ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ז - ערבות הדדית חלק א ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה עם ישראל אחדות ומחלוקות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

ז - ערבות הדדית חלק א


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

א - מצוות לא תעמוד על דם רעך
מצווה גדולה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה. שכן מצווים אנו אף להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר (דברים כב, ב): "וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ", על אחת כמה וכמה שאת נפשו אנו צריכים להשיב לו ולהצילו. וכן נלמדת המצווה מן הפסוק (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ומובא בתלמוד מסכת סנהדרין (עג, א), ברייתא הפותחת בשאלה: מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

כלומר, בנוסף למצווה היסודית "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, ומובן שהיא כוללת בתוכה את כל היחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחברו, פרטה התורה עוד ציווי, "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". לא מספיק לחייך אל החבר, ולפעמים אף לעזור לו, אלא קובעת התורה, שיש לאדם אחריות וערבות כלפי חברו. שאם חברו נמצא בצרה, חובה עליו לקום לעזרתו. ולא לחסוך במאמצים ובממון בעת הצלת החבר.

וכן ביחס למכשולים ברשות הרבים שעלולים לגרום נזק להולכים, מצווה להסירם משום "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וכן הרואה מכשול בכביש, שעלול לגרום לסיכון הנוסעים, חייב לדאוג להסירו, על ידי הודעה למשטרה או בכוחות עצמו כשאפשר להסירו בלא להסתכן.

אם ננהג כך, ונרגיש בלבנו את הערבות ההדדית שבין כל ישראל, ללא ספק החברה שתקום כאן, תהיה מגובשת ומלוכדת יותר, ותוכל להתמודד עם האתגרים הגדולים מבית ומחוץ.

ב - עגלה ערופה
אחת המצוות שמלמדות את גודל האחריות הציבורית לחיי אדם, היא מצוות עגלה ערופה.

שנאמר (דברים כא, א-ב): "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל". כלומר מוטלת על כלל הציבור ומנהיגיו האחריות להסיר סכנות מבני אדם. וכשלא הצליחו למנוע שפיכות דמים, יש לערוך חשבון נפש פומבי. ועל כן גדולי הדור יוצאים לבדוק מה ארע, ואיזו היא העיר הקרובה אל החלל, שנושאת עליה אחריות עקיפה למציאותו של רוצח בקרבה. על ידי ההתעסקות הפומבית ברצח החלל, הקהל כולו יפנים את חומרתו הנוראה של הרצח. יתכן שעל ידי כך גם ימצא לבסוף האדם שיחשוף את הרוצח ויביאו על עונשו (רמב"ם מו"נ ג, מ).

אחר שהתברר איזו העיר הקרובה, היו זקני העיר ושופטיה יחד עם הכהנים, מביאים עגלה ועורפים אותה ליד הנחל. "וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם ו-ז). דבריהם מזעזעים, וכי אפשר להעלות על הדעת שזקני העיר ההיא שפכו את דמו של החלל?! מבארים חכמים (סוטה מה, ב): "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". כלומר, לעניין חמור כרצח, יש משמעות גם לאחריות עקיפה מאוד.

אולי אותו נרצח לא ידע את דרכו, וטעה ונפל בידי ליסטים, ולו היו מלווים אותו היה הולך בדרך המלך וחי. וגם אם היה ההלך רעב ולא נתנו בידו מזון, מוטלת על בני העיר ומנהיגיהם אחריות. אולי ימות מרעב, ואולי מפני רעבונו ילסטם את הבריות ויהרוג או ייהרג. כלומר, גם הסכמה לכך שיהיו אנשים רעבים ללחם, יש בה אחריות מסוימת לרצח.

לדאבוננו, אנו שומעים על אנשים שנרצחים בפתח של חנות, או בריב על חנייה, ואין מנהיגי הציבור מזדעזעים מהרצח כפי שהיה ראוי. על פי הדרכתה של התורה, מיד עם היוודע דבר הרצח, היו צריכים לכנס פגישה, של שרי החינוך, הרווחה ובטחון הפנים, עם ראש העיר וסגניו, ונציגים בכירים ממערכת המשפט והמשטרה, כדי לערוך חשבון נפש. אולי לא התייחסו אל הבעיות כשהחלו להתעורר? אולי התעלמו מעבירות קלות, ופתחו את השער לפשעים חמורים? אולי הענישה אינה מספיק מרתיעה? אולי מערכת החינוך אינה ממלאת את חובתה?

רק אח"כ אפשר יהיה לבקש: "כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם" (שם ח).

ג - מצוות מחאה

אדם שרואה שעושים עוול לחבירו, צריך למחות ביד עושי העוולה, ושתי מצוות בזה. הראשונה, להציל את העשוק מידי עושקו, ואף זה בכלל מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". המצווה השניה, להוכיח את החוטא, כדי למנוע אותו מלחטוא, או לכל הפחות לבטא מחאה כנגד המעשה הרע. התוכחה כלפי החטא אינה נובעת משנאה, אלא להפך מתוך אהבה ואחריות כלפי כל אחד מישראל, שכמו שיש מצווה להציל את החבר מנזק ממוני, כך מצווה להציל את נשמתו מהחטא. וזהו שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא... וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

ומי שיכול היה למחות ולא מחה, נחשב כאילו עשה את אותו החטא. וכמו שאמרו חז"ל (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו".
במיוחד חייב בזה מי שקשור לאנשי שררה ושלטון, שעליו מוטל להוכיח אותם בשעה שהם מתנהגים ברשעות ומנצלים את כוחם כדי להתעמר בחלשים מהם. וכך אמר רב פפא, כלפי המקורבים לריש גלותא שהם נתפסים בעוונותיהם של ריש גלותא ואנשי ביתו. ריש גלותא היה ראש יהודי הגולה, שמרכזה היה בבבל. כוח שלטוני רב ניתן בידו מאת השלטון הפרסי, בכוחו של ריש גלותא היה למנות אנשים לתפקידים בכירים או לפטרם, לתת זכויות מסחר או לשלול, לחלק את נטל המס כפי הבנתו. ועל כן אמר רב פפא, שבני ביתו של ריש גלותא נתפסים בעוון כל העולם, מפני שבידם יש כוח למחות ביד החוטאים (שבת נד, ב).

כאשר אנשי השלטון מתנהגים שלא כשורה, חטאם גדול מאוד, מפני שהציבור לומד מאורחותיהם ונגרר אחר מנהגיהם הרעים. בנוסף לכך, כיוון שיש בידם כוח רב, ממילא פגיעתם קשה, הם עושקים וחומסים, מטים דין, רוקמים קנוניות, כדי לצבור לעצמם רכוש רב וכבוד. וכך מסופר בתלמוד (שבת נה, א), שאמר רבי זירא לרבי סימון, תוכיח את אנשי ביתו של ריש גלותא, על מעשיהם הרעים. כנראה לרבי סימון היו קשרים עמם, ולכן דרש רבי זירא מרבי סימון להוכיחם. ענה לו רבי סימון, הם אינם מקבלים את תוכחתי, ומדוע שאוכיח אותם בחינם. ויש כמובן להוסיף, שאנשי שלטון שונאים תוכחה, ומי שיוכיחם עלול לשלם על כך מחיר אישי. ועל כן סבר רבי סימון, שאם ממילא לא יקבלו את תוכחתו, אין טעם להוכיחם.

ענה לו רבי זירא, אע"פ שלא יקבלו, חובה עליך להוכיחם, וכפי שאמר רבי אחא ברבי חנינא: "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקדוש ברוך הוא וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה". כלומר לאחר שיוצאת מן השמים הוראה טובה, אין הקב"ה חוזר ממנה, חוץ ממקרה שמדובר באנשים שיכלו להוכיח את החוטאים ולא הוכיחו. וכפי שהיה בעת שגזר ה' על חורבן בית המקדש. בתחילה גזר להעניש את הרשעים בלבד, וחזר לגזור להעניש את הצדיקים על שלא מחו. וזהו שנאמר (יחזקאל ט, ד): "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ וגו'. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו (סימן) של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם (של הצדיקים הללו) למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?! והיינו דכתיב (שם ט, ו): זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית... וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ. וכתיב (שם): וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת". ובאר רב יוסף, שהזקנים הללו שבהם התחילה הפורענות היו "בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו", ורק את מצוות המחאה לא קיימו, ועל כך נענשו ראשונים.

ד - עשרה צדיקים בסדום
בעת ששמע אברהם אבינו ע"ה מהקב"ה כי נגזרה על סדום ועמורה גזירת חורבן, עמד והתפלל למענם, וטען שאם יש בסדום גרעין טוב של צדיקים, שמוכנים להיאבק על עמדתם, יש סיכוי שלבסוף הצדיקים יתגברו על הרשעים ויחזירו את יושבי העיר בתשובה, וכך יבוא התיקון השלם לסדום ועמורה בלא צורך להחריבה. אולם אחר שהתברר לו כי אין שם אפילו עשרה צדיקים, לא המשיך יותר לבקש עבורם (בראשית יח).

ויש לדייק בדברי אברהם אבינו שטען (בראשית יח, כד): "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ". וכן ענה לו ה' (שם כו): "וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם". ופירש הרב אבן עזרא: "וטעם בתוך העיר - שהם יראים את ה' בפרהסיא", שאז יש סיכוי שיתגברו על הרשעה. אבל אם הם חיים את חייהם הפרטיים הצדיקיים בתוך ביתם, אין סיכוי שיתקנו את הציבור. ובמידה מסוימת השפעתם עלולה להיות הפוכה, שאם הם מתגוררים ליד הציבור החוטא ואינם מוחים, נמצא שהם מחזקים במידה מסוימת את ידם. שיאמרו הרשעים לעצמם: הנה צדיקים אלו יושבים לידינו ואינם אומרים לנו דבר, משמע מעשינו מקובלים.

נמצא איפוא לאבן עזרא, שיתכן שהיו בסדום עשרה צדיקים פרטיים שלא השתתפו במעשי רשעתם, אלא שהם הסתגרו בתוך בתיהם ולא מחו. ראו איך מענים יתומים ועניים - ושתקו. שמעו את זעקת אותה נערה צדיקה ואומללה שנתנה אוכל לעני והרגוה באכזריות - והחרישו. ולכן אף הם נענשו עם הרשעים.

ורק לוט ניצל בזכות קרבתו לאברהם, שכאשר באו אליו אורחים, הכניסם כפי שלמד מאברהם אבינו, ועמד והצילם מידי אנשי סדום שרצו לענותם. והיתה בכך איזו מחאה כנגד מעשיהם, ובזכות כך ניצל.

ומוסיף האבן עזרא ומבאר, שגם בימי חורבן בית המקדש הראשון היו בירושלים צדיקים פרטיים שלא מחו כנגד הרשעים, ולכן לא ניצלה ירושלים בעבורם, וזהו שנאמר (ירמיהו ה, א): "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָה", אבל לא היה בחוצות וברחובות איש מבקש אמונה ועושה משפט - ועל כן נחרבה ירושלים.

לצדיקים גיבורים שאינם מתביישים להילחם על עמדותיהם ולהילחם ברשעה יש כוח גדול ללמד זכות לפני הקב"ה. כי בהם אין לחשוד שהם מוותרים על האמת והצדק מפני חולשתם, אלא להפך, כל חייהם קודש לגילוי הטוב האלוקי בעולם, ועל כן כשהם מלמדים זכות דבריהם מתקבלים. 1

ה - עד היכן חובת התוכחה
כמה פעמים צריך להוכיח? אמרו חכמים (ב"מ לא, א): "הוכח - אפילו מאה פעמים משמע". וזה בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, אבל אם אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, אזי המצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב, מ"ב ט).

וכיצד המחאה? נחלקו בזה האמוראים: לדעת רב על המוכיח להוכיח את החוטא בתוקף כזה עד אשר החוטא ירצה להכותו. לדעת שמואל, התוכחה צריכה להיות חריפה אך לא עד כדי הכאה, אלא עד אשר החוטא ירצה לקללו. ולדעת רבי יוחנן התוכחה צריכה להיות עד אשר החוטא ינזוף במוכיח ויאמר לו בחומרה כי אינו רוצה לשמוע אותו יותר (ערכין טז, ב).

נחלקו הראשונים כמי ההלכה. לדעת הסמ"ג, הלכה כר' יוחנן שהתוכחה היא עד נזיפה, אולם הרמב"ם פסק שהתוכחה עד הכאה. וכך כתב (הל' דעות ו, ז): "וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע, וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה הוא נתפש בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהן".

וכפי שלמדנו כאשר יש סיכוי שהתוכחה תתקבל, יש להמשיך ולהוכיח עד מאה פעמים ויותר, ועל פי הרמב"ם עד שירצה החוטא להכותו. אבל אין צורך שיגיע ממש למכות. וכאשר אין סיכוי שהתוכחה תתקבל, יש להוכיח פעם אחת באופן נחרץ.

גם כאשר מדובר על חטא ציבורי, כמו במצב שהממשלה זוממת להחריב ישובים ולעשוק את יושביהם, יש למחות כנגדה. וכל זמן שיש סיכוי שהמחאה תועיל, יש להוכיח ולחזור ולהוכיח עד שיכו השוטרים את המפגינים (כמובא להלן בתשובות הרב גורן סימן א, יג, וסימן ד).

ולכאורה יש לשאול, מה התועלת במחאה עד הכאה, ובמיוחד כאשר אין כמעט סיכוי שהמחאה תועיל? אלא שצריך לדעת שלמחאה שני תפקידים, האחד לנסות לשכנע את החוטא לשוב מחטאו. אולם גם כאשר ברור שהמחאה לא תניא אותו מהחטא, עדיין יש מצווה להוכיח, כדי שיהיה ברור לכל, כי החטא חמור מאוד. ולמה המחאה צריכה להיות חריפה עד הכאה? מפני שאם לא תאמר בחריפות, יחשבו הכל כי הדבר אינו חמור כל כך. וכך גם מקובל, שאנשים מפגינים בתוקף רב כאשר עומדים לפגוע ברכושם או כבודם, ולא פחות מזה צריכים להפגין ולמחות כאשר זוממים לפגוע בערכים מקודשים.


^ 1. יעויין בדבריו הנפלאים של הרב סולובייצ'יק במאמר "קול דודי דופק" ע' 72. על פי הגמרא ב"ב טו שהביאה דעות חלוקות אימתי חי איוב או שרק משל היה, באר את פשר יסוריו של איוב, שאף כי היה תם וישר, וגם עזר לעניים שפנו אליו, מכל מקום לא נשא בעול הציבור ולא השתתף ממש בצערו וסבלו של זולתו. וזאת הטענה שכביכול טען הקב"ה כנגדו: "היית בן דורו של יעקב, אשר נאבק עם לבן, עשו והאיש בנחל יבק, העזרת לו בעצה ותושיה? מי היה יעקב? - רועה עני, ואתה? - עשיר ובעל השפעה. אילו התייחסת ליעקב באהדה הראויה ובמדת החסד הנאמנה - לא היו עוברים עליו יסורים רבים כל כך. היית בזמנו של משה ונמנית על יועצי פרעה. האם נקפת באצבע בשעה שפרעה גזר גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", בשעה שהנוגשים העבידו בפרך את אחיך? שתקת אז ולא מחית, כי יראת להזדהות עם העבדים האומללים. לשלשל להם מטבע - כן, אבל להפוך בזכותם בפומבי - לא. פחדת שמא יאשימוך בנאמנות כפולה. פעלת בדורם של עזרא ונחמיה, מעולי בבל. אתה, איוב בעושרך ובהשפעתך יכולת להחיש את תהליך ישוב הארץ ובנין בית המקדש. ברם, אוזנך אטומה היתה ולא קלטה את הזעקה ההיסטורית של האומה. לא יצאת בסערת מחאה נגד הסנבלטים, השומרונים ושאר שונאי ישראל אשר רצו להחריב את הישוב ולכבות את זיק התקווה האחרון של עם ה'. מה עשית בשעה שעולי הגולה קראו ממעמקי סבל ויאוש: "כשל כח הסבל והעפר הרבה ואנחנו לא נוכל לבנות בחומה"? ישבת בחיבוק ידים! לא השתתפת בסבלם של הלוחמים למען היהדות, ארץ ישראל והגאולה; מעולם לא הבאת קרבן אחד לטובתם. רק לשלומך וטובתך דאגת כל הימים, ורק למענך התפללת והעלית עולות... הנשאת פעם תחינה בעד איש זר מתוך השתתפות בצערו? - לא!..." מתוך היסורים יוכל איוב להבין את חסרונו ולתקן את עצמו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il