ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ויחי

הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה

46
מוקדש לעלוי נשמת
שירה בת מיכל מסודי
לחץ להקדשת שיעור זה
אסיפה וקיבוץ
בעשרה בטבת חל היארצייט של רבי נתן מנעמירוב זי"ע, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב. קשה לדמיין כיצד חסידות ברסלב היתה ללא רבי נתן שהעמיד ופיתח אותה בזכות מפעלו הגדול – כתיבת תורת רבי נחמן. את רוב התורות בליקוטי מוהר"ן כתב רבי נתן ואף את ליקוטי הלכות ועוד ספרים רבים. לטובת המפעל הזה הקים רבי נתן בית דפוס עצמאי, כך שניתן לומר שהוא "חתום" על עניין ההפצות בחסידות ברסלב...
רבי נתן אף ייסד את ה"קיבוץ" – קיבוץ חסידי ברסלב באומן בימי ראש השנה. בליקוטי הלכות (אבה"ע הל' פו"ר ואישות ה ד) רבי נתן מרחיב על פסוק בפרשתנו ועוסק בענייני התכנסות והתאגדות בכלל, תוך כדי הזכרת ה"קיבוץ" שכוונתו להתאספות אצל רבי נחמן.
וְזֶה בְּחִינַת "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" וְכוּ'. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וּמוּבָא בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י, שֶׁבִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת קֵץ הַגְּאֻלָּה וְנִסְתַּלְּקָה הֵימֶנּוּ שְׁכִינָה וְכוּ', וְהִתְחִיל לְדַבֵּר דְּבָרִים אֲחֵרִים. וּבְוַדַּאי מַה שֶּׁדִּבֵּר אַחַר כָּךְ הָיָה מֵעֵין זֶה, שֶׁהֶעֱלִים וְהִסְתִּיר בְּתוֹךְ דְּבָרָיו סוֹד הַקֵּץ.
יעקב אוסף את בניו לפני פטירתו ומבקש לגלות להם את קורותיהם באחרית הימים. השאלה הפשוטה מתבקשת, שהרי יעקב בהמשך דבריו לא מגלה להם את הקץ? ואם לשם כך הוא אסף אותם מדוע אינו מגלה להם את הקורות עימם באחרית הימים. על כן חז"ל פירשו שנסתלקה מיעקב השכינה ולמרות רצונו הראשוני, נמנע ממנו לגלות לבניו את הקץ. רבי נתן מוסיף ואומר שהקב"ה אמנם אסר על יעקב לגלות את הקץ, אך לרמוז את סוד הקץ בדבריו לא מנע ממנו הקב"ה וכך באמת נהג יעקב והצפין את סוד אחרית הימים בדבריו.
טרם נמשיך בהסברו של רבי נתן, ראוי לומר שאת הפרשייה הזו מסבירים בבית רוז'ין 1 בדרך מיוחדת: חז"ל בארו שיש שתי זמני קץ – ב'עִתה' ו'אחישנה'. את קץ ה'אחישנה' לא ניתן לדעת כלל כיוון שהוא תלוי במעשיהם הטובים של ישראל. לכן יעקב רצה לגלות את זמנה של הגאולה בעִתה ואת זאת מנעו ממנו לפי שמשמעותה שישראל אינם זכאים לגאולה, שהרי "זכו – בעִתה, לא זכו – אחישנה" (סנהדרין צח א) ולא שייך לומר על ישראל שהם בבחינת "לא זכו" ואינם זכאים לגאולה.
אמנם כאמור, גם אם לא ניתן לגלות את הקץ הקצוב, הצפין יעקב בדבריו פתרון להבאת הגאולה במהרה, בדרך 'אחישנה' ודבר זה ממש באחריותנו. מהי אותה דרך? "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". כלומר, ההתאספות אינה דרך לשמוע מתי יהיה הקץ המיוחל אלא היא הדרך והפיתרון המביא את הקץ!
בכיוון זה ממשיך רבי נתן בהמשך דבריו:
הַיְנוּ כִּי יַעֲקֹב רָאָה מִטָּתוֹ שְׁלֵמָה וְכֻלָּם צַדִּיקִים גְּמוּרִים, סָבַר שֶׁכְּבָר יוּכַל לְגַלּוֹת קֵץ הַגְּאֻלָּה, הוּא קֵץ הַפְּלָאוֹת וְסָתוּם מֵעֵין כֹּל, וְאִי אֶפְשָׁר לְגַלּוֹתוֹ וּלְקָרְבוֹ כִּי אִם עַל יְדֵי קִבּוּץ הָרְחוֹקִים דַּיְקָא (יעקב הסביר לבניו שאת הקץ הסתום אי אפשר לגלות אלא על ידי "האספו"), כִּי הָעִקַּר הַמַּעֲלָה הִיא כְּשֶׁנִּתְוַסֵּף אֶל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ נֶפֶשׁ חָדָשׁ, שֶׁהָיָה מִתְּחִלָּה רָחוֹק כְּמוֹ שֶׁהָיָה רָחוֹק, וְעַכְשָׁו קֵרְבוּהוּ לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּתְוַסֵּף וְיִהְיֶה נַעֲשֶׂה שָׁכֵן אֶל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ, זֶהוּ עִקַּר שַׁעֲשׁוּעָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמְבֹאָר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וּבִפְרָט בִּדְבָרֵינוּ, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא נִתְרַבִּין הַבָּתִּים עַד אֵין קֵץ וְכוּ', וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אַחַר כָּךְ, "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְכוּ'".
הרבי מחב"ד – הריי"צ זצ"ל, חותנו של הרבי רמ"מ מליובאוויטש זי"ע, ייסד את עניין השליחים המסורים העוסקים בקיבוץ נדחי ישראל אל חיק יהדותם. באחת ההזדמנויות הוא אמר תורה חשובה המאפיינת כל כך את המפעל הקדוש שייסד. כשרחל קוראת לבנה 'יוסף' היא מוסיפה בקשה ואומרת: "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל כד). רחל אינה מסתפקת בבנה הראשון אלא היא מבקשת שבנה זה יוסיף כח לבן נוסף: יוסף ה' לי עוד בן. גם אותו אחד שעד עתה הוא היה בגדר "אחר" – מנוכר וזר, התפללה רחל שבמהרה יהיה הוא בגדר "בן". כלומר יוסף ה' לי בן מאותו שהוא נראה כביכול כאילו הוא אחר.
בתקופת הריי"צ, השליחות היוותה מסירות נפש כפשוטו וחסידי חב"ד פעלו בכל העולם תוך סיכון חייהם וחיי משפחתם. ר' מנדל פוטרפס שהיה דמות מופת הסתכן בבניית מקוואות ברוסיה בזמנים בהם מי שהיה נתפס בכך היו משליכים אותו לסיביר. הוא מסר את נפשו ונשאר ברוסיה למען העברת יהודים מעבר למסך הברזל בזמן שהיתה לו אפשרות לצאת בעצמו, עד אשר נתפס ר' מנדל בעצמו ושהה מספר שנים בסיביר. זהו יהודי שמסר את נפשו על מנת לקבץ נדחי את בני יעקב.
וּבִתְחִלָּה אָמַר "הֵאָסְפוּ". וְהַחִלּוּק בֵּין אֲסֵפָה לְקִבּוּץ הוּא, כִּי אֲסֵפָה נֶאֱמָר עַל אֲסֵפַת הַקָּהָל שֶׁאֵינָם רְחוֹקִים מְאֹד זֶה מִזֶּה, כְּמוֹ "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ'; וְכֵן, "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְכוּ'", אֲבָל שֵׁם קִבּוּץ נֶאֱמָר עַל קִבּוּץ הָרְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד בִּקְצֵה הָאָרֶץ וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' וְכוּ'". וְכֵן "מְקַבֵּץ נִדְּחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו".
רבי נתן מסביר שיש הבדל בין אסיפה לקיבוץ. אנשים הקרובים זה אל זה נאספים יחד, בעוד כאלה הרחוקים אחד מהשני מתקבצים. תורה זו מיוחדת בכך שרבי נתן מוכיח את שיטתו מהפסוקים, והוא מביא פסוקים המתארים איחוד של קרובים ורחוקים וכל אחד, בהתאמה, נוקט במילים הללו: אסיפה בקרובים וקיבוץ ברחוקים.
וְעַל כֵּן בִּתְחִלָּה אָמַר יַעֲקֹב לְשׁוֹן אֲסֵפָה "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם וְכוּ'", שֶׁסָּבַר שֶׁעַל יְדֵי הָאֲסֵפָה לְבַד שֶׁל בָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים שֶׁכֻּלָּם צַדִּיקִים, עַל יְדֵי זֶה יוּכַל לְגַלּוֹת וּלְקָרֵב קֵץ הַגְּאֻלָּה, אֲבָל הַשְּׁכִינָה נִסְתַּלְּקָה הֵימֶנּוּ. וְאָז הֵבִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִיא הַגְּאֻלָּה עַל יְדֵי בְּחִינַת אֲסֵפָה לְבַד, דְּהַיְנוּ שֶׁיֶּאֱסֹף הַצַּדִּיקִים לְבַד, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חוֹשֵׁב לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וְכָל עִכּוּב הַגְּאֻלָּה וַאֲרִיכַת הַגָּלוּת הוּא מֵחֲמַת רִבּוּי רַחֲמָנוּתוֹ עַל כָּל הָרְחוֹקִים וְהַנִּדָּחִים מְאֹד שֶׁצְּרִיכִין לְהִתְמַהְמֵהַּ וּלְחַכּוֹת עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ הָרְחוֹקִים וְיָבוֹאוּ וְיִתְוַסְּפוּ עַל הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְכוּ'.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אַחַר כָּךְ לְשׁוֹן קִבּוּץ, "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ וְכוּ'", שֶׁאָמַר, עַתָּה אֲנִי מֵבִין שֶׁעִקַּר הַגְּאֻלָּה תְּלוּיָה עַל יְדֵי בְּחִינַת הִקָּבְצוּ וְכוּ', דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיִּקָּבְצוּ הָרְחוֹקִים מְאֹד הַנִּקְרָאִים נִדָּחִים, בְּחִינַת מְקַבֵּץ נִדְּחֵי יִשְׂרָאֵל, בְּחִינַת וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים וְכוּ' וְהַנִּדָּחִים וְכוּ'. עַל יְדֵי זֶה דַּיְקָא יִתְגַּדֵּל וְיִתְרַבֶּה הַקִּבּוּץ הַקָּדוֹשׁ בְּתוֹסְפוֹת שְׁכֵנִים הַרְבֵּה שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּה רְחוֹקִים.
יעקב אבינו משתמש בשתי הביטויים הללו": "הֵאָֽסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַֽחֲרִית הַיָּמִֽים; הִקָּֽבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַֽעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶֽם" (בראשית מט א-ב). חז"ל אומרים שנסתלקה מיעקב השכינה בין האמירה 'האספו' ל-'הקבצו'. רבי נתן מסביר שבתחילה יעקב סבר שהגאולה תלויה בדרך 'אסיפה', דהיינו באסיפת "אנ"ש" הקרובים אליו שהם בניו הצדיקים. אך לאחר שנסתלקה ממנו רוח הקודש הוא הבין שדבר זה לא מספיק, וצריך לנהוג בדרך 'קיבוץ' הכולל את בית ישראל כולו על קרוביו ורחוקיו 2 .
אין הרבה תורות שניתן לראות את התגשמותן במציאות כמו התורה הזו המתגשמת ב'קיבוץ' אצל רבי נחמן בראש השנה 3 ובל"ג בעומר במירון. רבי נחמן ראה את עצמו קשור מאד לספר הזהר ולרשב"י בכלל. ודאי שיש קשר נשמתי בין רשב"י לרבי נחמן – זי"ע, המתבטא בכך ששניהם מצליחים לקבץ סביבם את כל סוגי היהודים, ואך טבעי היה שכאשר חסידי ברסלב החלו לקיים בארץ 'קיבוץ' של תפילה בראש השנה, במקביל לקיבוץ באומן, עשו אותו במירון אצל רשב"י.
התחברות הצדיקים
לפי פירושו של רבי נתן ניתן היה לחשוב שיעקב אבינו משנה, לכאורה, את דעתו בדרך הבאת הגאולה, בתחילה חשב שעל ידי אסיפת הצדיקים בלבד ולאחר מכן הבין שצריכים אף את קיבוץ הרחוקים ולכן בסופו של דבר יעקב נוקט בשני הביטויים, "הֵאָֽסְפוּ וְאַגִּידָה... הִקָּֽבְצוּ וְשִׁמְעוּ". אולם ניתן לחדד את דברי רבי נתן ולומר שההבנה החדשה של יעקב אבינו אינה סותרת את ההבנה הראשונית שלו אלא מדייקת את אותה ההבנה. יעקב אבינו מלמד את בניו שבלתי אפשרי לקבץ את נדחי ישראל ללא אסיפת הצדיקים, וכל איגוד הצדיקים נועד לקרב את שאר עמו ישראל. בצורה כזו מסביר רבי נתן את המילים: "וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶֽם", שישנה נקודה פנימית המאחדת את הצדיקים וללא הנקודה הזו כל עניין האסיפה יורד לטמיון.
שבת אחים
מטעם זה עניין ההתאספות בכלל תופס מקום חשוב בקרב החסידים. ובמיוחד בליל שבת קודש או במהלך השבת וימי מועד. יש מקומות בהם מתקיים 'טיש' ויש שיושבים החסידים עם עצמם וקוראים לכך 'שבת אחים' או 'זיץ' (ישיבה, כמו 'קומזיץ'); בחב"ד 'מתוועדים' ובחסידות גור ובמקומות נוספים יש חבורות לימוד ארוכות בכל ליל שבת ובשבת בבוקר. בכל החבורות הללו ניתן להכיר ולחזות אור מיוחד בעקבות ההתאספות יחד.
חידושה של ההתאספות מתבטא בתורה נפלאה על פרשתנו המובאת ב"שיח שרפי קדש" של פשיסחא-גור:
"האספו ואגידה לכם" בשנת תרפ"ו בפרשת ויחי הייתי בסקרניביץ'. בשבת קדש בבוקר שאל אותי האדמו"ר הק' זיע"א אם אני יחד בהתחברות עם אנשים. ואמר לי "האספו" לשון אפס ואין, דהיינו כשאדם הוא בעיניו אפס ואין, אז יכול לבוא ל"ואגידה לכם", לאחדות ואהבת רעים", עכ"ל הקדוש זי"ע.
ההתאספות מחייבת ביטול עצמי ויכולת לתת מעצמך. על מנת להתאסף האדם מחוייב להיות מוכן להפסיד דבר מה, ומי שלא מוכן לשלם מחיר לא יכול להתאסף כי הוא מעוניין שהכל יהיה רק שלו ורק בדרכו המדויקת. רק כאשר האדם מוכן להיות כאין ואפס יכול להתקיים "ואגידה" – לשון איגוד.
בעל ה'עטרת ישועה' – ר' יהושע מדז'יקוב, שהיה נינו של ר' נפתלי מרופשיץ זי"ע, נפטר בשבת ויחי בשנת תרע"ג. בספרו יש תורה בפרשה זו המציגה את צדו השני של המטבע – ההתבודדות 4 . "האספו ואגידה לכם" היינו לפעמים צריך להתאסף באגודה אחת כל בית ישראל ביחד. ולפעמים צריך פירוד ביניהם, וזהו "הקבצו ושמעו בני יעקב", מרמז על הפחותים שמכונים בשם יעקב, הם יהיו בעצמם"
הרבי מדז'יקוב מסביר שיעקב נוקט בשתי לשונות המייצגות שתי דרכים בעבודת ה', דרך ההתאספות ודרך ההתבודדות 5 . לחברה יש השפעה גדולה ואפשר להתרומם רבות בעזרת חבורה, אך ישנם גם סכנות בחברה טובה. לפעמים ההתאספות מטשטשת את האחריות של האדם על התקדמותו האישית מפני שהוא חושב שמקומו טוב שהרי הוא בחברה טובה. לכן, מייעץ ה'עטרת ישועה', שעל האדם מוטל להתבונן בכל דבר האם יתקדם בעזרת ההתאספות או דווקא בדרך ההתבודדות.
ניתן לראות בדבריו את הסיכוי ואת הסיכון שיש בחבורה, ואפשר לומר שכוונתו להזהיר שאם החבורה לא צועדת בכיוון הנכון עדיף שלא להתכנס, אולם ניתן להציע דרך שתתאים גם לדבריו, להתחיל בהתכנסות והתועדות יחדיו ואחר כך לעלות מעלה בדרכי העבודה ולברר לעצמו מתי טובה לו דרך ההתכנסות ומתי טובה לו דרך ההתבודדות.
כאמור חסידים נהגו להתאסף ולהתוועד יחדיו במשך השבת, ועל התאספות זו יש תורה נפלאה של השם משמואל בפרשת שמות (תרע"א):
והנה משה רבינו עליו השלום בחר לישראל לנוח ביום השבת, כמבואר במדרש רבה. (המדרש (שמו"ר א כח) אומר שמשה הצליח לשכנע את פרעה לתת ליהודים יום מנוחה והמליץ לו על יום השבת. לכן, מסבירים פרשני התפילה, נאמר: 'ישמח משה במתנת חלקו', ששבת היתה חלקו עוד לפני שנצטוו ישראל עליה). ופרעה אמר "תכבד העבודה" (ומסביר המדרש (שמו"ר ה יח) שבאמירה זו ציווה לבטל את יום השבתון והכריח את היהודים לעבוד אף בשבת). ונראה שזה שהיו שובתים ביום השבת היה תחילת ההתעוררות לגאולה דשבת היא רזא דאחד.
והרבי ר' דוד ז"ל מלעלוב אמר "לא תאספון" (לאחר שפרעה מכביד את העבודה מוסיף ואומר פרעה: "לֹא תֹֽאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים" (שמות ה ז). היה צריך להיכתב 'לא תוסיפון' ומדוע נוספה האות א'?) והוא מענין אחד, כמו דשבת היא אתחלתא דגאולה, רזא דאחד, כמו כן ההתאספות היא גם כן התחלת הגאולה. כמו שכתוב במדרש רבה "ויאמר האספו – נעשו ישראל אגודה אחת, התקינו עצמכם לגאולה".
מסביר השם משמואל בשם הרבי מלעלוב, וכך אף אומרים בבית סלונים, שהכבדת העבודה של פרעה היתה מכוונת למטרה מדויקת: לגרום ליהודים לא להתאסף בליל שבת. פרעה הבין את העוצמה של ההתאספות בחבורה יחדיו בשבתות ומועדים ואת הכח שיש לה בהבאת הגאולה. לכן בסלונים נוהגים במסירות נפש להתאסף בליל שבת ובשל כך קוראים להתאספות זו "שבת אחים". יש עדויות רבות משנת תש"ח על כך שחסידים הלכו ל"שבת אחים" בליל שבת גם אם היה חשש הפגזות.
כאמור – "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר", מטרת האסיפה איננה רק לדאוג לעצמנו אלא צריכה להיות קיבוץ הנדחים ומתוך כך נוכל לגלות את הקץ, שאף על פי שהוא סתום ניתן לגלות אותו על ידי התקבצות אחינו בית ישראל. יזכנו ה' ומתוך אסיפת החברים נזכה להתקיימות דברי ישעיהו: "עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָֽיו" (ישעיה נו ח).




^ 1.עיין עירין קדישין פרשת ויחי וכן באהלי יעקב לפרשתנו ובעוד מקומות.
^ 2.עניין קירוב הרחוקים החל כבר בראשית ימות החסידות כאשר הבעש"ט הלך ממקום למקום וקירב את היהודים הפשוטים – ה'עמך' לאביהם שבשמים. אמנם רבי נתן מדבר על קירוב נדחי ישראל אל צדיק האמת, אך מאז ומעולם חסידים קירבו את אחיהם אל צדיקי הדור בכלל. סיפר לי רבי ישראל פרידמן בן שלום זצ"ל, המיוחס בן אחר בן לרבי ישראל מרוז'ין ולרב המגיד, שבעבר התגורר עם משפחתו בקיבוץ של השומר הצעיר מפני שקיווה שדווקא כך הוא יצליח לקרב אותם. לאחר שנים הוא הקים מכינה מעורבת של דתיים וחילונים. פעם אחת ביקרתי אותם ושוחחתי עם אשתו, הרבנית ציפורה, ישלח לה ה' רפואה שלימה, בתו של הרבי מויז'ניץ זצ"ל. תוך כדי השיחה היא אמרה לי שקשה לה עם אחיה החסידים ששכחו את דרכו של הבעש"ט בקירוב לבבות...
^ 3.גם מי שלא ראה זאת בעיניו, כמוני וכרבים שב"ה לא יצאו את אה"ק, אינו יכול שלא להכיר בעוצמת קיבוץ הנידחים הפיזית והרוחנית הנעשית אצל רבי נחמן בר"ה.
^ 4.וזהו לשונו הקדוש: "או יאמר, "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים", הנה כבר רמזנו בפרשת וישלח אשר לפעמים יותר טוב התחברות באגודה אחת, ולפעמים טוב להיות מיוחד בהתבודדות, עיין שם. ואם תרצה לדעת הנסיון איזה טוב תביט אל תכלית הדבר, אם יצמח מזה דבר טוב וישר מההתחברות או להיפוך. ונודע מה שפירש הרה"צ ר' שר שלום מבעלז זצ"ל, במסורה ג"פ פדות. ראשית "ושמתי פדת בין עמי ובין עמך", ואידך "פדות שלח לעמו", ואידך – "והרבה עמו פדות". כי פירוש פדות הוא לשון הבדל והפרש. וזה "ושמתי פדת בין עמי ובין עמך", להבידיל בין ישראל לעמים, שלא יהיה בהתחברות ואגודה עם העכו"ם. ועל זה מביא המסורה שגם בזרע ישראל עצמם צריך הפרש, בין פשוטי העם ובין יראי ה', וזה "פדות שלח לעמו". היינו גם בתוך עמו ישראל יש הבדל. וגם יש הפרש בין יראי ה' לצדיקים, כי זה מדריגתו למעלה מזה. וזה "והרבה עמו פדות", היינו בין יראי ה' עצמם, שהם דבוקים עמו יתברך, יש פדות והפרש ע"כ ודפח"ח.
וע"כ נראה כאשר שלח מנחה לעשיו אחיו, אמר להם לעשות עדרים, עדר עדר לבדו... והיינו ששאלו תהיה מדוע הם מחולקים כל אחד בפני עצמו? זה מה שחזרו ואמרו "כי יפגשך עשיו אחי ושאלך לאמור למי אתה ואנה תלך" היינו ששאלתו תהיה מדוע הם מחולקים, הלא צריך להיות באגודה אחת? "ואמרת לעבדך ליעקב, מנחה היא שלוחה לאדוני לעשיו", היינו לפעמים מועילה ההתחברות לעבודה של יעקב, ולפעמים מגרעת העבדות, וגורמת מנחה שלוחה לעשיו, לסטרא אחרא.
ע"פ זה יתבאר ג"כ כאן, "האספו ואגידה לכם" היינו לפעמים צריך להתאסף באגודה אחת כל בית ישראל ביחד. ולפעמים צריך פירוד ביניהם, וזהו "הקבצו ושמעו בני יעקב", מרמז על הפחותים שמכונים בשם יעקב, הם יהיו בעצמם".
^ 5.אין כוונתו להתבודדות במשמעות של תפילה, כמו הדרכתו של רבי נחמן זי"ע, אלא להיות האדם נוכח לבדו עם עצמו.
עוד בנושא ויחי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il