^ 1.במשנה (כתובות יד ע"ב) מצינו: "א"ר יוסי, מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה. אמר ר' יוחנן בן נורי: אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה – הרי זו תנשא לכהונה". ובגמרא: "א"ל רבא לרב נחמן, ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מכשר אי כרבי יהושע, אפילו ברוב כשרים נמי פסיל, אמר ליה: הכי אמר רב יהודה אמר רב, בקרונות של ציפורי היה מעשה, וכדרבי אמי, דאמר רבי אמי והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם". ופירש רש"י: "דהשתא איכא רוב סיעה ורוב עיר". מפשט הגמרא נראה שאשה שנאנסה צריכה "תרי רובי" כדי שתוכל להינשא לכהן. אלא שנחלקו הראשונים בהבנת הסוגיה. להלן סיכום שלוש הדעות העיקריות:
א. הרמב"ם (איסורי ביאה פרק יח הל' יג-טז) סבר שכיוון ששאל רבא, ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן כר"ג או כר' יהושע, הסוגיה כאן שייכת למחלוקות רבן גמליאל ור' יהושע (עיין כתובות יב ע"ב-יד ע"ב) וממילא דנו כאן בטוענת ברי לי שלכשר נבעלתי. במחלוקת רבן גמליאל ור' יהושע נפסק (שם יד ע"א): "א"ל שמואל לרב יהודה: הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה... הא לכתחלה הא דיעבד". פירש הרמב"ם, שמה שהצריכה הגמרא לכתחילה רוב היינו אותו רוב המתבאר בסוגייתנו והוא "תרי רובי" – רוב סיעה ורוב העיר. אם כן לכתחילה בטענת ברי ובתרי רובי תינשא לכהונה, ובדיעבד בטענת "ברי" סגי ואפילו הם רוב פסולים אצלה. אם לא טענה, וכגון ש"היתה אלמת או חרשת או שאמרה איני יודעת למי נבעלתי, או שהיתה קטנה שאינה מכרת בין כשר לפסול – הרי זו ספק זונה, ואם נשאת לכהן תצא, אא"כ היו שני הרובים המצויין אצלה כשרים" (רמב"ם שם), שכיוון שאינה טוענת "ברי" צריך "תרי רובי" כדי להכשירה. כתב ה"בית יוסף", שנראה מדברי הרמב"ם שזה מועיל רק בדיעבד, היינו אם היא נישאת לא תצא, אך לכתחילה לא תינשא לכהן כשאינה טוענת "ברי" אף אם יש "תרי רובי". והב"ש (סי' ו ס"ק לא) למד שאף לכתחילה יכולה להינשא לכהן אם ישנם תרי רובי, וכן כתב ה"חלק מחוקק" (שם ס"ק יז) בשם ה"מגיד משנה".
ב. הרא"ש (כתובות פ"א סי' ל), הטור (אבה"ע סי' ו סעי' יז- יח), הר"ן (כתובות ה ע"א בדפי הרי"ף), הרשב"א והרמב"ן (כתובות שם) סברו שמשנתנו עוסקת באשה שאינה טוענת, וכסתמא דמתניתין דבתינוקת, ואנוסה מיירי ואינה יודעת למי נבעלה, ולכן בעינן תרי רובי, אף שרבן גמליאל מכשיר אפילו ברוב פסולים בדיעבד, ורק לכתחילה הוא מצריך רוב כשרים, זה כשטענה "לכשר נבעלתי", אך כאן כיוון שאינה טוענת דבר בעינן "תרי רובי" לכתחילה, וכל שכן בדיעבד.
ג. "בעל המאור" (כתובות ה ע"א בדפי הרי"ף) ורש"י (יד ע"ב ד"ה א"ל) סברו שסוגייתנו כר' יהושע היא, ור' יוסי כמותו סבר, ולכן צריך "תרי רובי", אך אנן סוברים כרבן גמליאל, ולכן אם טענה "ברי" כשרה אפילו ברוב פסולין, ולכתחילה צריך רק רוב כשרים, ואם לא טענה כלום מספיק רוב כשרים, ואין צריך "תרי רובי".
השו"ע (אבה"ע סי' ו סע' יז) הביא בסתם את דברי הרמב"ם, וסיים בי"א כדעת הרא"ש והטור, והלא "סתם ויש, הלכה כסתם" (עיין ב"יד מלאכי" כללי השו"ע אות יז). לכן כתב הב"ש (ס"ק לד) שיש לחשוש לכתחילה לרמב"ם, אלא שאם ישנם תרי רובי מותרת אף לכתחילה, שהרי לרוב הפוסקים זה מספיק, וגם לרמב"ם, אף שה"בית יוסף" כתב שלא תינשא לכתחילה בלא טענה, מכל מקום דעת ה"מגיד משנה" לחלוק, ואנו סומכים עליו.
^ 2. גם אם נגדיר את רוב דוברי הערבית כערבים, אין זה משפיע הלכתית על קביעת זהותו של התוקף. היותו של התוקף בחבורה שאחד מחבריה הוא ערבי אינה מגדירה הלכתית גם אותו כערבי.
^ 3. הכוונה לכל מקום שאינו נחשב כחלק מהעיר, קרי מבואות העיר, כבישים הנכנסים ויוצאים מהעיר, שדות ויערות הסמוכים לעיר – כל אלו אינם נחשבים לחלק מהעיר לעניין זה.
^ 4. בביאור המושג "תרי רובי"– רוב סיעה ורוב העיר – נחלקו הראשונים. הטור (אבה"ע סי' ו) פסק: "רוב העיר כשרים ורוב שיירא של כשרים הבאה ממקום אחר עוברים שם". על-פי הסברו (שם), רוב העיר הכוונה לעיר הקרובה למקום האונס, ורוב סיעה הכוונה לשיירה העוברת שם. אולם הרמב"ם (איסורי ביאה יח, יד) פירש אחרת: "בד"א בשהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברין שם, והיו רוב העוברים שם כשרים ורוב העיר שממנה פרשו אלו העוברין כשרין" – יוצא מדבריו שאין לנו עסק כלל בעיר הקרובה, אלא בסיעה העוברת במקום ובעיר שממנה הגיעה הסיעה.
להלכה, הביא השו"ע (אבה"ע סי' ו סע' יז-יח) בסתם את דעת הרמב"ם, ואגב הכי העתיק את הסברו בתרי רובי. ה"בית מאיר" (סוף הסי', ד"ה ורש"ל ז"ל כתב) העיר: "ולענ"ד אף המחמיר כרמב"ם, מ"מ דתרי רובי דהטור דהיינו רוב העיר ורוב הבאים ממקו"א ישראלים כשרים די, ושרי לכתחילה עכ"פ בטוענת וכו'". ה"חתם סופר" (אבה"ע סי' יח) הסתמך על דבריו והתיר גם אם נבעלה בעיר, כדעת הטור. ועיין ב"בית רדב"ז" (סי' ט), מה שהעיר על ה"חתם סופר", שלדעתו טעה בהבנת ה"בית מאיר", וציין שה"חתם סופר" אילנא רברבי הוא לסמוך עליו בפני עצמו. אלא שנראה מדבריהם שלא מלאם לבם להתיר אלא בטוענת, ואם כן לא יועילו היתרים אלו בנדון דידן. נראה שאפשר לסמוך להלכה על פירושו של הטור, היות שה"באר יעקב" (הביאו ב"מחצית השקל" שם ד"ה יש לחוש) כתב שלדינא מודה הרמב"ם לפירוש הטור, ולא כתב כן אלא מחמת שסבר שהמעשה שבמשנה כך היה, אך לדינא אין חילוק; ועיין בחידושי המהרי"ח למשנה, שפירש גם כן. וכתב ה"חזון איש" (אבה"ע פו"ר סי' ז ס"ק י) שלפי זה גודל הסיעה הנדרש הוא עשרה אנשים העוברים במקום.
^ 5. איסורי ביאה פרק יח הל' טו.
^ 6. אבה"ע סי' ו.
^ 7. כך כתב הרמב"ם (שם): "ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר, אפילו לא היה שוכן שם אלא עכו"ם אחד... הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן, שכל הקבוע כמחצה על מחצה הוא", כלומר שכל מה שהצרכנו "תרי רובי" הוא דווקא כשנבעלה בקרונות שבשדות או בפרשת דרכים, וכפשט המשנה "שירדה למלאות מים מן העין", אך כשנבעלה בעיר ויש שם אפילו גוי אחד – אסורה לכהן, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. הטור (שם) לעומת זאת חלק עליו: "ונראה דאפילו נתעברה בעיר, אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחילה, כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים, אלא אם כן הלכה היא אליו". הסביר ה"בית יוסף" (סי' ו ד"ה ומ"ש רבנו ונראה) שמחלוקתם תלויה בגרסה בגמרא, שעל מה שאמרה הגמרא שרוב סיעה לבד לא מספיק – כי גזרו "רוב סיעה אטו רוב עיר", שאלה הגמרא: "ורוב העיר נמי, אי דקא אזלי אינהו לגבה, כל דפריש מרובא פריש, לא צריכא דקא אזלא איהי לגבייהו דהוה ליה קבוע, וא"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי", כך גרס הטור. לכן למד שכל הבעיה אם נבעלה בעיר היא ש"אזלה איהי לגבייהו", דאז הוי קבוע, אך אם אזלי אינהו לגבה אמרינן כל דפריש, ויועיל תרי רובי. הרמב"ם לעומת זאת גרס: "איכא דאזלה לגבייהו". לפי זה תירוץ הגמרא, ש"כיוון שחיישינן שמא אזלה איהי לגבייהו" ואז הוי קבוע. לכן נבעלה בעיר – לא יועיל לה תרי רובי, עיין בב"ש (שם ס"ק לד) במה שהקשה על ה"בית יוסף" ובהסבר שהציע למחלוקת.
כתב ה"חזון איש" (אבה"ע פו"ר סי' ז ס"ק א) שמחלוקת זאת קשורה במחלוקת נוספת של הרמב"ם והטור לגבי פירוש המושג "תרי רובי" (עיין בהערה 3). הרמב"ם סובר שבעיר אין תרי רובי, שהרי גם אם תמצא סיעה בעיר אין זה כי אם רוב אחד, וכעיר גדולה תחשב, אלא ע"כ שנבעלה מחוץ לעיר, וכגון בפרשת דרכים, ומשום גזרת רוב העיר, שלא יבואו להתיר ב"אזלא איהי לגבייהו", לכן הצריכו תרי רובי שאינם קשורים לעיר הזאת אלא לסיעה. אף-על-פי שרוב העיר "תלוש" הוא מסברה, שכן מה אכפת לי רוב העיר ממנה הגיעה הסיעה – סוף סוף רוב הסיעה העוברים כאן מספיק, מכל מקום מעלה עשו חז"ל ביוחסין, לבל יבואו להתיר ברוב העיר גרידא, שאז יש חשש של קבוע. לעומת זאת, הטור לא חשש לכך, וגם סיעה שבתוך העיר לסיעה תיחשב, לכן פירש שרוב העיר מתייחס לעיר הקרובה, ואפילו אם נבעלה בעיר יועיל "תרי רובי" להכשירה.
להלכה, הביא השו"ע (שם סע' יז-יח) בסתם את דעת הרמב"ם וב"יש מי שאומר" את דעת הטור, והלא בכל מקום שכתב מרן "סתם" לאסור ו"יש" להתיר – הלכה כסתם. גם הפוסקים שכתבו שניתן להקל בזה בשעת הדחק ("פרי חדש" חיו"ד סי' ט סע' ב וב"ח בהקדמה ליו"ד ד"ה ונראה; ונחלקו עליהם רוב הפוסקים, עיין ב"מחזיק ברכה" (יו"ד סי' ט סע' ב) וב"זבחי צדק" (צח נח) כפה"ח (או"ח סי' יג סע' ז), הרי כאן לא נשאלנו על נשואה או על ולד שנזקקים אנו לכשרותו, אלא בלכתחילה עסקינן, ובכגון זה שומה עלינו לדאוג לבל תלקה חלילה קדושת הכהונה בישראל. על כן אם האונס היה בתוך העיר – יש להורות לה שתינשא לישראל, ותקנה יש לה.
^ 8. ה"חתם סופר" (אבה"ע סי' ח) הגדיר מצב זה כ"אי אפשר בענין אחר" מאחר וגדולה הבושה, על כן יש צורך בבירור נוסף במקרה זה.
^ 9. לשאלה אם בנדון דידן יועילו "תרי רובי" כשרים כדי להכשירה יש לצרף את העובדה שהאנס דיבר ערבית. בראשית דברינו נאמר שמה שידענו שאחד התוקפים דובר ערבית אין בזה להגדיר אותו בוודאות כערבי, שכן ישנם יהודים דוברי ערבית, וכן ישנם ערבים דוברי ערבית שאמם יהודייה, אלא שיש כאן רוב, היינו שרוב דוברי הערבית הם גויים ומיעוטם יהודים, ולכן יש לדון במקרה זה, שבו אינה ידועה לנו זהות התוקף, רק המקום שבו היה והשפה שבה דיבר. והנה מצד המקום (בהנחה שיש תרי רובי) נראה היה להחשיבו כיהודי, אך מנגד עומד העניין שרוב דוברי הערבית הם ערבים להחשיבו כגוי, ויש לדון מה הדין כשרוב אחד מתנגד לרוב השני.
ר' עקיבא אייגר (תוספות רע"ק על המשנה אות יד ובחידושים) הקשה על המשנה, שאמרה שאם רוב אנשי העיר משיאים לכהונה הרי זו תינשא לכהונה, והרי אם יש בעיר למשל נ"א איש כשרים ונ' איש פסולין, ורוצה כהן א' מהעיר לשאת אותה – אינו יכול, כיוון שהוא יודע שלא נאנסה על-ידו, ואם כן לגביו יש מחצה על מחצה, לכן מוכח שמדובר כאן כשיש רוב בלעדיו.
הרש"ש (כתובות יד ע"ב ד"ה במשנה) חלק עליו, שלגבי הגדרת הרוב תופס אפילו מי שאינו בגדר הספק, משום שכאשר אנו מסתפקים מי הוא הבועל אנו מניחים שהוא מגיע מקבוצת הרוב. לכן אין נפקא מינה בידיעתו שהוא לא היה הבועל – סוף סוף הגיע הבועל מהרוב. על-פי זה הוסיף לחדש שבמקרה שיש נ' חתיכות בשר כשרות וכ' טרפות, וכל החתיכות הטרפות הן משולשות אולם הנ' חתיכות הכשרות מ' מתוכם מרובעות וי' משולשות, ונמצאה חתיכה משולשת; הנה אם היינו הולכים על-פי רוב החתיכות המשולשות היינו קובעים שהיא טרפה, שכן כ' חתיכות משולשות טרפות ורק י' כשרות, ומנגד רוב חתיכות הבשר שלפנינו כשרות הן, ועל-פי העיקרון שקבע לעיל, שמשייכים את הפרט לקבוצת הרוב אף אם בסברה היינו משייכים אותו לקבוצה אחרת, רצה לומר גם כאן שנלך אחר רוב חתיכות הבשר, וממילא החתיכה כשרה.
ואם נלך לדעת הרש"ש, היה נראה לומר שגם בנדון דידן יהיה הדין כן, ונלך אחרי רוב העיר אף שמצד היותו דובר ערבית היה ראוי לשייכו לרוב אחר. אלא שגם הרש"ש סיים דבריו: "ודבר זה צריך עדיין תלמוד". כפי שציינו, ר' עקיבא אייגר חלק עליו, ולפיו אין להכניס בגדר הספק מי שאין מסופקים בו, והיינו שצריכים תרי רובי בקרב דוברי הערבית. נוסיף שדברי הרש"ש נסובו על מקרה שבו שני רובים מנגדים אחד לשני, אך שני הרובים מאותו סוג הם, מה שאין כן בנדון דידן, שכל אחד מהרובים שייך לסוג אחר של רוב, "רוב דוברי ערבית ערבים הם" הוא רוב שאינו לפנינו ואילו "רוב אנשי העיר יהודים" הוא רוב שישנו לפנינו, והבדל יש בין רוב שלפנינו ושאינו לפנינו. רוב שאינו לפנינו מלמדנו על טבע העולם שכך הוא, והוא סיבה לדבר – הסיבה שרוב בהמות אינן טרפות היא מפני שכך הוא טבע העולם. אמנם ידענו על כך רק אחר שבדקנו והגענו למסקנה שרוב הבהמות הן כאלה, אך מרגע זה ואילך ברור לנו שכך טבע העולם – זו הסיבה שהולכים אחרי הרוב. לעומת זה, רוב שישנו לפנינו הוא מקרה, שכן אין סיבה שהבשר הנמצא נפל דווקא מהכשרות ולא מהטרפות, אלא שמספר האפשרויות מראה שיש יותר סיכוי שהוא נפל מהכשרות ולא מהטרפות, שכן ישנן תשע אפשרויות שנפל מהחנות הכשרה, ורק אפשרות אחת שנפל מהטרפה. מי אמר לנו שבהתנגשות ביניהם נעדיף את הרוב שישנו לפנינו? להיפך, נראה שבדין כזה עדיף רוב שאינו לפנינו, שכן הוא מצביע על סיבה בעצם הדבר, מה שאין כן רוב שישנו לפנינו, שרק מצביע על סיכוי יותר גדול מבחינת האפשרויות. סברה זו, שרוב שאינו לפנינו עדיף משישנו לפנינו מצינו בחידושי ר' עקיבא אייגר (חידושים כתובות יג) ובדברי רבי שמעון שקופ ("שערי ישר" סי' ג סע' ג) ובהגהות "אמרי ברוך" (לש"ש א א), וכן נראה מדברי ה"שב שמעתא" גופיה (ב, טו-טז).
אף שסברה זו שנויה במחלוקת באחרונים, עיין ב"חלקת יואב" (א יו"ד פתיחה ב ד"ה וכן) שסבר שרוב שישנו לפנינו עדיף, וכן בחידושי ר' מאיר שמחה (סנהדרין סט ע"א ד"ה שם מסתפינא), והוא משום שלמד שרוב פועל מדין ביטול ברוב, היינו שאנו רואים את הרוב והמיעוט כאילו שניהם לפנינו, והמיעוט בטל ברוב. מכל מקום מידי ספק לא יצאנו, על כן נראה שראוי להחמיר בנדון זה בכל מקום שאין סיבות מיוחדות להקל כדלעיל, וכמו שכתוב ב"עזרת כהן" (סי' ט): "אע"פ שמדת הרחמים הומה מאוד לגורל אחיותנו העלובות, מ"מ צריכים מאוד להיות עומדים על המשמר, שלא תלקה ח"ו קדושת המשפחה בישראל", וכמו שראינו בחז"ל, שהחמירו חומרות יתרות בענייני יוחסין ופסולי כהונה, וכדאיתא "מעלה עשו ביוחסין" (שם טו ע"א), ו"נהגו הכהנים סלסול בעצמם" (ירושלמי בכורים פ"א ה"ה). כאמור לעיל, כל זה במקום שהחומרה לא תביא לידי קולא וזלזול בבנות ישראל.