בין אלוקי לאלוקים
בין שני קצוות באישיות האדם, בין החלק הנמוך שבו לעליון מיטלטלת רוחו.
כשנבקש לזהות בשמות את האדם בבחינת חלקיו המגושמים יותר, הגוף ואילוצי מחייתו וצרכיו למיניהם נוכל לכנותם בשם הכללי 'נפש', זו המקורבת ושכנה למרחב החיים הקיומי שבנו. נפש זו, הגם שיש בה פן שאינו רק מגושם וחומרי אלא הוא גם בעל רצון ושאיפות, בנפש זו יש גם בכדי להטעות את האדם. כי דוקא מפני שהיא משדרת גם על התדר הכמו רוחני, שעל פי כן נדמית היא כמייצגת במדוייק את רצונותיו, שאיפותיו וצרכיו, יכול האדם לפענח בטעות שכשהגוף משתוקק למשהו, הנפש משדרת 'גם אני צריכה את זה' והשכל כבר מאותת: 'זה מה שטוב לי'.

זהו מימד אחד, יסודי וראשוני באדם, הנפש והגוף. המימד האחר באדם הוא אותו רובד עליון יותר באדם, הנשמה. נשמה זו, בזכות היותה 'לא מכאן', על ידי שהיא חלק א-לוה ממעלה, בשלה יכול האדם לצפות לטפס, לעלות ולהתנער מעל להצע החיים הממשיים אל האינסופי, אל הקודש.

בכדי לעשות כן נחל האדם חכמה שהיא עליונה מהחיים האינסטנקטיביים של הגוף, חכמה שבאה לאדם מרוח הקודש המופיעה על נביאי ישראל וחכמיו, מהתורה. זו החכמה המתעלת אל נכון את דרישת הגוף, לעיתים ממיינת ולעיתים ממננת את הצרכים לכמויותיהם הנכונות. כל זאת, על מנת לאפשר לאדם את הנשגב, את הבלתי מושג ללא מערכת עליונה יותר של חיים וחכמה עבור הנשמה שבנו - הקדושה.

המאור שבתורה בפגישתה עם הנשמה מאיר לאדם את חלקו בעולם בין כל רכיביו, והאחדות הלכתחילאית המוקרנת מהתורה ומדרישותיה מן האדם לעבודת ה' מביאות אותו לתחושות שביעות רצון מתוקות אם אכן ידע לשלב נכונה בחייו את דרכי עבודת ה' העמוקות והישרות.

וגם כאן, ברום מעלתו, באמיר נופו של האדם, בנשמה, תיתכן הפלגה מסוכנת. מודעותו של האדם לרום מעלתו עשויה להביאו לזחיחות דעת ולאבדן מידת חלקו המדויק בבריאה, ולהגזימו אל כל אשר מעבר לו, עד כי יגיע לטשטוש היסודי, הנורא, שבין בורא לנברא ויחשיב עצמו לא-לוקים. והנורא שבטעות זו אינו רק עקב היותה שקר נורא אלא גם עקב סמיכותה לאמת: האדם אינו א-לוקים, אך האדם הוא א-לוקי!

איך נעשה האדם לכזה? באה התורה ומשיבה באופן כללי, 'בצלם אלוקים עשה את האדם'!

מה זה להיות אלוקי?
כאן בפרשתנו, בתחילת התורה, הקב"ה עושה 'דבר לא צפוי מצדו', הוא לוקח לו או מדוייק יותר בורא לו, שותף כצלמו - 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'. יותר מכך: הוא משאיר את ניהול העניינים המורכבים ביותר בידיו, 'וַיּאמֶר לָהֶם אֱלקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ' - ועוד יותר מזה: פעמים רבות, כמעט כבר מההתחלה, זה לא יוצא ממש מוצלח. ולמרות זאת!

אז 'למה א-לוקים צריך את זה'?
התשובה היא שכביכול הקב"ה 'לא יכול אחרת' אלא להרחיב את גבולות טובו עד כדי שיהיו גם מקבלים, עד אשר יהיו מי שיוכלו להתענג על ה', להתקרב אליו, להידבק בו, לקנות בזכות את מעמדם כשותף אמת.

את הביטוי 'לא יכול אחרת' ביטאו הפרשנים על דרך האמת כ'טבע הטוב להיטיב', שלכן העניק בחסדו ית' יכולת לדבקות בו. ואיך יעשה זאת אדם? על ידי קיום הצד שלו שבשותפות, הצד האומר שכעת הוא ממשיך את שה' התחיל - יצירה.

היצירה האנושית מסוגלת מכח אותו צלם אלוקים להמשיך הרבה מהטוב האלוקי לתוככי המציאות החומרית, החל מפיתוח משאביו של העולם והוצאתם לפועל לכדי שכלולי אלקטרוניקה, רפואה, מחשוב, תעשיה או חלליות ועד כדי גולת הכותרת הכפולה של המין האנושי - יצירת אדם חדש. כפולה, כי שתי יצירות לפני אדם ליצור: ראשונה את עצמו, 'ללוש' לטובה את תרכובות הנפש שקיבל, לשכלל את איכויותיו בכל רבדיהן, ללטש את מידותיו ולנסר מעליהן שוליים שליליים, ומלבד זאת ומתוך עבודה זו שאין לה סוף - גם היכולת ליצור אדם חדש, אחר, שותף נוסף לריבונו של עולם בעולמו.

וכאמור, על מנת לוודא שהאדם יתמרן נכונה בין כוחותיו הסותרים ניתנה לו חכמה עליונה על מנת לאפשר לו את היצירה הבלתי מופרעת עלידי הקרנות שכנות לאמת הגדולה של קיומו ויצירתיותו. כך גם נפתחת בפני האדם קומת יצירה עליונה מכל- עסק התורה, חידוש בתורה, השפעת תורה, הארת אור ה', הרחבתו והספגתו במעגלים ובמרחבים הסמוכים לפעלו של האדם.

אכן, זהו דבר כל כך גדול שלכן בכל פעם שהאדם רוצה ליצור באמת, להמשיך עליו את האלוקות, להשפיע מהאור שבו, מתערבבים לפניו המושגים יצירה ויצרים, ובאבדו את הבחירה הנכונה הוא עלול להגיע אף אל מתחת לקומת הנפש שבו, אל מרתפיו האפלים של הגוף ולחדול להאיר, ליפול ולהחשיך את אורו, להתחתן עם בני מינו בשם החופש ולחדול מליצור נפשות, להרוס עולם במקום לתקנו ולשכללו, לפתח מוות במלחמות ובכימיקאלים ובמקום לעסוק בנויו של עולם הוא מסב את פניו מעם הנועם האלוקי הראשוני שאפף אותו כשעוד היה תמים, תינוק מתוק ונעים, 'ילד טוב א-לוקים'.

קצת על איך זה עובד
מנין באה יכולתו של האדם, 'קרוץ חומר' להתעלות למימד אלוקי בחייו על צדדיהם כולם, איך זה באמת עובד?

מילת המפתח להבנת התהליכים היא השתלשלות. מילה זו שתופסת מקום רב בפרשנות רבותינו המקובלים לסדרי האצלת העולם מן האין סוף ברוך הוא עד לרבדי המציאות הממשיים מקפלת בתוכה מכניזם קדוש: כמו בשרשרת, בה חוליה חודרת חוליה שחודרת לשכנתה עד לקצה הרחוק, כן גם בהשתלשלות האורות והכלים הנשמות והגופים, יש קשר סמוי, חישמול עדין, שעל אף כל ההתרחקות משורשו עדין גנוז טעמו הראשוני גם בקצוות הרחוקים מאד ממקורו. זאת מפני שאחרי ככלות הכל, חפיפתה של החוליה הראשונה לזו שתחתיה, וזו לזו שתחתיה וכן על זה הדרך מותירות מרושם העליון גם בזה שתחתיו ורושם זה אינו אובד לעולם.

ונכון שככל שהמרחק גדל נקלשת משהו האורה הבראשיתית, אך עצם הימצאותה בקצוות רחוקים וקישורה למקורה העליון מאפשרים את ההתעלות מחד, ומאידך גם את הפעלתנות היצירתית אף הרחק מהשורש - מכח אותה הארה עדינה, עליונה.

זהו סודו של האדם, שבגניזה פועלת בו הארה עליונה ובגלוי מציאותו הממשית נותנת לו פן מעשי, שבהשתלבותם של שני פנים אלו הוא מייחד אורות וכלים, נשמות וגופים עולמות ואלוקים. סוד זה נרמז בהיבראותו של אדם לאחר כל מעשי בראשית, כ'תומך תחתון' של כל הבנין מחד, אך כיחיד מכל הבריאה שעליו נאמר שנברא 'בצלם', צלם קדוש, אלוקי, שמכוחו יאירו העולמות הרחוקים ואף אלו החשוכים מהאורה האלוקית עד כי יאמר גם האדם לכל המציאות כולה - 'יהי אור'.

זהו גם תמציתו של פוטנציאל המהפכנות היהודי!
מתוך הנוכחות הא-לוקית שבנשמות ישראל אין מנוחה לעם הייחודי הזה עד שיהפוך מהפכות קדושות שיתקנו עולם במלכות ש-ד-י, כי הכח האלוקי הפנימי לא נותן לשקוט, אינו מאפשר להסתפק בפחות ואינו חדל להעמיס כוחות על כל הפועלים עמו, שלכן על אף הדרך הארוכה ולמרות כל הנפילות, אין בנו כח להפסיק את היצירה, כי השותף שבתוכנו לא מרפה.

לכן, מכח האמונה הזו, העשיה הזו, הנוכחות האלוקית והברית עם א-ל, בעזרת ה' נעשה ונצליח.