תחוקק ממשלה כל שהיא חוק שיחייב חילול שבת, או אכילת מאכלים אסורים כדוגמת חזיר, או שתקבע חוק לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות ישוב הארץ - על פי התורה לא יהיה שום תוקף לחוקים כאלה, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצוע החוקים הפסולים.

ולכן גם אם תבוא ממשלה ותאסור על יהודים להתיישב בחבל מחבלי ארץ ישראל אין להוראתה תוקף, מפני שהוראתה מנוגדת למצוות ישוב הארץ. אמנם אם באו יהודים וביקשו להתיישב במקום מסוים, יש לממשלה סמכות לקבוע כי אין להתיישב בו אלא רק בסמוך לו, כאשר הנימוקים הם ציבוריים, כגון, שעל המקום שרצו להתיישב מתכננים לסלול כביש או לנטוע עצים וכדומה. אבל אם תאמר שלא להתיישב בחבל ארץ שלם, מפני שאינה מסכימה שיהיו בו יהודים, הרי שהוראתה מנוגדת למצוות התורה ולהבטחה שהבטיח הקב"ה את ארץ ישראל לעם ישראל, ואין להוראתה תוקף. 2

ח - איסור להשתתף בפעולות המסייעות לנסיגה
על פי מה שלמדנו, שאסור להעביר חלקים מארץ ישראל לרשות נוכרים, אסור גם לסייע לגירוש יהודים והחרבת ישובים. וכן פסק הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, וכך פסקו הרב שאול ישראלי זצ"ל והרב נריה זצ"ל, ויבדל לחיים ארוכים הרב אברהם שפירא שליט"א. וכן הורה עוד לפני כן פעמים רבות הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (ועיין להלן תשובות הרב גורן סימן ה' ע' 252, ותשובת הרב שפירא סימן יב, עמוד 288. ועי' באגרות ראיה איגרת רל"ז).

עוד הועלתה שאלה בפני איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל, המאגד מאות רבנים, ובראשו עומד מו"ר הרב אברהם שפירא שליט"א, הרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), האם דין מחנה צבאי כדין ישוב. 3 ובחודש תמוז תשנ"ה נכתבה תשובה, וזה לשונה:
"בהמשך לפסקים שניתנו בזמנו על ידי מועצת הרבנות הראשית ועוד רבנים בעניין איסור פינוי חלקים מארץ-ישראל יש"ע והגולן, נשאלנו האם מותר להשתתף ולעזור בפינוי מחנה צבאי או מתקן צבאי הנמצא באזור המאוכלס על ידי ערבים בשטחי ארץ-ישראל.

א. אנו קובעים שיש איסור תורה לפנות מחנות צה"ל ולהעביר את המקום לרשות גויים, היות ויש בזה ביטול מצוות עשה וגם סכנת נפשות וסכנה לקיום המדינה.

ב. נראה פשוט שבשטח שצה"ל נמצא ושולט - שם מתקיימת המצווה של ישוב ארץ-ישראל כפי שכתב הרמב"ן, הכוללת גם "לכבשה ולא לעזבה ביד זולתינו מן האומות", ומשטח שצה"ל נסוג יש שם 'עול הגויים', והרי זה בכלל ביטול מצוות עשה הנ"ל. בנוסף לכך, יש בזה כיום משום סיכון נפשות מישראל, וגם סכנה לקיום המדינה, ויש בזה עניין של "לא תעמוד על דם רעך".

ג. גם מחנה צבאי קבוע הוא עצמו ישוב יהודי לכל דבר, עקירתו ועזיבתו ביד גויים, הרי הוא בכלל עקירת ישוב מארץ-ישראל האסור לפי הדין.

ד. ועל כן במענה לשאלה, ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי ישוב, מחנה או מתקן, וכפי שנפסק ברמב"ם (הלכות מלכים ג, ט), שגם אם המלך צווה לעבור על דברי תורה אין שומעין לו..." 4

ט - האיסור קיים גם כשהסירוב לא ימנע נסיגה
גם כאשר ברור לחייל, שאם הוא יסרב להשתתף בנסיגה וגירוש יהודים, יהיו חיילים אחרים שיבצעו את הנסיגה ויגרשו יהודים, אסור לחייל לבצע פקודה זו. שכן גם כאשר המצב הכללי מקולקל, אין שום היתר ליחיד להיות שותף לחטאים שהציבור מבצע. וכל אדם שיפנה במו ידיו יהודים מביתם, ייעשה שותף לכמה וכמה איסורים חמורים מן התורה 5 . הוא ייעשה שותף ח"ו להפרת מצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, ולחילול ה' הנורא שבזה, וגם יעבור על איסור "לא תחנם", ועל איסור "לא ישבו בארצך", ועל איסור "והארץ לא תמכר לצמיתות", ועל גזלת רכוש המתיישב. ואם יהיה שותף בפינוי מחנה, יעבור גם על איסור: "לא תעמוד על דם רעך".

ואם ישאל השואל: מה התועלת שבסירוב פקודה אם הדבר לא יציל את ארץ-ישראל? נשיב כי גם כאשר אין בכוחינו למנוע את הציבור מלחטוא, כל אחד ואחד מאיתנו מצוּוה לשמור על טוהר חייו וניקיון כפיו. גם במקום שכולם גנבים, על היחיד מוטלת המצווה שלא לגנוב. וגם אם כל האחרים יחמסו ויגזלו, ואין בכוחו להשפיע עליהם להיטיב את דרכם - עליו להישאר עיקש, בודד וצודק.

זה היסוד שנלמד ממצוות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). עיקר המצווה להוכיח את החוטא כדי למנוע אותו מן החטא. וכל זמן שיש סיכוי מסוים שהחוטא ישמע לתוכחה, חובה מהתורה להוכיחו. אולם גם כאשר אין סיכוי שהחוטא ישמע את התוכחה, לכל הפחות צריך להביע עמדה, כי מעשה זה הוא חטא ואסור לעשותו וקל וחומר שאסור להשתתף בביצועו של החטא (ע' רמ"א או"ח תרח, ב, ומ"ב ובאו"ה שם).

ועמידה זו על האמת והסירוב להשתתף בחטא חשובים ביותר, למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שידעו בכל הדורות, כי לא הכל טעו, ובזכות אותם צדיקים תשמר הגחלת עד לתיקון העולם. כמו שנאמר (מלכים א' יט, יח): "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ". וכן בזמן גדעון, על ידי שלוש מאות האנשים אשר לא התרגלו לכרוע לבעל, ניצח את כל מחנה מדין, ונעשתה על ידם תשועה גדולה (שופטים ז).

הזוכה לשמור על דרך האמת הנצחית הוא בן חורין באמת, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". מפני שהוא קשור ונאמן לעקרונות הנצח. עליו לא ניתן להשפיע על ידי לחצי תקשורת, ולא על ידי דעת הקהל, ולא על ידי שאר פיתויים או הפחדות. וכך במשך כל הדורות שמרו הצדיקים על חירותם האישית, והיו למצפן מוסרי לעולם כולו. ורק בזכותם יגיע העולם כולו, בסופו של דבר, לדרך האמת. אמנם נכון הוא כי את רוב האנשים ניתן לקנות בפיתויים ובהפחדות, אבל עם ישראל ככלל ידע תמיד להיות נאמן לעקרונותיו הנצחיים. גם כאשר רבים מבני ישראל חטאו, עם ישראל ידע לקבל לבסוף את דרכם של הצדיקים שלא חטאו, כי הם ייצגו את כלל ישראל, ובזכותם עם ישראל המשיך בדרכו.

כאשר עם קשור לערכים מוחלטים ונצחיים - גם קיומו מוחלט ונצחי, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ומאחר שעם ישראל ככלל קשור במסירות נפש לערכים אלוקיים-נצחיים, לכן הוא חי וקיים, וכל הצרות והגלויות לא כילוהו. ויתר על כן, לא רק שהוא ממשיך להתקיים, אלא שהחיוניות הערכית - מוסרית שלו ממשיכה לפעום ולתסוס. אולם האומות האחרות, שהיו קשורות לערכים שאינם מוחלטים, כשם שהערכים שהנחו את חייהן היו יחסיים ומוגבלים, כך גם קיומן יחסי ומוגבל, והן חלפו ונעלמו. יהי רצון שסגולת ישראל תתגלה, והערכים האלוקיים יהיו לנחלת הכלל, ויתקיים בנו הכתוב (ישעיה ס, כא): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ".

י - האם לסרב בפומבי
שאלה נוספת ישנה בסוגיה זו, האם עדיף שחיילים יודיעו מראש ובפומבי שלא יסייעו בנסיגה, או שדי בכך שבפועל לא יסייעו לעבירה, אבל עדיף שלא יודיעו על כך מראש.

יש סוברים, שההודעה הפומבית על סירוב עלולה לפגוע בצבא, שכן הצבא נשען על נורמת הציות לפקודות, וסרבנות פומבית עלולה לפגוע בלכידותו. ועל כן עדיף שהחייל לא יודיע על כך ברבים, ורק אם יגיע ח"ו למצב שכזה, יפנה למפקדו ויאמר לו, כי על פי אמונתו, אין הוא יכול להשתתף בדבר עבירה חמור שכזה.

בשנת תשס"ה, בעת החרבת הישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, היתה דעת מורנו ורבנו הרב אברהם שפירא שליט"א, ועמו עוד רבנים, שרצוי שהחיילים יודיעו על כך בפומבי בהקדם האפשרי. והטעם, מפני מצוות התוכחה, ומפני הסיכוי שהודעת חיילים רבים בצירוף לעוד פעילויות ציבוריות, אולי יגרמו לביטול גזירת הגירוש והנסיגה. ולעומת הטענה שסירוב פומבי עלול לגרום לפגיעה קשה בצה"ל, עד שלא יוכל אח"כ להילחם כראוי באויב, יש להשיב, כי טענה זו צריכה הוכחה. היכן מצינו שסירוב לפעול כנגד אזרחים מפורר צבא. ואי אפשר לדחות בעזרת חששות לא מבוססים את מצוות התוכחה ואת החובה לנסות לסכל את העבירה הציבורית החמורה הזו.

בזמנו גם הרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה הרב הראשי לצה"ל ואח"כ למדינת ישראל, לא חשש לזה. וסבר שראוי שהחיילים יודיעו כי יסרבו פקודה בפומבי. ורק לצורך חיילים שרוצים להתקדם בשירות הצבאי לקצונה וחוששים שמא הצהרה מוקדמת תגרום לפגיעה בתוכניתם הסכים שלא יודיעו דבר, אבל בשום פנים לא הסכים להתיר שיתנו רושם למפקדיהם כאילו הם מסכימים לקיים את הפקודה, אלא רק הסכים שישתקו ולא יענו (להלן בתשובותיו סימן ה' עמודים 252-255, ועיין בהערה שם). 6


^ 1. נלענ"ד שלאחר שמו"ר הרצי"ה העלה את השאלה למדרגה של קידוש ה', שכן ראה בזה מלחמה דתית, הדיון אם נסיגה תתרום לישוב הארץ בחבלי הארץ האחרים, ואם הנסיגה תביא להצלת נפשות - נעשה מיותר. ושתי סיבות לכך. הלכתית ומציאותית. להלכה הרי כבר מצווים בזה ב"יהרג ואל יעבור", וכל זמן שעם ישראל מסוגל לעמוד בזה, השיקולים של תועלת כבר אין להם מקום. במקביל גם המציאות מתאימה לכך, משום שאם מדובר על מלחמה דתית, הרי שהמוטיבציה של האויב לא תסתפק בשום פשרה, אלא הם תמיד יחתרו להשליט את דתם, ולמנוע ממי שאינם נכנעים לדתם להיות בשטח שאמור מבחינתם להיות מוסלמי. בנוסף לכך, יש לדעת כי באיסלאם היחס למלחמה אינו יחס של בדיעבד, אלא המלחמה היא אחת משש מצוות האיסלאם. לא כמו אצלנו שהמלחמה היא תופעה יוצאת דופן, ורק כשיש הכרח נלחמים, אצלם מלחמה היא דבר טבעי ורצוי כל עוד יש בעולם אנשים שאינם מקבלים את דתם. הדרך היחידה "לפטור" אותם מ"מצוותם", היא להראות להם כי הם אנוסים ואין בידם כוח להילחם ולנצח. לכן כל נסיגה רק מגבירה את המרץ שלהם להמשיך להילחם במלחמה רגילה או בטרור, כדי להשיג את המטרות הדתיות שהם מחויבים להם. הרי שההלכה הקשורה לקידוש ה' והתפישה המציאותית תואמות באופן מלא.
עיין עוד בספרו של הרב יעקב זיסברג "נחלת יעקב" ח"ב ע' 437-480, פרק שלם בביאור כוונתו של הרצי"ה בקביעתו שאיסור הנסיגה הוא בבחינת "יהרג ואל יעבור". ומה שפרשתי בדבריו הוא כדעת אבי מורי. כלומר המצב שבו יהודי יתבע בפועל להיהרג ולא לעבור, הוא כאשר תובעים ממנו באופן מעשי צריך לגרום לנסיגה. כגון שגויים מאיימים על ראש הממשלה, שאם לא תחתום על וויתור נהרוג אותך - ייהרג ואל יעבור. ועיין להלן בתשובות הרב גורן סימן ח' ע' 264 והלאה, ובדברי הרצי"ה שם, ובהערה.
^ 2. עוד פסק הרב גורן, (להלן בתשובותיו סימן ז עמוד 257), על פי הרמב"ם (הל' מלכים א, ד) וספר החינוך (מצווה תצ"ח), שממשלה שתפשה את השלטון בסיוע קולות ערבים, אין להוראותיה שום תוקף. וכל זמן שרוב היהודים אינם תומכים בה אין לה סמכות לקבוע ולהורות בשום תחום הנוגע לעם היהודי וזכות אחיזתו בארצו. וכך השיב הרב אהרן סולובייצ'יק, שאסור להשתתף בנסיגה ופינוי, והמשתתף עובר באיסור "לא תעמוד על דם רעך" (גיליון רבני יש"ע 15).
^ 3. בחודש תמוז תשנ"ה, בעקבות החלטותיה של ממשלת המיעוט לפנות בסיסים צבאיים ביש"ע, התעוררה שאלה אצל חיילים, האם עליהם לקיים את הגזרה, או שעליהם לסרב פקודה כדי לא להשתתף במלאכת הפינוי? התקשרתי אל הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), ועל פי בקשתו זימנתי כינוס של מספר רבנים חשובים, נציגי איחוד הרבנים למען עם-ישראל וארץ-ישראל. בסוף הכינוס התפרסם פסק זה. שאלה זו כבר לא הועלתה לפני הרב הראשי לישראל ולצה"ל שלמה גורן זצ"ל, מפני שהוא נפטר בכ"ד חשון תשנ"ה.
בין השותפים בפסק ההלכה היו: אבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב דב ליאור, הרב חיים דרוקמן, הרב אליעזר ולדמן, הרב חיים שטיינר, הרב דניאל שילה, ועוד רבים. עיין להלן עמוד 291 בנימוקי הרב רבינוביץ' לפסק ההלכה.
^ 4. המשך לשון הפסק שפורסם הוא: "ה. אף פעם לא העמיד צה"ל את חייליו בפני מצב בו נאלצו לפעול נגד מצפונם הדתי, המוסרי או הלאומי. אנו קוראים לממשלה ולהנהגת הצבא, לא להעמיד את החיילים במצב בו עליהם להתלבט בין נאמנותם לערכים עליהם בנוי אורח חייהם לבין פקודות הצבא. ו. אנו פונים לממשלה ולעומד בראשה שלא יתנו יד לפילוג האומה וצה"ל, ולחזק בכל הכוחות את אחדות ישראל בשעה קשה זו".
בנספח לפסק פורסם: "צה"ל יקר וקדוש בעינינו, וכשמו כן הוא - תפקידו להגן על ארץ-ישראל ולשמור על חיי העם, ולא לעשות פעולות הפוכות מיעודו שמסכנות יהודים. מלבד פסק ההלכה שאסור לפנות שטחי ארץ-ישראל, גם חצי האומה נגד הסכם זה, הדעות חצויות, וכך גם חלוקות הדעות בין מפקדי הצבא עצמם, אין זה מוסרי לכוף על חיילים לפעול בניגוד למצפונם לא רק הדתי, אלא הלאומי והמוסרי. דרישה זו מהם היא פשע מוסרי ואינה חוקית. אנו מקווים כי מפקדי הצבא יאפשרו לכל חייל לנהוג לפי מצפונו הדתי. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
^ 5. ידועה ההלכה, שכל המסייע לאדם אחר לעבור עבירה, במצב שבו ללא סיועו לא יכול היה לעבור העבירה, כגון שהגיש לנזיר כוס יין מן העבר השני של הנהר, הרי המסייע לנזיר לעבור עבירה עובר על איסור תורה: "לפני עיוור לא תתן מכשול" (ע"ז ו, ב). ואם גם ללא סיועו היה יכול לעבור העבירה, כגון שהנזיר היה יכול לקחת את כוס היין בעצמו, המסייע עובר על איסור חכמים של "סיוע לדבר עבירה". ויש אומרים שגם בזה עובר על איסור תורה. אולם כאן לכל הדעות לא ניתן לומר שהאיסור מדברי חכמים בלבד, משום שכל חייל שיפנה במו ידיו יהודים מביתם, עושה עבירה במו ידיו.
^ 6. דברי מו"ר הרב שפירא נאמרו בצורה ברורה ותקיפה בשנת תשס"ה כלפי תוכנית הממשלה להחריב את ישובי חוף עזה וארבעה ישובים בצפון השומרון. בראשונה הם נאמרו לרב טרופ, מתוך הסכמה כי יפורסמו, לאחר מכן חזר על דבריו עוד כמה פעמים. ועיין להלן עמוד 288 בדברים הנחרצים שכתב שבוע לפני החרבת גוש קטיף. לפני כן, בעת הסכמי אוסלו תוכניות הממשלה נגעו רק לפינוי בסיסי צבא, וכלפיהם לא נתפרשה סוגיה זו. ואני כתבתי בגיליון רבני יש"ע מס' 25 מחודש תמוז תשנ"ה, באור לפסק ההלכה של איחוד הרבנים (שנזכר לעיל בהלכה ח), ובו כתבתי שמפני הספק, שמא סירוב פומבי יפגע בלכידותו של צה"ל, שב ואל תעשה עדיף, ולכן מוטב לסרב בפועל אבל לא להרבות בהצהרות על כך. דברים אלו פרסמתי אח"כ בפניני הלכה כרך ג' ע' 298, משנת תשנ"ה. אמנם יש לציין כי היו רבנים שסברו שהסירוב צריך להיות פומבי, ומנגד היו רבנים שחששו ללכידותו של צה"ל. אולם חובה עלי לציין, כי לפי מה ששמעתי אז מגדולי הרבנים, הם לא חששו מפני סירוב פומבי, אלא שלפי המצב של אותה תקופה, לא חשבו שיש חשיבות גדולה להצהרה הפומבית מצד חיילים וקצינים, ולכן לא עמדו על דעתם מול החששות שהעלו כמה רבנים. וכך כתבתי, שמשום הספק "שב ואל תעשה עדיף".
ולכך הסכים גם הרב גורן, כפי שפורסם בגיליון רבני יש"ע מס' 14. ודבריו הובאו בתשובות בהמשך סימן ה', עמודים 252-255. ועיין שם בהערה על הרקע לכך. מ"מ העמדה שפרסמתי אז בגיליון רבני יש"ע, כי אין לעשות את הסירוב לפומבי ובוטה גרמה אכן להפחתת מתח בצבא, מפני שהקצינים פטרו את החיילים שרצו לסרב מלהשתתף בפינוי מחנות או מאחזים. יתר על כן, הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק, אמר לנו בשיחה, כי זו היתה ההוראה לקצינים, להימנע מעימות עם חיילים שירצו לסרב, ורק במקום שהיה מפקד "שאינו חכם" כדבריו, נוצרה בעיה. וגם אז כאשר המקרה הגיע לדרגים הגבוהים, הסתירו את "הבעיה" ופטרו כמעט את כל החיילים שסירבו מעונש.
בשנת תשס"ה, היה נראה כי יש סיכוי שההודעה של חיילים מראש, בצירוף של עוד גורמים, תוכל לבטל את גזירת הגירוש, וממילא יש בה חיוב של "הוכיח תוכיח את עמיתך". וגם העבירה בשנת תשס"ה היתה חמורה יותר - החרבת ישובים וגירוש יהודים (ולא רק פינוי מחנות). ומנגד, לא הוכח כלל כי סירוב פומבי לביצוע פקודה שאינה שייכת לתפקידו של צה"ל תפגע בחוסנו. ולהפך, יש מקום לומר שדווקא סירוב פומבי ישמור לטווח ארוך על צה"ל כמי שתפקידו להגן מפני האויב ולא לתפקידים אחרים. וכך אמר הרב שפירא שליט"א. ויש להוסיף, כי אם חיילים רבים יוכרחו לעשות דברים המנוגדים לאמונתם, לטווח ארוך לא יוכלו להרגיש הזדהות עם צה"ל, ודווקא זה יוכל לפורר את צה"ל. לפיכך שניתי את עמדתי מ"שב ואל תעשה" ל"קום עשה", שמוטב שכל חייל יודיע בפומבי שלא ישתתף באיסור החמור. ורק לקצינים ושוטרים שזו פרנסתם, הצעתי להסתיר את דעתם, ולמצוא דרכים להשתמט מביצוע האיסור, ובלבד שבשום אופן לא ישתתפו בביצוע העבירה.
בפועל, דווקא אלה שהודיעו מראש כי יסרבו לא הועמדו בפני הניסיון, והצבא התאמץ שלא לשולחם לתפקידי הגירוש וההחרבה. ואילו אלה שהסתירו את עמדתם הועמדו בניסיון, ויש שנכשלו. וה' יעזור שבזכות הברכיים אשר לא כרעו לפקודה, יחזור צה"ל למלא את ייעודיו להילחם מלחמות ה' למען העם והארץ.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il