ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ידיים, קול שרירות לב כנגד לב פתוח ;">

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש ואנחנו קמנו ונתעודד Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ערב שבת חזון תשס"ה

ידיים, קול שרירות לב כנגד לב פתוח

מכתב לאחינו הגיבורים שבגוש קטיף וצפון השומרון - לפני השריפה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

לתלמידי היקר
הרב יואל קלינג שליט"א
ואל אחינו הגיבורים שבגוש קטיף וצפון השומרון


רציתי לשתף אותך בכמה מחשבות על פרשת השבוע שהתעוררו בשבועות האחרונים, כמובן גם בהקשר לענייני דיומא הבוערים, העוזרים לנו לגלות שכבות נוספות ב"הבנת הנקרא", בבחינת "בינו שנות דור ודור".

ל פרשת חוקת: מסופר "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב וכו'" (במדבר כ"א, א'), ושם ברש"י ד"ה יושב הנגב: "זה עמלק, שנאמר עמלק יושב בארץ הנגב (במדבר י"ג, כ"ט), ושינה את לשונו לדבר בלשון כנען , כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי". ולכאורה לא מובן, כי מה יותר קל כשבאים להתחפש, האם להחליף את הביגוד או לשנות את הלשון? וברור, שהחלפת הביגוד קלה עשרת מונים, ולמה איפוא חיפשו את הדרך הקשה ולימדו את לשונם לדבר לשון כנען? ושתי תשובות לדבר:

א. מענין שיעקב אבינו, כשהוא בא "להתחפש", דווקא עשה את ההיפך מעמלק - זרעו של עשו אחיו, הוא שינה את לבושו, אך לא את קולו: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו". וביאור הענין, כי אדם יכול לשנות ולהחליף את חיצוניותו, את קליפתו, את עורו אך לא את תוכו, את מהותו, את נשמתו. מהותו של יעקב הוא הקול, ואת זה הוא לא יכול "להחליף". ומהותו של עמלק הוא הקליפה, ואת זה הוא לא יכול "להחליף"!

ב. יש הבדל מהותי בין מלחמת עמלק ומלחמת הכנעני (מלחמת שבעת עממים) נגד ישראל. עמלק רוצה לעקור ע"מ לעקור. כשם "שאין שמו (של הקב"ה) שלם ואין כסאו שלם עד שיימחה שמו של עמלק" (רש"י שמות י"ז, ט"ז), כך "כסאו של עמלק" אינו שלם עד שיימחה ח"ו שמו של ישראל. זוהי תכליתו של עמלק בעולם! לא כן כנען. הוא אינו רוצה לעקור ע"מ לעקור. הוא חש את עצמו "מאויים", הוא מפחד שישראל באים "לכבוש" את ארצו, כמו שגם בלק פחד מפני העם מאד: "הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי, ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ" (במדבר כ"ב, ה'-ו'). וע"כ הוא יוצא במלחמה נגד ישראל.

[התעוררתי להבדל זה בין מלחמת עמלק למלחמת ז' עממים, בעקבות הברקה חריפה ששמעתיה בשם בעל האבני נזר בהסבר שיטת ספר החינוך, שמחד פוסק שבמלחמה נגד עמלק נשים פטורות (מצוה תר"ג), ומאידך הוא פוסק שבמלחמה נגד ז' עממים נשים חייבות (מצוה תכ"ה). והוא מבאר שמלחמת עמלק היא מלחמה שתכליתה מחיית עמלק. אך המלחמה נגד ז' עממים, אף אם נצטוינו "לא תחיה כל נשמה", אין תכליתה מחיית ז' עממים, אלא רק שלא נלמד ממעשיהם הרעים, וכמו שהזהיר הכתוב "פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלוהיהם וזבחו לאלוהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו לבניו וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן והזנו את בניך אחרי אלוהיהן" (במדבר ל"ד, ט"ו-ט"ז). המלחמה נגד עמלק היא איפוא בבחינת "מלאכה הצריכה לגופה", שאסורה בשבת (ואין כאן פיקוח נפש, כי אדרבה, המלחמה נגד עמלק היא מלחמה יזומה, "בהניח לך מכל אויביך מסביב"). ונמצא שמלחמה זו היא בבחינת מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות... אך המלחמה נגד שבעת עממין, שתכליתה היא רק שלא נושפע מהם, נחשבת למלאכה שאינה צריכה לגופה (כמו המוציא מת מביתו לרשות הרבים, והוא אינו צריך אותו שם, רק שלא יהיה בביתו מחמת הריח, והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה), שמותרת מדאורייתא, וע"כ נוהגת מצוה זו בין בחול בין בשבת, ונמצא שהיא בבחינת מצות עשה שאין הזמן גרמא ונשים חייבות...

וכשם שהמלחמה נגד עמלק היא "לגופה", כך המלחמה של עמלק על ישראל היא "לגופה". וכשם שהמלחמה נגד ז' עממים היא "לא לגופה" - ועיקר כוונתה שלא נלמד מהם וממעשיהם, כך המלחמה של כנען על ישראל היא "לא לגופה" - ועיקר כוונתם שלא נכבוש את ארצם].

ומעתה מבינים אנחנו מה פירוש הדבר שעמלק לובש לבוש עמלק, אך מדבר לשון כנעני. במהותו הוא נשאר עמלק (בבחינת הידיים ידי עשיו), והוא רוצה להשמידנו, לעקור אותנו ע"מ לעקור, שזוהי תכליתו בעולם, אלא שלמד לדבר לשון כנען, כלומר לשון המסתירה את כוונתו האמיתית. גם כשעושה מעשה עמלק, הוא נותן לו פרשנות "כנענית", לובש מסווה מוסרי, שכביכול כל כוונתו אינו אלא למנוע את הכיבוש, או להחזיר לעצמו את האדמה הכבושה!!!

ונמצא שבעת יציאת מצרים יש לנו שני מפגשים עם עמלק. הראשון, בו הוא קופץ לאמבטיה רותחת (ראה רש"י דברים כ"ה, י"ח) ע"מ להשמיד להרוג ולאבד. השני, ארבעים שנה אח"כ, בו הוא בעצם עמלק, אך מדבר הוא בלשון כנען. וגם עתה בעת היציאה מהגלויות, נתקלנו בעמלק שבא להשמיד להרוג ולאבד בתאי הגזים אנשים, זקנים, נשים וטף ולמחות ישראל מעל האדמה ח"ו. ועכשיו אנו נתקלים בעמלק ערמומי יותר, שעושה מעשה עמלק, נטפל דווקא בחסרי כוח, "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", הורג אנשים, זקנים, נשים וטף, מתפוצץ באוטובוסים, בקניונים וכדומה (שזהו כפי שהעיר אחד מתלמידי, הרב אדם וקנין נ"י, סימן מובהק לעמלק - שמוכן להיכוות באמבטיה הרותחת ובלבד שיעלה בידו להרע לישראל), אך מבקש "שכר" ככנען, כלומר מעורר רחמנות אצל אומות העולם, ואצל קטני האמונה שבתוכנו, שרוצים לתת לו כשכר את "האדמה הכבושה". ומעשה אבות סימן לבנים, שנלמד ונוזהר. אם נתקלים אנו במי שנוהג כעמלק, אך מדבר בלשון כנען (נוהג כעראפת, ומדבר בלשון אבו מאזן...), שנדע שעמלק הוא הוא העומד נגדנו, ולא נתפתה לשפת כיבושין...

ואשריכם, אחינו הגיבורים שבגוש קטיף וצפון השומרון, שקולכם קול יעקב הוא, קול זך צלול וטהור, ללא עקמומיות וללא ערמומיות, החודר לעומק לבותינו.

לפרשת בלק: מאד קשה מה השתנה, שבתחילה הקב"ה אומר לבלעם "לא תלך עמהם" (במדבר כ"ב, י"ב), ואח"כ הוא כביכול משנה את ההוראה, ואומר לו "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" (שם, שם, כ'). ובאבן עזרא כתב בשם הגאון "כי השם לא רצה שילך עם הראשונים עד שיבואו שרים נכבדים מהם". וכבר הקשה עליו הרמב"ן קושיא חמורה: "כי השם אמר לו לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא וכו', ולא מנעו ללכת בעבור חסרון מעלת השרים". וכי יעלה על הדעת שמעלת השרים יכולה להשפיע על "שיקוליו" של בורא עולם, אתמהה.

וחשבתי שהנה עומד להתחולל דבר מופלא. נביא האומות בא לקלל ונמצא מברך. מהפך אדיר כזה צריך שייראה בפני גדולי עולם, ולא בפני פקידים זוטרים, וכך יתגדל ויתקדש שמיה רבה. ואני כולי תפילה ציפייה ותקוה, שגם עתה יתחולל מהפך אדיר, הקללה תיהפך לברכה, והשי"ת מחכה עד שיכלו כל הקיצין, בשעה שעיני כל העולם נשואות אל גוש קטיף, ע"מ שיתקדש שמו ית', וראו כל עמי הארץ שהשי"ת שומר על ישראל, בזכות גודל מסירותו לד' ולארצו, וראו כל קברניטי ישראל למיניהם שאין הם שליטים באופן מוחלט על ההיסטוריה, וודאי לא על ההיסטוריה היהודית האלוקית, גם אם עומד לרשותם בריכוז שלא היה כמותו, כל העוצמה והכוח - הצבא האדיר, כסף ללא הגבלה, המשטרה, התקשורת, הפרקליטות, והבג"ץ.

ואנו תפילה שהשי"ת יעשה לא רק צדקה, אלא גם משפט ב"בית המשפט העליון" האמיתי (ויפה העיר לי פעם הרב משה שטרן שליט"א שאברהם אבינו לא ביקש רחמים על סדום אלא דין: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?!), כי אחרי אותה מסירות נפש עילאית של אותם גיבורים משך כה הרבה שנים, מידת הדין והמשפט הוא שלא ייעקרו ממקומם!!!

ועכ"פ יראה כל העולם את גודל מסירות נפש של אותם גיבורים, יראה וישפוט כל מי שעדיין לא נאטם לבו לגמרי, מה בין בני לבן חמי, אלה בחיל ואלה ברוח, אלה בידיים ואלה בקול, אלה בשריר ובשרירות לב ואלה בנימין - נימי הלב הפתוח לרווחה. וגם אם ח"ו יעלה בידם של חוסמי לב עצמם לעקור נטועים, "גוילים נשרפים ואותיות פורחות באויר", ניתן לעקור את הגוף אך לא את הנשמה, והיא היא שתפרח באוירה של ארץ ישראל ובסופו של דבר תנצח את האטימות והשרירות.

וכמה עמוקים בהקשר זה, דברי מורי ורבי בעל ה"שרידי אש" זצ"ל בהקשר לסידור המשנה ע"י רבי יהודה הנשיא: "וכאן התרחש דבר מפליא: ספר אחד ירש מקומה של ממשלה תקיפה ועוד עלה עליה בתוקף השלטון, בהיקף ההשפעה ובעוז ההדרכה. שלטון רוחני זה הלך והתפשט מעל לגבולותיה של הקיסרות הרומאית הגדולה. רומא הרשעה, שעינה היתה צרה בשריד האחרון של שלטון בית הנשיא, לא ראתה ולא הרגישה מה נעשה בבית מדרשו. עינה הרעה היתה סמויה לגבי חזיונות רוחניים, שאין להם לא אגרוף ולא כידון. היא גם לא הרגישה מה ר' יוחנן בן זכאי, שנראה להם איש מיתמם, דרש מעימה: יבנה וחכמיה. כפר קטן ובו בית מדרש קטן. אבל בכפר קטן זה התכוננה ממשלה עברית חדשה. חלומו של היווני הגדול (אפלטון) על "ממשלת פילוסופים" לא התגשמה בארצו, הארץ הקלאסית של מזיגת אליליות נבערה עם פילוסופיה כפרנית. ארצו לא הוכשרה לכך. אבל בארץ העברים נתקיים, לאחר חורבנה, החזיון הנבואי: ממשלה של חכמי התורה, של תנאים, אמוראים, סבוראים, גאונים, רבנים, אבדי"ם, רשכבהגי"ם וכו' וכו'" (חידושי בעל "שרידי אש" על הש"ס, ח"ב, נספח ג' - עמ' שצ"ו).

לפרשת מסעי: מענין שבספר במדבר מופיע ג' פעמים הטענה "למה ניגרע". בפרשת בהעלתך כשאותם טמאי מת, שנמנע מהם לעשות את הפסח עם כל ישראל פנו אל משה: "למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ד' במועדו" (במדבר ט', ז'). בפרשת פנחס, עם בנות צלפחד, החוששות שלא יהיה להם נחלה כי בנות הנה, ופונות אל משה: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן" (במדבר כ"ז, ד'). ובפרשת מסעי עם ראשי האבות למטה מנשה, החוששים שאם בנות צלפחד תהיינה לנשים למטה אחר, תימעט נחלתם, ופונים אל משה: "והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו" (במדבר ל"ו, ג'). והנה משה רבינו נצטווה לענות בחיוב לכל ג' פניות אלו, אך מענין הדבר שרק בשתי הפניות האחרונות נענה הקב"ה בביטוי : "כן"! "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כ"ז, ז'), "כן מטה בני יוסף דוברים" (במדבר ל"ו, ה').

בביאור הענין יש להתבונן מה מונח לעומק בשאלה "למה ניגרע". האם זה הרצון הטהור להיות חלק מעם ד', עם נכונות להקרבה ולמסירות אין קץ ע"מ להיות בפנים ולא בחוץ, או שזה כמו ילדים שלא קיבלו את הסוכריה שחולקה לכל הקבוצה ובאים וזועקים: למה ניגרע, גם אנו רוצים! והנה, בקרבן פסח, ברור שהכוונה כולה טהורה, לשם שמים, אין כאן "סוכריה" אלא קרבן! אך בענין בנות צלפחד ובענין מטה בני יוסף מתגנבת המחשבה שאולי יש כאן כוונה ליהנות מן ה"סוכריה" של נחלת הארץ. וע"כ הקב"ה, בוחן כליות ולב, מודיע למשה: "כן בנות צלפחד דוברות", "כן מטה בני יוסף דוברים". ה"למה ניגרע" עומד כאן באותה מדרגה ממש, כמו ה"למה ניגרע" של אלו שנמנע מהם להקריב קרבן פסח. הרצון אינו ה"מטעמים" של נחלת הארץ, אלא הכמיהה להיות חלק מנחלת ד', וכמיהה זו טומנת בתוכה את הנכונות להקרבה אין קץ.

ואם בתחילת המאבק על שמירת ההתיישבות בגוש קטיף יכלה להתגנב המחשבה שאולי יש כאן מאבק על "מטעמי הארץ" בלבד, או על פיצויים מוגדלים, בא הסוף ומוכיח על תחילתו. "כן מטה גיבורי גוש קטיף דוברים". המאבק טהור, הרצון הוא להיות חלק מנחלת ד', ורצון זה מביא אותם לקרבנות אין קץ, הן בגופם והן בממונם, לא נבהלים מן המקל ולא מתפתים לגזר של המינהלה, אך בעלי "אגרוף וכידון", עיניהם סמויה בפני אותם חזיונות רוחניים מופלאים.

לפרשת דברים: בפרשה זו חוזר משה רבינו על סיפור המרגלים: "... וישיבו אותנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ד' אלוקינו נותן לנו" (דברים א', כ"ה). ומבאר רש"י: "מי הם שאמרו טובתה יהושע וכלב". והרמב"ן מקשה עליו קושיה מפתיעה: "ואני תמה אם כן מה הטענה הזאת עליהם, וראוי שיאמינו לעשרה יותר מן השנים".

[וזהו אולי לימוד זכות גדול על אלו שמאמינים ל"שופרות המלוכה", וכשרואים את רוב נבחרי העם בכנסת, והתקשורת ושופטי בית המשפט העליון עושים יד אחת, ועוד מביאים סקרים שכך חושב כביכול רוב העם, מה אנו כי נלין אחריהם?! ואמנם הרמב"ן עצמו מנסה ליישב את רש"י שהתביעה אל העם היא שראוי היה לו להאמין לגדולי השלוחים והצדיקים שבהם, שהם יהושע וכלב, שבסופו של דבר מעידים שראו מה שהקב"ה הודיע, שהיא ארץ טובה, "היה לכם להאמין כי האחרים מפני מורך לב אמרו מה שאמרו" (לשון הרמב"ן). נמצא לפי"ז שיש כאן תביעה אל העם שיפעיל את כושר מחשבתו, ולא יהיה ראש קטן ההולך אחר מה שראשי העם ברובם אומרים. ואם רואה העם, שדווקא הצדיקים שבהם דוברים אחרת, והם דוברים את דבר ד' ונאמנים להבטחתו, אל לו להאזין לדברי הבל, ויש לו להאמין שאותו "רוב", מפני מורח לבבו או שיקולים זרים אומר מה שאומר].

מתוך תמיהה זו מבאר הרמב"ן שכולם בהסכמה אחת דברו בטובת הארץ, אבל בחוזק העמים ההם המסו עשרת המרגלים את לב העם. ולכאורה אינו מובן, דגם לרמב"ן תקשה מה שהוא עצמו הקשה על רש"י, דמה לנו להלין על העם שהאמין -באשר לחוזק העמים ולחוסר יכולתנו כנגדם- לעשרה יותר מן השניים. אלא שיש הבדל מהותי בין העדות על ארץ טובה, והאמירה בענין חוזק העמים. ארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, זהו ענין שבמציאות. והמרגלים קבלו "מנדט" לבדוק "הטובה היא אם רעה" (במדבר י"ג, י"ט). וכיון שהרוב המכריע בא והעיד שהארץ איננה טובה, אך טבעי הוא שהעם יאמין לו, ולא למיעוט מבוטל.

[ואמנם נכון הדבר שהשי"ת הבטיח שהארץ טובה, וכי מישהו העלה על דעתו שלא אמר אמת ח"ו? אלא שהעם לא שמע ישירות מפי השי"ת שהארץ טובה, ורק מפי משה, ואולי חשבו שהוא לא הבין נכונה. או שחשבו שאם יש עדות הפוכה, אז כפה"נ השי"ת דיבר על "ירושלים של מעלה", על "הארץ של מעלה". וממילא גם הבטחתו שיכניס אותנו לארץ ישראל, היא בבחינת הלכתא למשיחא, ואין לה מגע עם המציאות הפרגמטית!].

אך בענין חוזק העמים לא היה ויכוח על העובדות. גם יהושע וכלב הסכימו כי עז העם היושב בארץ, אלא שטענתם: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל'). הם חשים בכל עוז את הניסים שנעשה עם ישראל עד עכשיו, ומתוך כך הם בוטחים בהשי"ת שיקיים הבטחתו ויכניסם לארץ ישראל. הויכוח הוא איפוא על הערכת המצב: היכול נוכל להם? במילים אחרות, זהו ווכוח באמונה, ובאמונה אין הרוב קובע!!!

ואנו היום בתוך תוכה של כל אותה פרובלמטיקה. כבר עברנו את השלב של הויכוח העובדתי האם הארץ טובה היא. גם אלה המגלים הבנה (או הזדהות...) כלפי "המרגלים" מסכימים שטובה הארץ לעם היהודי. הויכוח הגדול הוא על היכולת, היש לנו היכולת להחזיק את חבלי ארץ ישראל. וכאן הויכוח הגדול בין קטני האמנה ובעל האמונה הגדולים, שאחינו הגיבורים שבגוש קטיף, המה הנציגים הכי מופלאים שבהם. הם מאמינים בבורא עולם וזורעים, זורעים זרעים באדמה וזורעים תקוה באדם. במקום שהכל מסביב יאוש, הכל כבר השלימו עם הגזירה הנוראה, ורואים בה עובדה מוגמרת, הם רואים מציאות אחרת, החזון היא להם המציאות, כי יש בהם "רוח אחרת", הרוח של כלב ויהושע בן נון. כי בעוז רוחם הם חוו את הניסים הגדולים שהקב"ה עשה אתם עד הנה, הנס הוא להם מציאות חיים, ומתוך כך בוטחים בישועת ד' כהרף עין. ועכ"פ בטוחים המה כי מעז יצא מתוק, והם כה בטוחים בזה, שמעולם לא יבואו בתרעומת על בורא עולם. ויה"ר שנזכה לקלוט מעט מן הזעיר מאותה "רוח אחרת" המפעמת בהם.

וההיסטוריה הוכיחה, שבסופו של דבר היא לצידה של ה"מיעוט", של יהושע כלב, המייצגים את הרוח הפנימית שבעם. המרגלים הצליחו אולי לעכב, להפריע, אך לא לטרפד. "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"! ואותו מיעוט הוא הוא שהפך ויהפוך להנהיג את העם, ולהוביל את העם אל נחלתו, נחלת ד'.

ויה"ר שהחזון של הדורות המלווה את אחינו הגיבורים, ייהפך למציאות, ומ"חזון" נגיע במלוא העוז ל"נחמו נחמו עמי".

בברכה מרובה ובידידות נאמנה
אברהם אבא וינגורט

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il