ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ט - זכר למקדש חלק ב ;">

בית מדרש חגים וזמנים בין המצרים האבילות על החורבן Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

ט - זכר למקדש חלק ב


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

י - חתן וכלה
כתב השולחן ערוך (או"ח תקס, ב): "כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין". וסמכו מנהג זה על הפסוק (תהלים קלז, ה-ו): "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". הרי שגם בעת שאדם שמח, עליו לזכור את ירושלים. ומאחר שבית המקדש, שצריך להיות בליבה של ירושלים - חרב, צריך להניח אפר על ראשו של החתן.

ומניחים את האפר במקום שמניחים את התפילין של ראש. התפילין מבטאות את האמונה וההתקשרות המיוחדת של כל אחד מישראל עם הקב"ה, ולכן התפילין הן הפאר והעטרה של כל יהודי ויהודי. ובית המקדש, שעל ידו היתה מתגלה שכינה בישראל, מבטא את הקשר המיוחד שבין כלל ישראל לקב"ה. והואיל ובית המקדש נחרב ונשרף, ההתקשרות שלנו לקב"ה אינה שלמה. לכן דווקא ביום החתונה יש לתת לכך ביטוי, ולהעלות על ראשו של החתן אפר במקום פאר. והמנהג לשרוף נייר קטן ולהניח את אפרו בראש החתן, (ויש שמשתמשים לזה באפר של סגריה. אולם יש להזכיר כי אסור לעשן, וגם מי שהתמכר לעישון צריך להתאמץ להפסיק את ההרגל שעלול לסכן את נפשו).

רבים נוהגים גם לשבור כוס מתחת לחופה, כדי למעט את השמחה ולהזכיר את האבלות על החורבן (עפ"י ברכות לא, א, רמ"א שם). ויש קהילות שלא נהגו לשים אפר בראש החתן, ומסתפקים בשבירת הכוס בלבד (כף החיים תקס, כא). והעיקר שבכל חתונה יהיה איזה סימן של אבלות.

כשבית המקדש היה קיים, היו רגילים לעטר את ראשו של החתן בכתר או בעטרה, אך לאחר החורבן נאסר הדבר. כי רק כשהמצנפת של הכהן הגדול על ראשו, אפשר שהחתן יתעטר בכתר או בעטרה, אולם כשהוסרה המצנפת מראש הכהן הגדול, גם מראש החתנים צריכים להסיר את העטרות (סוטה מט, א; גיטין ז, א; שו"ע או"ח תקס, ד).

וכן גזרו על עטרות הכלה, שכל עטרה שמניחים על ראשה של הכלה, אם היא עשויה מכסף או זהב אסורה, אבל אם היא מבד מקושט מותרת. ויש מחלוקת בין גדולי הראשונים מה הדין בעטרה שעיקרה מבד וקבועות בה משבצות של כסף וזהב, יש אוסרים (ב"י בפירוש הרמב"ם), ויש מתירים (רמב"ן). והמנהג להקל (מ"ב תקס, יח).

יא - שירה וכלי זמר

מאז שנחרב בית המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי זמר ושלא לשיר (סוטה מח, א, גיטין ז, א). אלא שנחלקו הפוסקים על מה בדיוק היתה הגזירה.

לדעה המחמירה, שהיא דעתו של הרמב"ם (הל' תעניות ה, יד), ישנו איסור כללי שלא לנגן בכלי זמר. ואמנם לצורך מצווה, כמו בחתונה, מותר לנגן, אולם שאר נגינה של תענוג והנאה אסורה, בין לנגן בין לשמוע. וגם לשיר בפה בעת משתה היין אסור. אבל לשיר סתם מותר, ואפילו בעת סעודה ששותים בה יין מותר לשיר, כי רק על שירה בשעה שמתקבצים לשתות יין משכר גזרו, מפני שהיין מביא לשמחה יתירה ואף להוללות. לסיכום, לדעת הרמב"ם, כל נגינה בכלי שאינה לצורך מצווה אסורה. אבל שירה בפה מותרת בכל מקום חוץ מבעת משתה היין. וכך פסק גם השולחן ערוך (או"ח תקס, ג).

אבל לדעת רש"י ובעלי התוספות ורוב הפוסקים הראשונים, אין הבדל בין שירה לניגון בכלי זמר. ובכל מקרה בעת משתה היין אסור גם לשיר וגם לנגן או לשמוע נגינה, אבל בשעה שלא שותים יין, או כששותים יין במסגרת סעודה, מותר לשיר ולנגן.

וסייג אחד הוסיפו בעלי התוספות, שמכל מקום ישנו איסור לשמוע כלי זמר במשך כל היום, כפי מנהג המלכים שרגילים לנגן לפניהם בעת שהם עומדים ובעת שהם שוכבים. והטעם לכך, שעלינו לזכור שכל זמן שבית המקדש חרב עדיין ישנו צער בעולם שאסור להתעלם ממנו, ולכן לא יתכן שינגנו לפני יהודי כל היום כאילו אין צער בעולם. וכדעה זו פסק הרמ"א.

וידוע שהיהודים הצטיינו מאז ומתמיד במוזיקה ובנגינה. ואף הגאון מווילנא שיבח מאוד את חכמת המוזיקה, ואמר שחכמת המוזיקה והמתמטיקה הן החכמות החביבות עליו ביותר.

למעשה נוהגים להקל ללמוד לנגן ולשמוע מוזיקה כדי ליהנות, ובתנאי שזה לא יהיה כל היום ברציפות, כמנהג המלכים שכל ימיהם חגים. 1

יב - קריעה על ערי יהודה
כשם שאדם צריך לקרוע את בגדו בשעה שהוא מתאבל על אחד מקרובי משפחתו, כך צריך לקרוע את בגדיו על חורבן הארץ שהוא האבל הכללי של עם ישראל.

שלוש דרגות לחורבן - ערי יהודה, ירושלים ובית המקדש. וכן מובא במסכת מועד קטן (כו, א):
"אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר: עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר, וקורע. ירושלים בחורבנה, אומר: צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלַיִם שְׁמָמָה, וקורע. בית המקדש בחורבנו, אומר: בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה, וקורע" (הפסוקים מישעיהו סד, ט-י).

כלומר אדם שהיה עולה לארץ ישראל, כשהיה מגיע לאחת מערי יהודה שנחרבו, היה קורע את הקריעה הראשונה. וכשהגיע לירושלים היה קורע בשנית. וכשראה את מקום המקדש היה קורע בשלישית. וכל קריעה היא באורך של טפח (8 ס"מ). וקריעות אלו דינן כדין הקריעות החמורות שקורעים על אב ואם, שאסור לתקן אותם תיקון גמור, אלא שאם ירצה יוכל לתופרם בתפירות שאינן ישרות (שו"ע או"ח תקסא, א-ד).

וכמובן, עולה כאן שאלה, האם גם אחר שקמה מדינת ישראל, וערי יהודה וירושלים חזרו ליישובן, צריך לקרוע את הקריעות הללו?

כתב מרן רבי יוסף קארו בספרו 'בית-יוסף' (או"ח תקסא), שלכאורה היה נראה לומר, שאם מתגוררים יהודים בערי יהודה, אין הן נחשבות חריבות ואין לקרוע עליהן. אלא שהסיק לבסוף שהכל תלוי בשלטון, ולכן כל זמן שהשלטון ביד גויים, אע"פ שגרים בערי יהודה יהודים, הרי הן נחשבות חריבות. ולדבריו הסכימו כל האחרונים. וכן כתב בעל ה'משנה-ברורה' (תקסא, ב), שאפילו אם יושבים בהן ישראל, כיוון שהישמעאלים הטורקים מושלים עליהן נקראות חריבות. הרי שהכל תלוי בשלטון, לפיכך משעה שקמה מדינת ישראל, בה' אייר תש"ח, כל הערים שבריבונות מדינת ישראל כבר אינן נחשבות חריבות אלא בנויות. וכך דעת מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וכך שמעתי שפסק גם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל.

אבל ערים שאינן בריבונות ישראל, הרי הן כערי יהודה החריבות, והרואה אותן צריך לקרוע עליהן.

יג - קריעה בזמן הזה על ירושלים ובית המקדש
לפני מלחמת ששת הימים, כשמרכזה של ירושלים היה עדיין תחת שלטון ירדני, היתה מצווה לקרוע גם בשעה שרואים את ירושלים העתיקה, וגם בשעה שרואים את מקום בית המקדש. אולם לאחר מלחמת ששת הימים, שזכינו בחסדי ה' לשחרר את כל ירושלים, התעוררה השאלה מחדש, האם עדיין נחשבת ירושלים חריבה וצריכים לקרוע עליה.

הרב נבנצאל, רבה של העיר העתיקה, מסר לי בשם הרב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל, שאמנם מאז הקמת מדינת ישראל אין לקרוע על ערי יהודה שתחת שלטון ישראל, אולם על ירושלים גם לאחר מלחמת ששת הימים צריך להמשיך לקרוע, מפני שקדושתה לעניין מעשר שני וקודשים קלים עדיין לא באה לידי ביטוי (וכ"כ במנח"ש א, עג).

אבל מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה רגיל להדגיש, שמעת מלחמת ששת הימים נשתנה הדין. שכן פסק ה'בית-יוסף', שהכל תלוי בשלטון, ומאחר ששחררנו את ירושלים מעול גויים, אין יותר לקרוע עליה. ויתר על כן, הקריעה על ירושלים בזמן הזה עלולה להתפרש במידה מסוימת ככפיות טובה כלפי ה', שהנה זיכנו ברוב רחמיו לשוב לירושלים, ואילו עינינו טחו מלראות זאת, ואנו ממשיכים לקרוע כאילו לא ארע דבר.

וכן פסק הרב שלמה גורן זצ"ל (הרב הראשי לישראל תשל"ג-תשמ"ג, תורת המדינה ע' 108), וכן פסק הרב אברהם שפירא שליט"א (הרב הראשי לישראל תשמ"ג-תשנ"ג), שאין לקרוע בזמן הזה על ירושלים מאחר שהיא תחת שלטוננו. אולם לגבי מקום המקדש פסקו, שגם היום צריך לקרוע.

ובמיוחד כיום, שהערבים מבזים את קדושת הר הבית, ונוהגים בו כשלהם, ועורכים בו הפגנות שטנה כנגדנו, ואין יד ישראל תקיפה מספיק כנגדם, הרואה את מקום המקדש החרב - צריך לקרוע. 2

יד - דיני הקריעה
התעורר ספק על איזו ראייה בדיוק צריכים לקרוע, האם רק מי שרואה את אדמת הר הבית צריך לקרוע, ואולי גם הרואה את הכותל המערבי, שהוא כותלו של הר הבית צריך לקרוע? מסקנת הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקודש והמקדש פי"ז) שצריך לקרוע על ראיית כיפת המסגד שעל מקום המקדש.
והרואה את הר הבית בשבת או חג ואפילו בחול המועד, אינו צריך לקרוע, שהם ימי שמחה.

ויש שהציעו לרוצה להיפטר מהקריעה, שיַקנה את בגדיו לחבירו, וממילא כיוון שבאותה שעה הם אינם בגדיו, אינו צריך לקורעם. ויכול לעשות את הקניית הבגדים בחליפין, שיִקנה מחבירו את עטו בהגבהה, ותמורת העט יַקנה לו את בגדיו.

ורק על ראייה חדשה צריכים לקרוע. העולים לארץ ורואים בפעם הראשונה בחייהם את מקום המקדש וודאי חייבים לקרוע. אולם גם מי שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום, ראייתו נחשבת כראייה חדשה, שכן אחר שלושים יום כבר התרחק מההרגשה של הראייה הקודמת, ולכן כשיראהו שוב צריך לקרוע. אבל מי שזוכה לראות את הר הבית כל פחות מחודש, אינו צריך לקרוע.

בפועל רבים מבני הארץ אינם מדקדקים לקרוע על ראיית מקום המקדש. וסמך למנהגם מסברת האדר"ת, רבה של ירושלים, שבעת עלותו לירושלים, קרע את בגדו כהלכה. ובתחילה היה מדקדק לראות את מקום המקדש כל פחות משלושים יום, כדי שלא יצטרך לקרוע שוב את בגדו. ולאחר מכן גמר בלבו שגם אם לא ראה את מקום המקדש שלושים יום, כיוון שיכול היה לבוא לראותו, הרי הוא נחשב כמי שראה, ואין זו ראייה חדשה שמחייבת קריעה. שכן אם היה מתרגש מזה, היה בא לראות, וכיוון שלא בא לראות, סימן שכבר אין הראייה מרגשת אותו כל כך, ואין היא ראייה חדשה לגביו, ולכן אינו צריך לקרוע.

ועל פי סברה זו רבים נהגו להקל שלא לקרוע את בגדם בעת ראיית מקום המקדש, שהואיל ויש תחבורה זמינה, וכל תושבי הארץ יכולים לבוא בכל יום לירושלים, הרי שגם אם לא ראו את מקום המקדש שלושים יום, אין ראיית המקום בחורבנו מזעזעת אותם כל כך, עובדה שלא באו לראותו, ולכן אין צריכים לקרוע עליו. 3

אבל נראה שראוי לכל יהודי לקיים את הדין כהלכתו ולקרוע לפחות פעם אחת בחייו על ראיית מקום המקדש. ואם ירצה להחמיר, נכון שיקרע את בגדו בכל פעם שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום. ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.

טו - מציב גבול אלמנה
אמרו חכמים במסכת ברכות (נח, ב), הרואה בתי ישראל בישובן, מברך: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה".

כוונת הברכה להודות לה' שלא עזב את עמו. ואף שחטאנו לפניו, ונחרב בית-המקדש וגלינו מעל אדמתנו ונרדפנו עד צוואר, עד שנדמנו כאשה אלמנה הנודדת שבורה וגלמודה - בכל זאת ריחם ה' עלינו וברוב חסדיו השיבנו לארצנו, לבנות בה ישובים. ועל כך הננו מודים ומשבחים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה".

ברכה זו נתקנה בעת שחזרו ישראל מגלות בבל, הקימו את בית-המקדש השני ובנו מחדש ישובים בארץ-ישראל. על מציאות מרגשת זו קבעו חכמים ברכה.

ישנן דעות בפוסקים על איזה סוג ישוב יש לברך. לרוב הפוסקים דווקא על ישוב בארץ-ישראל שיושבים בו בשקט ובשלווה "בלא שטן ובלא פגע" - מברכים (רש"י, רמב"ם, ב"י או"ח רכד). ויש אומרים שעיקר הברכה נוסדה על ראיית בתי-כנסת גדולים ומפוארים, ואפילו אם הם בחוץ לארץ (רי"ף, וע' מ"ב רכד, יד).

ואף שהעיקר להלכה שהברכה נתקנה על ישובים בארץ ישראל, לכתחילה הננו מתחשבים בשתי הדעות, ומברכים את הברכה בעת ראיית בית כנסת בישובים שבארץ-ישראל.

ומסופר על הרב מרדכי גימפל יפה זצ"ל, (דודו זקנו של מרן הרב קוק), שהיה מגדולי הרבנים באירופה, ועלה לארץ בשנת תרמ"ח בעת תחילת ההתיישבות החדשה. גדולי הרבנים בירושלים הזמינוהו לשכון כבוד ביניהם, אך הוא בחר להתגורר ביהוד שליד פתח תקווה, כדי להיות שותף בבניין הארץ. באותה תקופה היו שהסתייגו מההתיישבות החדשה, משום שחלק מהחלוצים לא דקדקו בשמירת המצוות. כשראה הרב מרדכי גימפל יפה את פתח תקווה, שנים ספורות אחר יסודה, אמר: אמנם האלמנה הזו קצת חצופה אבל היא בכל זאת אלמנה, וברך עליה בשם ומלכות "מציב גבול אלמנה".

טז - ההלכה למעשה
לכאורה ברכת "מציב גבול אלמנה" (שמברכים בעת שרואים ישוב בארץ ישראל) היא בכלל הברכות שמברכים אותן כל שלושים יום. ולפי זה אדם שלא ביקר בתל-אביב, למשל, במשך שלושים יום, בביקורו הבא כשיכנס לבית-הכנסת יברך "מציב גבול אלמנה". אלא שלא נהגו כן. ויתכן שהסיבה לכך היא, שאחד התנאים לברכה זו הוא השמחה וההתרגשות על ההתיישבות הישראלית שחזרה למקומה לאחר הגלות, ומאחר שהערים והמושבות הוותיקות כבר קבועות במקומן זמן רב, נשכחה תחושת העצבות והאלמנות על שהיו חריבות, ולכן אין בראייתן התרגשות גדולה.

ונראה שיהודי שגר בחוץ לארץ ועלה לארץ או שבא לביקור, אם הוא מופתע, מתרגש ושמח בעת ראיית הערים והישובים הוותיקים, יברך עליהם בפעם הראשונה שיראם "מציב גבול אלמנה", אבל לא יחזור לברך כל שלושים יום. אבל יהודי שנולד בארץ, אפילו אם לא הזדמן לו עדיין לבקר באחד הישובים הוותיקים, כיוון שהיה מודע לקיומם של הישובים הוותיקים, אין לו התרגשות בראייתם, ולכן לא יברך עליהם אפילו פעם אחת. 4

לגבי ישובים חדשים, כל זמן שניכר בהם שהם חדשים, יש לברך על ראייתם הראשונה "מציב גבול אלמנה". ולאחר מכן, מי שלא יראה אותם במשך שלושים יום, אם ירגיש שמחה והתפעמות, יברך "מציב גבול אלמנה", ואם לא ירגיש שמחה - לא יברך. ומסתבר שככל שהישוב יותר חדש, כך יש יותר התרגשות בראייתו, ויותר נכון לברך עליו שוב, אחר שלא ראו אותו שלושים יום.

לגבי חלק מהישובים ביש"ע, למרבה הצער, בעקבות רצונם של חלק מאזרחי מדינת ישראל לתת את מקומם לערבים, התעוררה שאלה האם יש לברך עליהם, שהרי יש ספק באשר לעתידם, אם ישארו תחת ריבונות ישראל. בנוסף לכך מתוך חולשה ורשלנות, פעמים שהממשלה אינה דואגת כראוי לביטחון תושביהם, ויש לשאול האם חלה עליהם ההגדרה שהם יושבים "ללא שטן וללא פגע", שאז מברכים עליהם "מציב גבול אלמנה". וכן יש לשאול על הישובים שליד גבול הצפון, בתקופות שתושביהם נאלצו לרדת למקלטים, האם יש לברך עליהם. למעשה השיב על כך הרב אברהם שפירא שליט"א, שיש לברך על כל הישובים שביש"ע ובצפון. ואולי מפני שבהשוואה לצרות שעם ישראל עבר במשך גלותו וימי אלמנותו, ישיבתם נחשבת שלווה ושקטה.

אולם נראה שלאחר שנפלה החלטה רשמית של ממשלה להחריב ישוב, כבר אין לברך עליו. שכן יש להבדיל בין מצב שבו יש ספק לגבי העתיד, ובין מצב שעל פי ההחלטה הרשמית הוחלט שהישוב לא ימשיך להתקיים.

ובכל מקום שעל פי ההלכה נראה שצריך לברך אלא שבכל זאת מתעורר ספק קל, ישנה אפשרות לומר את הברכה בדרך של לימוד, ולצטט את נוסח הברייתא שבמסכת ברכות (נח, ב): "תנו רבנן: הרואה בתי ישראל בישובן אומר: ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם מציב גבול אלמנה". ועל ידי כך לדעת כמה פוסקים (יעב"ץ ועוד), אין חשש של ברכה לבטלה, שלדעתם בתוך הלימוד מותר לומר את נוסח הברכה עם שם ומלכות.

ויהי רצון שנזכה במהרה לבניין הארץ, ירושלים ובית המקדש, ויתקיימו בנו דברי חז"ל (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". שנאמר (ישעיהו סו, י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". ויתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיהו סא, ג-ט):
"לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן תַּחַת אֵבֶל, מַעֲטֵה תְהִלָּה תַּחַת רוּחַ כֵּהָה, וְקֹרָא לָהֶם אֵילֵי הַצֶּדֶק מַטַּע ה' לְהִתְפָּאֵר. וּבָנוּ חָרְבוֹת עוֹלָם שֹׁמְמוֹת רִאשֹׁנִים יְקוֹמֵמוּ וְחִדְּשׁוּ עָרֵי חֹרֶב שֹׁמְמוֹת דּוֹר וָדוֹר. וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם. וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ מְשָׁרְתֵי אֱלוֹהֵינוּ יֵאָמֵר לָכֶם, חֵיל גּוֹיִם תֹּאכֵלוּ וּבִכְבוֹדָם תִּתְיַמָּרוּ... לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם. כִּי אֲנִי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה וְנָתַתִּי פְעֻלָּתָם בֶּאֱמֶת וּבְרִית עוֹלָם אֶכְרוֹת לָהֶם. וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּים, כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'".


^ 1. אמנם באגרות משה או"ח א, קסו, החמיר כרמב"ם, וכן בשבט הלוי ו, סט. אולם בשו"ת ציץ אליעזר טו, לג, הקל לגמרי, וכתב שאין לפקפק על מנהג ישראל. וכן ביחו"ד א, מה, כתב שהנח להם לישראל, שאפילו הנוהגים בכל מקום כשו"ע מקלים כאן כדעת רוב הראשונים וכרמ"א.
^ 2. יש מוסרים בשם הרב צבי יהודה זצ"ל, שגם הקריעה על מקום המקדש תלויה בריבונות בלבד. ויש תלמידים של מו"ר הרצי"ה שאינם מקבלים זאת. ואף מו"ר הרב שפירא התפלא כששמע שמוסרים בשם הרצי"ה שאין לקרוע על מקום המקדש, כי הקריעה על המקדש תלויה בבניינו ולא בריבונות. מכל מקום יש לומר שגם לפי מה שמוסרים בשם הרצי"ה, מסתבר שכיום אף הוא היה מסכים שצריך לקרוע על מקום המקדש. וכפי שכתב הרב גורן בתורת המדינה ע' 108: "ביחוד כאשר בעוונותינו הרבים, הסגרנו במו ידינו את הר הבית, מקום המקדש וקודש הקדשים לוואקף המוסלמי ואין מאפשרים ליהודים שנטהרו כהלכה, להתפלל תחת כיפת השמים בחלקי הר הבית, שמותרת שם הכניסה לכל הדעות והשיטות, כולל שיטת הרמב"ם וסיעתו. והר הבית מקום המקדש שועלים הילכו בו ברשות מדינת ישראל. על זה דווה ליבנו על אלה חשכו עינינו. לכן ברור שיש חובה לקרוע גם בזמננו על חורבן בית המקדש ולהתאבל עליו עד שנזכה בעזרת הגואל צדק לבניינו במהרה בימינו". עוד כתב שם, שאין זה אבלות ישנה, מפני שאמרו בירושלמי (יומא פ"א ה"א): כל דור שבית המקדש אינו נבנה בימיו, מעלים עליו כאילו הוא החריבו, הרי שהאבלות על זה שאנו כאילו החרבנו אותו.
^ 3. אמנם הרדב"ז ח"ב תרמו, כתב שאע"פ שהעם אינם נזהרים לקרוע אחר שלא ראו את מקום המקדש שלושים יום, מ"מ למעשה צריך לקרוע כל שלושים יום. ובברכ"י הביאו, ומ"מ סיים שלא נהגו להיזהר בזה. אולם בוודאי גם לפי מה שנהגו שלא להיזהר בזה, מודים שצריך לקרוע בפעם הראשונה.
^ 4. שמעתי מהרב הגאון אברהם שפירא שליט"א, שיתכן שאין לברך כלל על ערים ותיקות, משום שאחר שהן מיושבות שנים רבות - נשכח מהם שם אלמנות, ואין לברך עליהן "מציב גבול אלמנה". ועיין בעשה לך רב ח"ד, ה, בשם הרצי"ה קוק.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il