א - זכר לחורבן
בעקבות חורבן בית המקדש התחוללה מהפכה נוראה, דומה היה שלאחר חורבן בית המקדש, וכל מה שארע בעקבותיו, לא יהיה אפשר להמשיך לחיות באופן רגיל.
וכך מסופר בתלמוד (ב"ב ס, ב): כשחרב בית המקדש השני, נתרבו פרושים בישראל, שלא אכלו בשר ולא שתו יין. נטפל להן רבי יהושע ואמר: בָּנַי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: היאך נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? והיאך נשתה יין שהיו מנסכים ממנו על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן גם לחם אל תאכלו שהרי נתבטלו המנחות. אמרו לו: אכן אפשר שנתקיים ללא לחם על ידי אכילת פירות. אמר להם: גם פירות אי אפשר שתאכלו, שהרי נתבטלו הביכורים שהיו באים מפירות שבעת המינים. אמרו לו: אפשר לאכול פירות אחרים. אמר להם: וגם מים אי אפשר שתשתו, שכבר בטל ניסוך המים. ומאחר שאי אפשר להתקיים ללא מים שתקו הפרושים.
אמר להם רבי יהושע: בָּנַי, בואו ואומר לכם - שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, ולהתאבל יותר מידי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.
רבי יהושע המשיך והסביר להם את הכלל, היסוד הוא שהחיים חייבים להימשך, ואין להסכים שהאבל הנורא על חורבן בית המקדש ישרה דיכאון שהעם לא יוכל לעמוד בו. ולכן ודאי שאי אפשר לגזור שכל זמן שבית המקדש חרב לא יאכלו בשר ולא ישתו יין. אולם בכל עת שאדם נמצא בשמחה מיוחדת, עליו לזכור את חורבן בית המקדש, שכל זמן שבית המקדש חרב, עדיין אין השמחה שלימה. ולכן אמרו חכמים, שהחתן ביום חתונתו צריך להעלות את ירושלים על ראש שמחתו ולשים אפר על ראשו. וכן אדם שבונה בית צריך להשאיר אמה על אמה ללא סיוד זכר לחורבן. וכשעורכים סעודה שיש בה שמחה צריך למעט בתבשיל אחד זכר לחורבן, וכן בתכשיטי אשה.
ב - אמה זכר לחורבן
תקנו חכמים מספר תקנות, כדי להזכיר לנו את חורבן בית המקדש. העיקר הוא, שדווקא בעת שאדם שמח מאוד, בשעה שהצליח להגיע לאיזה הישג שנותן לו סיפוק, דווקא אז עליו לזכור שהשמחה עדיין אינה שלימה, הואיל ובית המקדש חרב.
ולכן תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, ומגיע לשלב האחרון של הסיוד, והנה עוד מעט הוא עומד לסיים את בניית ביתו הפרטי, באותה שעה עליו לזכור שהבית הכללי, בית המקדש, עדיין חרב, וכזכר לאבלות על החורבן עליו להשאיר מקום של אמה על אמה לא מסויד. בתקנה זו הורו לנו חכמים, שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, גם הבית הפרטי של האדם לא יכול להיות מושלם לגמרי, ולכן צריך להשאיר אמה אחת לא מסוידת. אמה היא בערך חצי מטר, ואם כן למעשה, יש להשאיר מקום של חצי מטר על חצי מטר לא מסויד. וגם מי שמדביק טפטים על קירותיו, צריך להשאיר מקום של חצי מטר על חצי מטר ללא סיד וללא טפט.
ואותה אמה לא מסוידת צריכה להיות במקום בולט, ולכן קבעו חכמים שיניח אמה זו מול הפתח. ואמנם היו שהבינו שהכוונה היא מעל לפתח, כדי שיושבי הבית יראו תמיד את המקום הלא מסויד, אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שייכנס לבית יוכל לראותה. ורק במקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח, כגון בבית שאין בו קיר מול הפתח - אפשר להניח אותה מעל לפתח (שו"ע או"ח תקס, א; מ"ב ג; ערוה"ש ה).
ג - דין קונה בית
פעמים רבות אדם קונה בית מחברו, והוא מוצא כי לא נשתיירה בו אמה לא מסוידת. והשאלה האם במקרה כזה הקונה צריך לשייף מעט את הקיר שממול לפתח כדי לחשוף בו שטח של חצי מטר על חצי מטר זכר לחורבן, או שהואיל ולא הוא סייד את הבית, ממילא לא עליו מוטלת המצווה להשאיר מקום לא מסויד זכר לחורבן? התשובה תלויה במי שבנה את הבית, כלומר בבעל הבית הראשון. אם זה שבנה את הבית הוא יהודי, מוטלת עליו המצווה לשייר אמה על אמה ללא סיד. ואם אותו יהודי לא עשה כן, מאחר שהיה מצוּוה לשייר את האמה בשעת הבנייה, נמצא שהאמה מסוידת באיסור, ולכן צריך הקונה לשייף את הסיד ממנה. אבל אם בעל הבית הראשון היה גוי, כיוון שלא היתה עליו שום מצווה להשאיר מקום לא מסויד, גם זה שקנה ממנו את הדירה פטור מלגרד את הסיד בשטח של אמה על אמה (שו"ע או"ח תקס, א; מ"ב ד).
ואין זה משנה מי הם הבנאים, אלא העיקר הוא מי בעל הבית. אם בעל הבית הוא יהודי, גם אם פועלים נוכרים בונים את ביתו, הואיל והם בונים בשבילו, עליו לדאוג שישיירו מקום של אמה על אמה ללא סיד. ואם טעו וסיידו את הכל, צריך בעל הבית לגרד בעצמו שיעור של אמה על אמה מול הפתח.
ד - מי שבונה בתים למכירה
בתשובות 'אגרות-משה' (או"ח ג, פו) מובא חידוש לגבי דין שיור אמה על אמה ללא סיד זכר לחורבן. לדעתו רק אדם שבונה את ביתו צריך להשאיר אמה על אמה מול הפתח ללא סיד. אבל אדם שבונה בתים כדי למוכרם, אפילו אם הוא מתכוון למוכרם ליהודים, אין עליו מצווה להשאיר אמה על אמה ללא סיד, הואיל ובתים אלו לא נועדו לשימושו האישי. עוד כתב ב'אגרות-משה', שהואיל והקבלן שבנה את הבית היה פטור מלשייר אמה זכר לחורבן, גם הקונה פטור מלשייף את מקומה של אותה אמה. כי רק מי שבנה את ביתו בעצמו, או ששכר קבלן לשם בניית ביתו, רק הוא צריך להשאיר מקום של אמה על אמה זכר לחורבן, שכן אמרו חכמים (ב"ב ס, ב): "טח ביתו בטיט ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד". כלומר החיוב הוא על מי שבונה את ביתו. אבל מי שבונה בתים כדי למוכרם או להשכירם, פטור מלהשאיר בהם אמה על אמה זכר לחורבן.
ומאחר שהבונה פטור, גם מי שקנה ממנו פטור מלשייף את הסיד באמה שמול הפתח. אבל מעתה ואילך, אם ירצה הדייר לצבוע את ביתו, חובה עליו להשאיר את האמה שמול הפתח ללא הצבע.
אולם צריך לסייג מעט ולומר, שאם הדירה נקנתה מהקבלן עוד לפני סיומה, גם לפי ה'אגרות-משה' צריך להשאיר אמה לא מסוידת, שכן בשעת הסיוד, הדירה כבר נקראת ביתו, ואם הצבעים סיידו גם את האמה שמול הפתח, צריך הקונה לשייף בעצמו את אותו המקום.
וכל זה הוא לדעת 'האגרות-משה', אבל ישנם פוסקים שחולקים בזה וסוברים, שאם בעל הבית הראשון היה יהודי, הרי שבכל מקרה ישנה חובה לשייר אמה על אמה ללא סיד. ולכן מי שקונה דירה מקבלן יהודי, אם לא שיירו בה אמה ללא סיד עליו לשייף בעצמו את אותה האמה. וגם אם הדייר הראשון לא עשה כן, כל מי שיקנה לאחר מכן את הדירה, יצטרך על פי ההלכה לשייף את אותה האמה, שהואיל ובעל הבית הראשון היה יהודי, הדירה התחייבה בשיור אמה זכר לחורבן (כך משמע מפשטות לשון הפוסקים, שרק אם בעל הבית הראשון היה גוי, הבית פטור מזה. מג"א סק"ד ועוד).
ה - קרמיקה טפטים וצביעה מיוחדת
ישנה מחלוקת בהלכה בין הרמב"ם לטור, בשאלה האם מותר לאדם, בזמן שבית המקדש חרב, לקשט את קירות ביתו הפרטי בקרמיקה מצוירת או בטפטים עם דוגמאות או אפילו בצביעה מיוחדת של שני צבעים עם דוגמאות. ואף כי ברור שמותר לתלות תמונות על הקיר, מכל מקום נחלקו לעניין צביעת הקיר במיני ציורים או דוגמאות. לדעת בעל הטורים, מותר לקשט את קירות הבית בכל מיני קישוטים, וזאת בתנאי שישייר אמה על אמה ללא שום ציור וללא סיד זכר לחורבן בית המקדש (טור או"ח תקס עפ"י הברייתא השלישית בב"ב ס, ב).
אולם לדעת הרמב"ם, מאז שנחרב בית המקדש תקנו חכמים שלא לקשט את הבית הפרטי יותר מידי, ולכן אסור לצפות את הקירות בקרמיקה, בטפטים או בציורי קיר. וכל מה שתקנו חכמים להשאיר אמה על אמה זהו דווקא בסיד או בצבע, אבל לקשט את הקירות בקרמיקה וכדומה - אסור לגמרי (הל' תעניות ה, יב, עפ"י הברייתא הראשונה בב"ב ס, ב, וכן פסק השו"ע תקס, א, ובאר הטעם בכ"מ וב"י).
להלכה, הרבה פוסקים סוברים כדעת המקלים, והמנהג הרווח אצל משפחות רבות, לקשט את קירות הבית בטפטים או בקרמיקה מצוירת, וכזכר לחורבן משאירים אמה על אמה בלא סיוד. ומנהג חסידות להחמיר כדעתו של הרמב"ם ולהימנע מקישוט הבית כולו בקרמיקה וכדומה, ולהסתפק בסיד או בצבע פשוט, וגם אז להשאיר, כמובן, אמה על אמה ללא סיד או צבע (גם מהרי"ף והרא"ש משמע שמותר, ובמ"ב סק"א כתב שכן המנהג).
בבית כנסת ובית מדרש, לכל הדעות אין צורך לשייר מקום של אמה על אמה ללא סיד, וכן מותר לצפות את הקירות בטפטים או בקרמיקה מצוירת, כי התקנה היא דווקא בביתו הפרטי של האדם, ולא במקום ציבורי (מ"א ופמ"ג תקס, ד).
ו - סיד וצבע
כתב השולחן ערוך (או"ח תקס, א):
היום בבנייה רגילה אין משתמשים בטיט אלא בטיח. ולטיח שתי שכבות, בשכבה הראשונה מניחים טיח שחור, ואח"כ טיח לבן אפרפר, ועל הטיח הלבן מסיידים בסיד. ואם כן להלכה את אותה אמה שממול לפתח אין לסייד כלל, באופן שהטיח הלבן ייראה בה.
וחשוב להדגיש זאת, מפני שרבים נוהגים לסייד את כל הבית, ולהשאיר אמה על אמה בלי הצבע שבא לאחר הסיד. וכן יש שנהגו לצבוע לגמרי את כל הבית, ולאחר מכן - כזכר לחורבן - צובעים בשחור את מקומה של האמה שמול הפתח.
ואמנם יש למקלים על מה לסמוך, ואין למחות כנגדם. כי יש מי שהסביר שעיקר התקנה הוא שיהיה ניכר שינוי באותה אמה זכר לחורבן. ולכן אם ניכר הבדל בין הצבע של כל הבית לאותה אמה שהיא רק מסוידת, או שצבעו אותה בשחור, יוצאים בזה (עיין שעה"צ תקס, ח, אג"מ או"ח ג, פו).
אבל לדעת רוב הפוסקים, צריך לשייר אמה ללא צבע וללא סיד, וכלשונו של השולחן ערוך: "ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח ללא סיד". כי אין זה מספיק שיהיה היכר כלשהו זכר לחורבן, אלא צריך שהבית לא יהיה גמור, והסיד הוא הגימור. ולכן אם בטעות סיידו את כל הבית ללא השארת אמה, ראוי לשייף את הסיד מאותה אמה, כדי לחשוף את הטיח הלבן, ולא להסתפק בזה שבשלב הצבע ידלגו על אותה אמה (מ"ב תקס, ב.).
קירות גבס אין רגילים לסייד, ואזי יש להסתפק בכך שלא יצבעו את אותה אמה.
ז - ציור חומות באותה אמה
ישנו מנהג ששורשו בטעות, והוא שבמקום להניח אמה על אמה ללא סיוד, תולים ממול לפתח תמונה של הר הבית, אבל להלכה אין לעשות כן, כי התמונה אינה יכולה להיות תחליף לתקנת חכמים. אלא צריך להשאיר אמה על אמה מול הפתח ללא סיוד, ומי שרוצה להדר ולעשות איזה סימן שעל ידו יבין כל מי שנכנס לביתו את פשר אותה אמה לא מסוידת, יוכל לתלות את התמונה של הר הבית מעל לאותה אמה או לצידה. וכן אפשר לכתוב מעל לאמה את הפסוק "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז, ה). ויש שמשאירים את הטיח ללא סיד, וחורטים בטיח ציור של חומות, וכיוון שאין שם סיד, יוצאים בזה.
ואמנם כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, יתכן שיש למקלים על מה לסמוך, כי אולי יסוד התקנה הוא שיהיה זכר לחורבן, וכמובן שבתמונת הר הבית יש זכר לחורבן. אולם כאמור לדעת רוב רובם של הפוסקים עיקר התקנה הוא שהאמה תישאר ללא צבע וללא סיד, כלומר בניין הבית לא יסתיים לגמרי, ובזה יבוא לידי ביטוי הרעיון, שכל זמן שבית המקדש אינו בנוי, גם הבית הפרטי שלנו, עדיין לא יכול להיות שלם לגמרי.
ח - עריכת שולחן לסעודה
תקנה נוספת שתקנו חכמים זכר לחורבן בית המקדש, שכל העורך שולחן לאורחים יחסיר ממנו איזה דבר מאכל מן המאכלים שמקובל להגיש. ודווקא בסעודה מיוחדת, כגון שבאו אצלו אורחים, או סעודת מצווה כסעודת ברית מילה או נישואים, צריך לחסר דבר מה, אבל בארוחה רגילה שאין בה שמחה מיוחדת, אין צורך לחסר דבר מה זכר לחורבן (ב"ב ס, ב. שו"ע או"ח תקס, ב).
בשבת וביום טוב אין לחסר שום דבר ממה שראוי להכין לצורך הסעודות. כי בזמנים אלו אנו נמצאים במדרגה גבוהה יותר מהמציאות הרגילה שלנו בעולם הזה, ולמדרגה הגבוהה הזו האבלות אינה מגיעה, ולכן אין מנהגי אבלות בשבת ויום טוב. אולם בסעודות של ימי החול, ואפילו אם הן סעודות מצווה, תקנו חכמים שהואיל ויש בהן שמחה, צריך לחסר בהן דבר מה כזכר לחורבן. ללמדנו שכל זמן שבית המקדש חרב אין אפשרות לקיים שמחה שלימה בעולם הזה (מ"ב תקס, ה, עפ"י ט"ז ומור וקציעה).
כיום קשה לדעת איך בדיוק לקיים את התקנה הזו, ולכן למעשה רבים אינם נוהגים לקיימה. כנראה שבעבר היה ידוע מה מקובל להגיש בכל סעודה, וממילא כשהיו מחסרים מאכל אחד החסרון היה ניכר, וכולם הבינו שטעם החסרון מפני שעדיין בית המקדש חרב. אבל היום, שאין תפריט ידוע לכל סעודה, קשה לדעת מתי החסירו תבשיל ומתי לא. יכולה להיות סעודה שהגישו בה מעט תבשילים אבל עשו זאת מטעמי חסכון ולא כזכר לחורבן. ולעומת זאת יתכן שאדם יכין סעודה מלאה כל טוב, אולם בליבו חפץ להוסיף עוד תבשיל, והחסירו מפני חורבן בית המקדש.
כנראה שזו הסיבה שהרמב"ם (הל' תעניות ה, יג) כתב, שלא מספיק להחסיר תבשיל, אלא צריך גם להשאיר מקום פנוי בשולחן, כדי שיהיה ניכר שבאותו מקום היה ראוי להניח דבר מאכל, והניחוהו ריק כזכר לחורבן. וכן פסק השולחן ערוך, שיניח מקום פנוי בשולחן ללא קערה מן הקערות הראויות לתת שם (שו"ע או"ח תקס, ב; מ"ב ז).
והאמת שגם לשייר מקום פנוי בשולחן כפי שכתב הרמב"ם לא נהגו. ואולי מפני שהשולחנות שלנו אינם בגודל שווה, וגם כשנשאר מקום פנוי, לא נדע שזה מפני החורבן, כי אפשר שהמקום הפנוי נשאר מפאת גודלו של השולחן. ונראה שגם צורת ההגשה השתנתה, שכן פעם היו מגישים את כל התבשילים מיד בתחילת הסעודה, ואז היה ניכר שהחסירו משהו. אבל היום, שרגילים להגיש בכל פעם מנה אחת, במשך כל זמן הסעודה יש מקומות פנויים על השולחן, ואין הדבר ניכר כזכר לחורבן. אלו כנראה הסיבות שכיום אין נוהגים להקפיד בדין זה (עיין ח"א קלז, ב; ערוה"ש תקס, ו).
אבל מכל מקום, הואיל והאחרונים הזכירו דין זה להלכה, משמע שצריך לקיימו. ולכן ראוי שכל בעלת בית תהיה מודעת להלכה זו, ולפני כל סעודה מיוחדת תתכנן איזה מאכלים היתה רוצה להגיש, ותפחית אחד מהם, זכר לחורבן בית המקדש. וראוי שגם יישאר מקום פנוי בשולחן כפי שכתב הרמב"ם. וכן כאשר מסכמים עם בעל אולם או קייטרינג על תפריט לשמחה, נכון לחשוב תחילה איזה מאכלים היו רוצים להגיש, ולהפחית אחד מהם, זכר לחורבן.
ט - תכשיטי אשה
בכל התקנות שתקנו חכמים זכר לחורבן הכלל הוא, שדווקא בדבר שאדם רגיל לשמוח בו ביותר, עליו למעט דבר מה, כדי לזכור את חורבן הבית, שכל זמן שבית המקדש חרב אין השמחה שלימה. ולכן גם לגבי תכשיטים, שיש לאשה שמחה בהם, תקנו חכמים: "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (ב"ב ס, ב).
והכוונה היא שאשה שיש לה הרבה מיני תכשיטים, לא תענוד את כולם בבת אחת, אלא בכל פעם תחסיר תכשיט אחד מאותם התכשיטים שהיתה יכולה להתקשט בהם עתה, כדי שתזכור את חורבן בית המקדש (שו"ע או"ח תקס, ב; מ"ב ח).
אומות העולם עומדות תמהות מול תופעת נצחיותו של עם ישראל; אין עוד עם בעולם שגורש מנחלתו, נתפזר בארבע כנפות תבל, ולמרות זאת במשך תקופה כה ארוכה שמר על זהותו הלאומית. ולא זו בלבד, אלא שעוד נשארו בו כוחות חיים מספיקים כדי לשוב בחזרה לארצו ולבנותה, כפי שאנו זוכים לראות היום. אין ספק שהתורה האלוקית הנצחית היא זו שסייעה לעם ישראל לשמור על זהותו. והתקנות האלו שתקנו חכמים זכר לחורבן שימרו בתוכנו בכל עת את הידיעה, שהחיים בגלות אינם לכתחילה, ומקומנו הטבעי בארץ ישראל. לא יועילו כל בתי הכנסיות והמדרשות שבחוץ לארץ, כל זמן שבית המקדש חרב, עדיין אנו אבלים.
וגם כיום, שזכינו בחסדי ה' לקיבוץ גלויות ולבניין הארץ, יש להמשיך לשמור את כל התקנות שתקנו חכמים זכר לחורבן בית המקדש. ודווקא המשך האבלות על חורבן בית המקדש יעורר בלבבנו תשוקה גדולה יותר לגילוי שכינה בארץ, ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
בעקבות חורבן בית המקדש התחוללה מהפכה נוראה, דומה היה שלאחר חורבן בית המקדש, וכל מה שארע בעקבותיו, לא יהיה אפשר להמשיך לחיות באופן רגיל.
וכך מסופר בתלמוד (ב"ב ס, ב): כשחרב בית המקדש השני, נתרבו פרושים בישראל, שלא אכלו בשר ולא שתו יין. נטפל להן רבי יהושע ואמר: בָּנַי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין? אמרו לו: היאך נאכל בשר שממנו מקריבים על גבי המזבח ועכשיו בטל? והיאך נשתה יין שהיו מנסכים ממנו על גבי המזבח ועכשיו בטל? אמר להם: אם כן גם לחם אל תאכלו שהרי נתבטלו המנחות. אמרו לו: אכן אפשר שנתקיים ללא לחם על ידי אכילת פירות. אמר להם: גם פירות אי אפשר שתאכלו, שהרי נתבטלו הביכורים שהיו באים מפירות שבעת המינים. אמרו לו: אפשר לאכול פירות אחרים. אמר להם: וגם מים אי אפשר שתשתו, שכבר בטל ניסוך המים. ומאחר שאי אפשר להתקיים ללא מים שתקו הפרושים.
אמר להם רבי יהושע: בָּנַי, בואו ואומר לכם - שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, ולהתאבל יותר מידי אי אפשר, שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה.
רבי יהושע המשיך והסביר להם את הכלל, היסוד הוא שהחיים חייבים להימשך, ואין להסכים שהאבל הנורא על חורבן בית המקדש ישרה דיכאון שהעם לא יוכל לעמוד בו. ולכן ודאי שאי אפשר לגזור שכל זמן שבית המקדש חרב לא יאכלו בשר ולא ישתו יין. אולם בכל עת שאדם נמצא בשמחה מיוחדת, עליו לזכור את חורבן בית המקדש, שכל זמן שבית המקדש חרב, עדיין אין השמחה שלימה. ולכן אמרו חכמים, שהחתן ביום חתונתו צריך להעלות את ירושלים על ראש שמחתו ולשים אפר על ראשו. וכן אדם שבונה בית צריך להשאיר אמה על אמה ללא סיוד זכר לחורבן. וכשעורכים סעודה שיש בה שמחה צריך למעט בתבשיל אחד זכר לחורבן, וכן בתכשיטי אשה.
ב - אמה זכר לחורבן
תקנו חכמים מספר תקנות, כדי להזכיר לנו את חורבן בית המקדש. העיקר הוא, שדווקא בעת שאדם שמח מאוד, בשעה שהצליח להגיע לאיזה הישג שנותן לו סיפוק, דווקא אז עליו לזכור שהשמחה עדיין אינה שלימה, הואיל ובית המקדש חרב.
ולכן תקנו חכמים, שבשעה שאדם בונה את ביתו, ומגיע לשלב האחרון של הסיוד, והנה עוד מעט הוא עומד לסיים את בניית ביתו הפרטי, באותה שעה עליו לזכור שהבית הכללי, בית המקדש, עדיין חרב, וכזכר לאבלות על החורבן עליו להשאיר מקום של אמה על אמה לא מסויד. בתקנה זו הורו לנו חכמים, שכל זמן שבית המקדש עוד לא בנוי, גם הבית הפרטי של האדם לא יכול להיות מושלם לגמרי, ולכן צריך להשאיר אמה אחת לא מסוידת. אמה היא בערך חצי מטר, ואם כן למעשה, יש להשאיר מקום של חצי מטר על חצי מטר לא מסויד. וגם מי שמדביק טפטים על קירותיו, צריך להשאיר מקום של חצי מטר על חצי מטר ללא סיד וללא טפט.
ואותה אמה לא מסוידת צריכה להיות במקום בולט, ולכן קבעו חכמים שיניח אמה זו מול הפתח. ואמנם היו שהבינו שהכוונה היא מעל לפתח, כדי שיושבי הבית יראו תמיד את המקום הלא מסויד, אולם לדעת רוב הפוסקים יש להשאיר את האמה מול הפתח, כדי שכל מי שייכנס לבית יוכל לראותה. ורק במקום שאין אפשרות להניח את האמה מול הפתח, כגון בבית שאין בו קיר מול הפתח - אפשר להניח אותה מעל לפתח (שו"ע או"ח תקס, א; מ"ב ג; ערוה"ש ה).
ג - דין קונה בית
פעמים רבות אדם קונה בית מחברו, והוא מוצא כי לא נשתיירה בו אמה לא מסוידת. והשאלה האם במקרה כזה הקונה צריך לשייף מעט את הקיר שממול לפתח כדי לחשוף בו שטח של חצי מטר על חצי מטר זכר לחורבן, או שהואיל ולא הוא סייד את הבית, ממילא לא עליו מוטלת המצווה להשאיר מקום לא מסויד זכר לחורבן? התשובה תלויה במי שבנה את הבית, כלומר בבעל הבית הראשון. אם זה שבנה את הבית הוא יהודי, מוטלת עליו המצווה לשייר אמה על אמה ללא סיד. ואם אותו יהודי לא עשה כן, מאחר שהיה מצוּוה לשייר את האמה בשעת הבנייה, נמצא שהאמה מסוידת באיסור, ולכן צריך הקונה לשייף את הסיד ממנה. אבל אם בעל הבית הראשון היה גוי, כיוון שלא היתה עליו שום מצווה להשאיר מקום לא מסויד, גם זה שקנה ממנו את הדירה פטור מלגרד את הסיד בשטח של אמה על אמה (שו"ע או"ח תקס, א; מ"ב ד).
ואין זה משנה מי הם הבנאים, אלא העיקר הוא מי בעל הבית. אם בעל הבית הוא יהודי, גם אם פועלים נוכרים בונים את ביתו, הואיל והם בונים בשבילו, עליו לדאוג שישיירו מקום של אמה על אמה ללא סיד. ואם טעו וסיידו את הכל, צריך בעל הבית לגרד בעצמו שיעור של אמה על אמה מול הפתח.
ד - מי שבונה בתים למכירה
בתשובות 'אגרות-משה' (או"ח ג, פו) מובא חידוש לגבי דין שיור אמה על אמה ללא סיד זכר לחורבן. לדעתו רק אדם שבונה את ביתו צריך להשאיר אמה על אמה מול הפתח ללא סיד. אבל אדם שבונה בתים כדי למוכרם, אפילו אם הוא מתכוון למוכרם ליהודים, אין עליו מצווה להשאיר אמה על אמה ללא סיד, הואיל ובתים אלו לא נועדו לשימושו האישי. עוד כתב ב'אגרות-משה', שהואיל והקבלן שבנה את הבית היה פטור מלשייר אמה זכר לחורבן, גם הקונה פטור מלשייף את מקומה של אותה אמה. כי רק מי שבנה את ביתו בעצמו, או ששכר קבלן לשם בניית ביתו, רק הוא צריך להשאיר מקום של אמה על אמה זכר לחורבן, שכן אמרו חכמים (ב"ב ס, ב): "טח ביתו בטיט ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד". כלומר החיוב הוא על מי שבונה את ביתו. אבל מי שבונה בתים כדי למוכרם או להשכירם, פטור מלהשאיר בהם אמה על אמה זכר לחורבן.
ומאחר שהבונה פטור, גם מי שקנה ממנו פטור מלשייף את הסיד באמה שמול הפתח. אבל מעתה ואילך, אם ירצה הדייר לצבוע את ביתו, חובה עליו להשאיר את האמה שמול הפתח ללא הצבע.
אולם צריך לסייג מעט ולומר, שאם הדירה נקנתה מהקבלן עוד לפני סיומה, גם לפי ה'אגרות-משה' צריך להשאיר אמה לא מסוידת, שכן בשעת הסיוד, הדירה כבר נקראת ביתו, ואם הצבעים סיידו גם את האמה שמול הפתח, צריך הקונה לשייף בעצמו את אותו המקום.
וכל זה הוא לדעת 'האגרות-משה', אבל ישנם פוסקים שחולקים בזה וסוברים, שאם בעל הבית הראשון היה יהודי, הרי שבכל מקרה ישנה חובה לשייר אמה על אמה ללא סיד. ולכן מי שקונה דירה מקבלן יהודי, אם לא שיירו בה אמה ללא סיד עליו לשייף בעצמו את אותה האמה. וגם אם הדייר הראשון לא עשה כן, כל מי שיקנה לאחר מכן את הדירה, יצטרך על פי ההלכה לשייף את אותה האמה, שהואיל ובעל הבית הראשון היה יהודי, הדירה התחייבה בשיור אמה זכר לחורבן (כך משמע מפשטות לשון הפוסקים, שרק אם בעל הבית הראשון היה גוי, הבית פטור מזה. מג"א סק"ד ועוד).
ה - קרמיקה טפטים וצביעה מיוחדת
ישנה מחלוקת בהלכה בין הרמב"ם לטור, בשאלה האם מותר לאדם, בזמן שבית המקדש חרב, לקשט את קירות ביתו הפרטי בקרמיקה מצוירת או בטפטים עם דוגמאות או אפילו בצביעה מיוחדת של שני צבעים עם דוגמאות. ואף כי ברור שמותר לתלות תמונות על הקיר, מכל מקום נחלקו לעניין צביעת הקיר במיני ציורים או דוגמאות. לדעת בעל הטורים, מותר לקשט את קירות הבית בכל מיני קישוטים, וזאת בתנאי שישייר אמה על אמה ללא שום ציור וללא סיד זכר לחורבן בית המקדש (טור או"ח תקס עפ"י הברייתא השלישית בב"ב ס, ב).
אולם לדעת הרמב"ם, מאז שנחרב בית המקדש תקנו חכמים שלא לקשט את הבית הפרטי יותר מידי, ולכן אסור לצפות את הקירות בקרמיקה, בטפטים או בציורי קיר. וכל מה שתקנו חכמים להשאיר אמה על אמה זהו דווקא בסיד או בצבע, אבל לקשט את הקירות בקרמיקה וכדומה - אסור לגמרי (הל' תעניות ה, יב, עפ"י הברייתא הראשונה בב"ב ס, ב, וכן פסק השו"ע תקס, א, ובאר הטעם בכ"מ וב"י).
להלכה, הרבה פוסקים סוברים כדעת המקלים, והמנהג הרווח אצל משפחות רבות, לקשט את קירות הבית בטפטים או בקרמיקה מצוירת, וכזכר לחורבן משאירים אמה על אמה בלא סיוד. ומנהג חסידות להחמיר כדעתו של הרמב"ם ולהימנע מקישוט הבית כולו בקרמיקה וכדומה, ולהסתפק בסיד או בצבע פשוט, וגם אז להשאיר, כמובן, אמה על אמה ללא סיד או צבע (גם מהרי"ף והרא"ש משמע שמותר, ובמ"ב סק"א כתב שכן המנהג).
בבית כנסת ובית מדרש, לכל הדעות אין צורך לשייר מקום של אמה על אמה ללא סיד, וכן מותר לצפות את הקירות בטפטים או בקרמיקה מצוירת, כי התקנה היא דווקא בביתו הפרטי של האדם, ולא במקום ציבורי (מ"א ופמ"ג תקס, ד).
ו - סיד וצבע
כתב השולחן ערוך (או"ח תקס, א):
"משחרב בית המקדש תקנו חכמים שבאותו הדור, שאין בונים לעולם בניין מסויד ומכויר כבניין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד".
היום בבנייה רגילה אין משתמשים בטיט אלא בטיח. ולטיח שתי שכבות, בשכבה הראשונה מניחים טיח שחור, ואח"כ טיח לבן אפרפר, ועל הטיח הלבן מסיידים בסיד. ואם כן להלכה את אותה אמה שממול לפתח אין לסייד כלל, באופן שהטיח הלבן ייראה בה.
וחשוב להדגיש זאת, מפני שרבים נוהגים לסייד את כל הבית, ולהשאיר אמה על אמה בלי הצבע שבא לאחר הסיד. וכן יש שנהגו לצבוע לגמרי את כל הבית, ולאחר מכן - כזכר לחורבן - צובעים בשחור את מקומה של האמה שמול הפתח.
ואמנם יש למקלים על מה לסמוך, ואין למחות כנגדם. כי יש מי שהסביר שעיקר התקנה הוא שיהיה ניכר שינוי באותה אמה זכר לחורבן. ולכן אם ניכר הבדל בין הצבע של כל הבית לאותה אמה שהיא רק מסוידת, או שצבעו אותה בשחור, יוצאים בזה (עיין שעה"צ תקס, ח, אג"מ או"ח ג, פו).
אבל לדעת רוב הפוסקים, צריך לשייר אמה ללא צבע וללא סיד, וכלשונו של השולחן ערוך: "ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח ללא סיד". כי אין זה מספיק שיהיה היכר כלשהו זכר לחורבן, אלא צריך שהבית לא יהיה גמור, והסיד הוא הגימור. ולכן אם בטעות סיידו את כל הבית ללא השארת אמה, ראוי לשייף את הסיד מאותה אמה, כדי לחשוף את הטיח הלבן, ולא להסתפק בזה שבשלב הצבע ידלגו על אותה אמה (מ"ב תקס, ב.).
קירות גבס אין רגילים לסייד, ואזי יש להסתפק בכך שלא יצבעו את אותה אמה.
ז - ציור חומות באותה אמה
ישנו מנהג ששורשו בטעות, והוא שבמקום להניח אמה על אמה ללא סיוד, תולים ממול לפתח תמונה של הר הבית, אבל להלכה אין לעשות כן, כי התמונה אינה יכולה להיות תחליף לתקנת חכמים. אלא צריך להשאיר אמה על אמה מול הפתח ללא סיוד, ומי שרוצה להדר ולעשות איזה סימן שעל ידו יבין כל מי שנכנס לביתו את פשר אותה אמה לא מסוידת, יוכל לתלות את התמונה של הר הבית מעל לאותה אמה או לצידה. וכן אפשר לכתוב מעל לאמה את הפסוק "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" (תהלים קלז, ה). ויש שמשאירים את הטיח ללא סיד, וחורטים בטיח ציור של חומות, וכיוון שאין שם סיד, יוצאים בזה.
ואמנם כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, יתכן שיש למקלים על מה לסמוך, כי אולי יסוד התקנה הוא שיהיה זכר לחורבן, וכמובן שבתמונת הר הבית יש זכר לחורבן. אולם כאמור לדעת רוב רובם של הפוסקים עיקר התקנה הוא שהאמה תישאר ללא צבע וללא סיד, כלומר בניין הבית לא יסתיים לגמרי, ובזה יבוא לידי ביטוי הרעיון, שכל זמן שבית המקדש אינו בנוי, גם הבית הפרטי שלנו, עדיין לא יכול להיות שלם לגמרי.
ח - עריכת שולחן לסעודה
תקנה נוספת שתקנו חכמים זכר לחורבן בית המקדש, שכל העורך שולחן לאורחים יחסיר ממנו איזה דבר מאכל מן המאכלים שמקובל להגיש. ודווקא בסעודה מיוחדת, כגון שבאו אצלו אורחים, או סעודת מצווה כסעודת ברית מילה או נישואים, צריך לחסר דבר מה, אבל בארוחה רגילה שאין בה שמחה מיוחדת, אין צורך לחסר דבר מה זכר לחורבן (ב"ב ס, ב. שו"ע או"ח תקס, ב).
בשבת וביום טוב אין לחסר שום דבר ממה שראוי להכין לצורך הסעודות. כי בזמנים אלו אנו נמצאים במדרגה גבוהה יותר מהמציאות הרגילה שלנו בעולם הזה, ולמדרגה הגבוהה הזו האבלות אינה מגיעה, ולכן אין מנהגי אבלות בשבת ויום טוב. אולם בסעודות של ימי החול, ואפילו אם הן סעודות מצווה, תקנו חכמים שהואיל ויש בהן שמחה, צריך לחסר בהן דבר מה כזכר לחורבן. ללמדנו שכל זמן שבית המקדש חרב אין אפשרות לקיים שמחה שלימה בעולם הזה (מ"ב תקס, ה, עפ"י ט"ז ומור וקציעה).
כיום קשה לדעת איך בדיוק לקיים את התקנה הזו, ולכן למעשה רבים אינם נוהגים לקיימה. כנראה שבעבר היה ידוע מה מקובל להגיש בכל סעודה, וממילא כשהיו מחסרים מאכל אחד החסרון היה ניכר, וכולם הבינו שטעם החסרון מפני שעדיין בית המקדש חרב. אבל היום, שאין תפריט ידוע לכל סעודה, קשה לדעת מתי החסירו תבשיל ומתי לא. יכולה להיות סעודה שהגישו בה מעט תבשילים אבל עשו זאת מטעמי חסכון ולא כזכר לחורבן. ולעומת זאת יתכן שאדם יכין סעודה מלאה כל טוב, אולם בליבו חפץ להוסיף עוד תבשיל, והחסירו מפני חורבן בית המקדש.
כנראה שזו הסיבה שהרמב"ם (הל' תעניות ה, יג) כתב, שלא מספיק להחסיר תבשיל, אלא צריך גם להשאיר מקום פנוי בשולחן, כדי שיהיה ניכר שבאותו מקום היה ראוי להניח דבר מאכל, והניחוהו ריק כזכר לחורבן. וכן פסק השולחן ערוך, שיניח מקום פנוי בשולחן ללא קערה מן הקערות הראויות לתת שם (שו"ע או"ח תקס, ב; מ"ב ז).
והאמת שגם לשייר מקום פנוי בשולחן כפי שכתב הרמב"ם לא נהגו. ואולי מפני שהשולחנות שלנו אינם בגודל שווה, וגם כשנשאר מקום פנוי, לא נדע שזה מפני החורבן, כי אפשר שהמקום הפנוי נשאר מפאת גודלו של השולחן. ונראה שגם צורת ההגשה השתנתה, שכן פעם היו מגישים את כל התבשילים מיד בתחילת הסעודה, ואז היה ניכר שהחסירו משהו. אבל היום, שרגילים להגיש בכל פעם מנה אחת, במשך כל זמן הסעודה יש מקומות פנויים על השולחן, ואין הדבר ניכר כזכר לחורבן. אלו כנראה הסיבות שכיום אין נוהגים להקפיד בדין זה (עיין ח"א קלז, ב; ערוה"ש תקס, ו).
אבל מכל מקום, הואיל והאחרונים הזכירו דין זה להלכה, משמע שצריך לקיימו. ולכן ראוי שכל בעלת בית תהיה מודעת להלכה זו, ולפני כל סעודה מיוחדת תתכנן איזה מאכלים היתה רוצה להגיש, ותפחית אחד מהם, זכר לחורבן בית המקדש. וראוי שגם יישאר מקום פנוי בשולחן כפי שכתב הרמב"ם. וכן כאשר מסכמים עם בעל אולם או קייטרינג על תפריט לשמחה, נכון לחשוב תחילה איזה מאכלים היו רוצים להגיש, ולהפחית אחד מהם, זכר לחורבן.
ט - תכשיטי אשה
בכל התקנות שתקנו חכמים זכר לחורבן הכלל הוא, שדווקא בדבר שאדם רגיל לשמוח בו ביותר, עליו למעט דבר מה, כדי לזכור את חורבן הבית, שכל זמן שבית המקדש חרב אין השמחה שלימה. ולכן גם לגבי תכשיטים, שיש לאשה שמחה בהם, תקנו חכמים: "עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט" (ב"ב ס, ב).
והכוונה היא שאשה שיש לה הרבה מיני תכשיטים, לא תענוד את כולם בבת אחת, אלא בכל פעם תחסיר תכשיט אחד מאותם התכשיטים שהיתה יכולה להתקשט בהם עתה, כדי שתזכור את חורבן בית המקדש (שו"ע או"ח תקס, ב; מ"ב ח).
אומות העולם עומדות תמהות מול תופעת נצחיותו של עם ישראל; אין עוד עם בעולם שגורש מנחלתו, נתפזר בארבע כנפות תבל, ולמרות זאת במשך תקופה כה ארוכה שמר על זהותו הלאומית. ולא זו בלבד, אלא שעוד נשארו בו כוחות חיים מספיקים כדי לשוב בחזרה לארצו ולבנותה, כפי שאנו זוכים לראות היום. אין ספק שהתורה האלוקית הנצחית היא זו שסייעה לעם ישראל לשמור על זהותו. והתקנות האלו שתקנו חכמים זכר לחורבן שימרו בתוכנו בכל עת את הידיעה, שהחיים בגלות אינם לכתחילה, ומקומנו הטבעי בארץ ישראל. לא יועילו כל בתי הכנסיות והמדרשות שבחוץ לארץ, כל זמן שבית המקדש חרב, עדיין אנו אבלים.
וגם כיום, שזכינו בחסדי ה' לקיבוץ גלויות ולבניין הארץ, יש להמשיך לשמור את כל התקנות שתקנו חכמים זכר לחורבן בית המקדש. ודווקא המשך האבלות על חורבן בית המקדש יעורר בלבבנו תשוקה גדולה יותר לגילוי שכינה בארץ, ומתוך כך נזכה לבניין בית המקדש במהרה בימינו.
