ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ביתי נשרף, אך אלוקים שלי חי וקיים! ;">

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש ואנחנו קמנו ונתעודד Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אור ליום ג' י"ז מנחם אב תשס"ה

ביתי נשרף, אך אלוקים שלי חי וקיים!

מכתב לאחינו הגיבורים שבגוש קטיף וצפון השומרון - בשעת השריפה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

לתלמידי היקר הרב יואל קלינג לאוי"ט
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

בהמשך להרהורים שכתבתי לך על כמה מפרשיות שבוע האחרונות, רצוני לשתף אותך בהרהורים נוספים שעלו בשבת נחמו ואח"כ, מתוך ענייני דיומא הקשים - מתוך הבית, ביתכם - ביתנו, העולה בלהבות.

במכתב האחרון התייחסתי לדברי חז"ל "גוילין נשרפים ואותיות פורחות באויר". וישנן תחושות שלפני השריפה, כשעדיין הלב בוכה ומתפלל שתתבטל הגזירה הנוראה, וישנן תחושות אחרות, בשעת השריפה, בשעה שהלב קרוע לגזרים, גם אם אסור לו לאדם מאמין להתייאש, להשלים עם המציאות, ולחדול מלהתפלל ולהודות על הניסים שבכל יום עמנו.

לפני יותר משלושים שנה, כשהייתי לראשונה ברוסיה, בשעתם הקשה של "יהדות הדממה", כפי שכונתה בשעתה, הייתי זמן מה בבית הכנסת בלנינגרד, ע"מ לפגוש יהודים, כשעצם הפגישה היתה להם ולנו בעלת משמעות אדירה. והיה שם יהודי זקן, יהודי שורשי ועסיסי, שסיפר שעוד הכיר את ר' חיים מבריסק, שערך לנו "סיור" בבית הכנסת וסיפר לנו על דברים שעושים שם, וכמה מהם בסתר ובמחבוא. והזדמן למקום רביי אמריקאי, שגם הוא הקשיב בדריכות ל"תידרוך". בשלב מסויים שאל אותו זקן את הרביי מה תפקידו, והלה השיב שהוא רביי קונסרבטיבי בבית כנסת בקנדה. שאל אותו הזקן: מה זה קונסרבטיבי? והשיב הרביי, שיש אורטודוקסי, ויש ריפורמי, וקונסרבטיבי זה באמצע. אומר לו הזקן: איך פארשטיי, נישט א הין ונישט א הער (אני מבין, לא לכאן ולא לכאן).

הוסיף הזקן: בוא, אגיד לך דבר. ההלכה אומרת שכששורפין ספר תורה, צריך לצום ארבעים תעניות. והשאלה נשאלת, למה? הרי חז"ל מספרים שכששרפו הרומיים את רבי חנינא בן תרדיון וספר תורה מונח לו בחיקו - גוילין נשרפין ואותיות פורחות באויר (עבודה זרה י"ח,א). ולמה א"כ צריך לצום? אלא שיש הבדל אם גוי שורף ספר תורה או יהודי שורף ספר תורה. "גוילין נשרפין ואותיות פורחות באויר", זה כשגוי שורף ספר תורה. אך כשיהודי שורף ספר תורה, גם האותיות עולות באש ובלהבה!!! והוסיף הזקן ואומר לאותו רביי קונסרבטיבי: דו פארשטייסט מיר, דו פארשטייסט מיר (האם אתה מבין אותי, האם אתה מבין אותי??). והלה הנהן בראשו, כולו נכסף ומבוייש, שהוא הגיע ע"מ לחזק את "יהדות הדממה", ובמקום הזה נאלץ לשמוע דברי מוסר ותוכחה.

ובסיפור זה נזכרתי בימים אלו כשאני רואה - לא צבא רומי, לא צלבנים, לא קוזאקים ולא פראי אדם ישמעאלים- אלא צבא יהודי, מגרש אלפי יהודים מביתם ומתכונן לשרוף עשרות רבות של אוהלי תורה ותפילה. והכל בשם "מילוי הפקודה" וה"דימוקרטיה", כשאלו הפכו להיות למטרה ולא לאמצעי. ולשיא האבסורד הגענו אתמול כשראשי השלטון, בשעת ישיבת הממשלה, התריעו, בעקבות המאורעות שהיו על גג בית הכנסת בכפר דרום וכדומה, על חילול בית הכנסת. הם באים להורסו, לעקרו, והם רגישים לקדושת בית הכנסת!!!

[ומתוך דברי חז"ל ניתן ללמוד שאינה דומה התגובה למאורעות היסטוריים לפני המעשה, בשעת מעשה ולאחר מעשה. ביומא ס"ט,ב מבואר בשם ר' יהושע בן לוי: "למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר הא-ל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר נכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו, לא אמר נורא, אתא דניאל אמר נכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו, לא אמר גבור, אתו אינהו ואמרו אדרבה זו היא גבורותיו - שנותן ארך אפים לרשעים (רש"י: "שכובש יצרו כל השנים הללו שנשתעבדו בהן ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו"), ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקב"ה היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". והגמ' תמהה כיצד באו הם (ירמיה ודניאל) ועקרו תקנה שתיקן משה. ותשובת הגמ': "אמר ר' אלעזר מתוך שיודעין בהקב"ה שאמיתי הוא (רש"י: "מסכים על האמת ושונא את השקר") לפיכך לא כיזבו בו". והשאלה צפה ועולה: וכי ירמיה ודניאל לא יכלו ג"כ לחוש מה שחשו אנשי כנסת הגדולה -שאלו הן גבורותיו ואלו הן נוראותיו! ודומה שודאי, מבחינה אינטלקטואלית, הבינו הם ג"כ את גבורותיו ואת נוראותיו. אך בשעת מעשה, בשעת חורבן והסתר פנים, לא היו מסוגלים לחוש את זה בכל רמ"ח איבריהם, ולפיכך לא כיזבו בו! אך אנשי כנסת הגדולה הגיבו לאחר מעשה, לאחר שיבת ציון.

ושמעתי דבר נפלא מהרב משה שטרן שליט"א על תגובת ירמיה: "איה נוראותיו"? והרי ירמיה הוא הוא שלא חדל מלהתריע בפני ישראל על החורבן שממשמש ובא אם לא ייטיבו מעשיהם. ועכשיו, שכל נבואות ד' התקיימו פשוטו כמשמעו, וכי לא יחזה את נוראותיו? וכי התגובה הטבעית לא היתה אמורה להיות: אמרתי לכם!!! אלא אינו דומה ההתרעה טרם מעשה, כשעדיין לא כלו כל הקיצין וניתן אולי למנוע את הגזירה, והתגובה בשעת מעשה. עכשיו, שהבית נשרף, הוא לא בא להוכיח את אחיו המעונים אלא מרגיש כאחד מהם ולבו חלל בקרבו, ויחד עם ציון בכה יבכה בלילה ודמעתה על לחיו. והדברים מבהילים על הרעיון, והלואי ונשכיל להתבשם מהם.

והנה, בלילה שחלף הייתי בכותל המערבי, בשעה שהגיעו שמה עקורי עצמונה וקטיף, והלילה חזרתי לכותל בשעה שהגיעו עקורי נצרים עם מנורת שבעת הקנים. בתוך הצרה והחורבן, היה זה מחזה מרנין ומרומם לראות אלפי בני ישראל בשעות הקטנות של הלילה באים לקבל את פניהם, ולרקוד יחדיו שירי דבקות, ואף שירי שמחה ואמונה. וכך היה כבר במוצאי שבת נחמו ב"מלוה מלכה" שקיימו עקורי נוה דקלים בכיכר ספרא עם אלפים רבים של בני נוער. ושאלתי את עצמי האם אותו דור, אותו נוער עם רבניו, אינו דור מיוחד במינו, שיש בו את הכושר ואת הכוח האדיר לחוש בשעת החורבן וההרס את מה שחשו אנשי כנסת הגדולה לאחר תקומה!!!

ואגב, באותו מעמד בכותל נכחתי אמש בווכוח סוער בין אנשי שלומנו, כשאלה אומרים שיש להזדהות עם כאבם וחורבנם של העקורים, שזהו שעת חורבן לכל ישראל, כי על חטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה באה בכייה לדורות ונחרב בית המקדש. ואלו מגיבים בזעם ובזעזוע על ההשוואה עם חורבן בית המקדש, ואומרים שאדרבה, אולי העקירה היא הצלה לתושבי גוש קטיף, שישבו במקום סכנה! ולא רציתי לקחת חלק באותו ווכוח, אך תיכף הרהרתי לעצמי שגם חורבן בית המקדש היה הצלה לישראל, וכפי שדרשו ז"ל - שהקב"ה שפך כעסו על עצים ואבנים וכך ניצלו ישראל (ראה קידושין ל"א,ב רש"י ד"ה איסתייע מילתא), וכי בגלל זה אנו לא מתאבלים זה כבר אלפיים שנה על הבית שנשרף, וע"כ גם לשיטתם שכביכול זוהי הצלה להם, וכיצד לא נתאבל על בנין ארץ ישראל שנגדע במלוא תפארתו, על אדמה הנותנת פריה בהדר ומחזירים אותה לשממה, על בתי כנסת, בתי מדרשות תלמודי תורה ומקוואות הנהרסים, על קדושי ישראל הי"ד שהולכים לעקור אותם ממקום מנוחתם, על צדיקים גדולי אמונה שעמדו בגבורה עילאית מול אלפי הפצמ"רים של בני עוולה ועתה נאלצים "להתקפל" מול צבא אדיר של ישראל המנצח אמהות ותינוקות? אתמהה!].

הרב יהודה אשכנזי ז"ל היה חוזר ואומר שסיפורי התורה נכתבו בספר הנצח, כדי ללמד אותנו על תופעות המלוות את העם לאורך ההיסטוריה, וכשניתקל בתופעות אלו - שלא נופתע! (הדגש הוא על תופעות, ולא בהכרח על אישים שניתן להדביק בהם תווית שהם הם האישים המוזכרים במקרא).

והנה בשעת יציאת מצרים אנו נתקלים בתופעת חטא המרגלים. מרגלים אלו מצליחים למשוך אחריהם את כל העדה, להפחיד אותה עד שאמרו איש אל אחיו: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד'). ורק מיעוט קטן מן התרים את הארץ, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, היתה בהם רוח אחרת, זעקו "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (שם י"ג, ל'), אך זעקתם לא הועילה, וכשראו שהעם נוהה אחר המרגלים, קרעו בגדיהם (שם י"ד, ו'), וקריעה זו לא היתה זעקת ייאוש אלא אות של זעזוע שתכליתה לזעזע את אמות הסיפים, והם המשיכו להפיח בעם רוח אמונה וקריאות נרגשות: "אך בד' אל תמרודו ... וד' אתנו אל תיראום" (שם י"ד, ט'). אך קריאות אלו הביאו עליהם רוח של שנאה תהומית: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים"!!! (שם י"ד, י'). וכיצד להבין גילוי כה אדיר של שנאה לא רציונלית מול קריאה שהיא בסה"כ קריאה של אמונה תמימה במהלכי ד' בהיסטוריה - "אם חפץ בנו ד' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו"((שם י"ד, ח').

ושני הסברים לדבר. ראשית, יהושע בן נון וכלב בן יפונה מייצגים את ישראל האמיתית, ישראל של ביטחון בד', של אמונה תמימה, של ויתור על נוחיות רגעית ונכונות להקרבה למען אידיאל - הגשמת פרוייקט ד' בהיסטוריה. ואין לך שנאה יותר תהומית מאשר השנאה למי שמייצג את מה שהיית צריך להיות! זהו גם אחד הסודות של ההלכה הנצחית: בידוע שעשיו שונא ליעקב! שנית, הם רואים את יהושע וכלב כמי שמפריע להם לחיות את השעה, את העכשיו. יותר מזה, לדידם יהושע וכלב הם הוזי הזיות, חולמי חלומות התלושים מן המציאות, מן הפרגמטיות והריאל פוליטיקה, ובקריאתם הקיצונית "עלה נעלה ... כי יכול נוכל לה" הם מסכנים לא את עצמם אלא את העם כולו: "ולמה ד' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב, נשינו וטפינו יהיו לבז" (שם י"ד ג'). ואין לך יצר יותר בעל עצמה מאשר יצר הקיום, והם חשים שאותם אידיאליסטים פוגעים בקיומם כביכול.

[והם לא עושים לעצמם חשבון הנפש שדווקא הקריאה "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" היא הלוקה בהזיות שוא. מדמים לעצמם כאילו שיבה זו היא שתחזיר את ישראל אל המנוחה ואל הנחלה, ושוכחים את התינוקות שנשלכו ליאור, את הניכור ואת השנאה ואת העבודת פרך!!! אינם רוצים להבין שהביטחון בד' של יהושע וכלב הרבה יותר מציאותי ופרגמטי מאשר הביטחון במצרים. "אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו ולא פנה אל רהבים" - ולא בטח על מצרים הקרויים רהב (רש"י בראשית מ', כ"ג)].

יציאת מצרים מולידה איפוא שני מחנות, מחנה עשרת המרגלים ומחנה יהושע וכלב, מחנה של אלו הנרתעים מ"ייסורי ארץ ישראל" ומחנה של אלו החדורים ברוח של ביטחון במהלכי ד' ומוכנים במסירות לשאת בעולה של ארץ ישראל (כמובן ששורשי התופעה כבר התגלו בתוככי מצרים!). ותופעה זאת של שני מחנות היא המלווה את היציאה מן הגלויות. וע"כ בל נופתע אם נתקלים אנו שוב בגילוי קיצוני של "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ברצון לוותר בכוח על כל ההישגים שהושגו ע"י היציאה מן הגלות. ובל נופתע אם זרם זה סוחף את רוב העם אתו, ואף מצליח כביכול לעכב את פרוייקט ד'. יהושע וכלב נאלצים לחכות ארבעים שנה, אך בסופו של דבר המה המנהיגים המובילים את העם אל נחלת ד'. אותו קול של "מיעוט מבוטל": "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה", נשמע היה בשעתו כקול קורא במדבר, אך הוא לא הלך לאיבוד, הוא המשיך להדהד, ובסופו של חשבון ייצג לא רק את רוח העם אלא גם את הנהגתו הגשמית. וכשם שאותו "ניצחון" ארעי של מחנה עשרת המרגלים אינו מבטל למפרע את יציאת מצרים, לא את הניסים הגדולים ולא את המסרים הנצחיים שהיא נושאת אתה (ראה רמב"ן סוף פרשת בא), כך הוא ג"כ בשעת היציאה המופלאה מן הגלויות "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלוקיך" (דברים ל', ד'). גם אם נתקלים אנו בקריאות "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו", וקריאות אלו חודרים אל כל שכבות העם וצולחות, אין זה אלא צליחה לרגע, "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיה נ"ד, ז'). וגם כאן לא עולה על הדעת שתופעה זאת תעמיד בסימן שאלה או תבטל ח"ו למפרע את הניסים האדירים של היציאה מן הגלויות ואת משמעותם הדתית.

וגם הסיפור של קרח ועדתו, המסופר בתורה אחרי פרשת המרגלים, מציין תופעות המלוות אותנו ממש בימים אלו. ואציין כאן אחת מהן. הדרך של קרח ועדתו הוא בהצגת הדברים הפוך על הפוך. אל משה רבינו העניו מכל אדם, ואל אהרן ששמח בלבו כשאחיו ולא הוא התמנה לגאול את ישראל, הם אומרים: "ומדוע תתנשאו על קהל ד'" (במדבר ט"ז, ג'). וכך הוא גם היום, עושים מעשה נורא ונפשע, עוקרים כעשרת אלפים אנשים נשים וטף מבתיהם ללא סיבה ברורה, אך מאשימים את אותו ציבור נפלא בחוסר מוסריות. וע"מ שהדברים יתקבלו, מגדילים בזכוכית מגדלת, כדרכם של הליצנים, תופעה שולית לחלוטין (לדוגמה, מה שקרה על איזשהו גג בית כנסת), ע"מ להכפיש ציבור שלם בחוסר מוסריות. מחפשים שעיר לעזאזל, ואילו לא היה קיים היו צריכים להמציא אותו. ע"מ לחפות על אותו מעשה נפשע הופכים נרדף לרודף!

ודתן ואבירם מקצינים את התופעה הדימגוגית של הצגת הדברים הפוך על הפוך: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" (ט"ז, י"ג). מצרים, מקום השעבוד והרדיפה הופך לגן עדן. ובמקום לעלות אל ארץ זבת חלב ודבש עולים מארץ זבת חלב ודבש!!!

וכך אנו עדים לשדרנים המשדרים על הציבור המופלא הזה שהוא "צריך בדק בית" (בזה הלשון שמעתי היום שדרן ברדיו, בהתייחסו לתופעה שולית של העלאת זכרונות כואבים מן השואה, ודיבר על הצורך בבדק הבית של הציבור כולו!!!). וכל זה כדי לחפות על הצורך בבדק בית של המדינה כולה, של הצבא, של המשטרה, שהלכו כ"סומא בארובה" אחרי אדם אחד, בעל סימני שחיתות מובהקים, ונמנעו -טרם שהולכים לעשות מעשה כה רב משמעות, שלא היה כמותו בתולדות עם ישראל- מלחקור עד תום את המניעים שהביאו את אותו אדם להפוך את עורו.

[ובענין זה, ראה מה שכתבתי בנספח ב' לספרו של מורי ורבי "חידושי בעל שרידי אש על הש"ס", ח"ב (עמ' שפ"ט), בענין ההלכה התמוהה שרוצח בשוגג אינו יוצא מעיר מקלט לעולם, ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם. ואני מביא שם הסבר בשם בן דודי, הרב שאול דוד יהודה בוצ'קו שליט"א - שהדיינים מצווים שלא להטות את הדין גם במקום חשש סכנה (עפ"י הספרי על הפסוק, דברים א', י"ז: "לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא", עיי"ש). וטעם הדבר כי הטיית הדין מביאה להתפוררות פנימית של ישראל שסופה חורבן ח"ו. וע"כ ברגע שנפסק הדין שעל הרוצח בשוגג להישאר בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול, אסור "להטות את הדין", ולאפשר לו לצאת מתוך נסיבות כלשהן, ואפילו ישראל צריכים לו. וכל פירצה בענין זה יכולה לפתוח פתח ללחצים מצד השלטון, אולי לחצים על השלטון, לשחרור זמני של הרוצח מן ההסגר בו הוא נתון, בטוענה של טובת הכלל, ויש כאן חשש של ניצול מערכת המשפט לטובת השלטון, שהוא מסימניה הבולטים של הסתאבות החברה היהודית.

וע"כ יש כאן מקום לחקור עד תום את טענת רבים וטובים, אף מהצד השני של המפה הפוליטית, שמא כל מהלכיה של הממשלה לא באו לעולם לכתחילה לטובת הכלל אלא ע"מ לחפות על הסתאבות המשפחה העומדת בראש השלטון, וע"מ להסיר ממנה את חרב המשפטים התלויים ועומדים נגדה. ואם כך הדבר ח"ו, הרי ההליכה אתה אינו מצביע על "גישה ממלכתית" אלא הוא בבחינת שיתוף למעשה נבלה שלא היה כדוגמתו בישראל].

וכך שמעתי שלשום שידור של שעתיים ברדיו "ממלכתי" על המשבר הפוקד את ה"ציבור האמוני", ובפרט את הנוער, אחרי שא-לוהים לא שמע כביכול את כל תפילותיו, ואחרי ש"הלעיטו" אותו בדיבורים שזה לא יקרה. ושוב כאן תופעה של הפוך על הפוך. ע"מ לחפות על אובדן אמונתם וערכיהם, הם משתעשעים ומלעיגים על אובדן אמונתנו כביכול. כה יפה דיברת, תלמידי היקר רבי יואל קלינג, כשהמג"ד ביקש ממך שתאמר כמה "מילות חיזוק" לכשלושים קצינים שהקיפו את ביתך בנוה דקלים, והורידו את ראשם ובכו, אחרי שראו את המחזה המרטיט של אשתך וילדיך נפרדים מן הבית, קורעים קריעה, וקוראים שמע ישראל, ואתה תוקע בשופר. ואחרי שהתפלאת שאתה, המגורש, מתבקש "לחזק" את המגרשים, נענית לבקשת המג"ד ואמרת להם: א-לוהים שלי חי וקיים, ואני קם מחר בבוקר והוא יהיה אתי, ואנו מאמינים באמונה שלמה, בת ארבעת אלפים שנה, שכל מה שעושה הקב"ה - לטוב הוא עושה. אך אתם, כשתתעוררו מחר בבוקר תהיו שבורים ורצוצים. כל מה שהאמנתם בו נקבר כאן במקום הזה, כשעשיתם את המעשה הנפשע הזה, הנוגד את כל הערכים עליהם התחנכתם. ורק מרפא אחד נשאר אולי בידכם: לחזור בתשובה. והדברים שלך לא פעלו בחלל ריק, ואח"כ קיבלת הודעה שעוד שעה שלמה אחרי שהלכת, ישבו כשלושים קצינים על ריצפת החצר של ביתך, מכונסים בתוך עצמם, ומהם בוכים בדמעות שליש. וחצי שעה לפני שבת, הגיע אליך, במלון בירושלים בו שיכנו אותך ואת משפחתך האהובה, אחד הקצינים ובידו עוגות, וסיפר לך בהתרגשות שהוא חיפש אותך כל היום, באשקלון ואח"כ בירושלים, עד שעלה בידו לאתר אותך, והוא בא לבקש ממך סליחה... ומי יודע, אולי כל מה שקרה בימים מטורפים אלו היה ע"מ לאפשר אותו פנים אל פנים בינך ובין הקצינים, ועוד רבים "פנים אל פנים" אחרים מעין זה.

ומעמד זה בו עמדת מול הקצינים ואמרת להם דברי "חיזוק" הזכיר לי את אותו רבי בפולין שנשרף ביתו באמצע הלילה, והוא יצא לרחוב ורקד. וכששאלו אותו על פשר הריקוד, הוא ענה: אם ביתו של שכני הנוצרי היה נשרף, הוא היה מאבד לא רק את ביתו אלא גם את אלוהיו שעל קירות ביתו. ואצלי, ביתי נשרף אך אלוקים שלי חי וקיים!

לסיום הדברים אני נזכר בדרשה שדרשתי על הברייתא בברכות ל"ב,ב: "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת". ובשלמא השהייה שלפני התפילה היא בגדר הכנה לתפילה, אך מה המשמעות של השהייה שלאחרי התפילה? והנה חכמים למדו מהפסוק "לא תאכלו על הדם" (ויקרא י"ט, כ"ו) - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (ברכות י',ב). והנה ישנה תפילה שהיא בבחינת משפט, וישנה תפילה שהיא בבחינת צדקה. תפילה שהיא בבחינת "משפט" היא התפילה שאדם מתפלל מדי בוקר, שמעניקה לו את הזכות לאכול. כלומר הוא מכיר שא-לוהים הוא הנותן לו את הדם ואת החיים, ומתוך כך זוכה הוא במשפט לאכול ממי שמכלכל חיים לכל חי. וע"כ המהלך הטבעי הוא שאחרי התפילה ניגשים לארוחת בוקר. אך החסידים הראשונים שוהין עוד שעה אחר התפילה, וכאילו אומרים לבורא עולם: אני מוכן להמשיך אתך עד הסוף גם אם לא אקבל מאומה כתמורה לתפילתי. והיא היא תפילה שהיא בבחינת "צדקה" (ובהבנת מושג ה"צדקה" במשמעות זו, השווה עם מש"כ הרמב"ן על הפסוק בראשית ט"ו, ו': "והאמין בד' ויחשבה לו צדקה").

ומתוך כך אני נזכר באחת מתפילותיו של ה"חזן מלוזן", ר' זכריה ברקוביץ' ז"ל, שבדו-שיח אינטימי עם בוראו אמר לו: רבונו של עולם, אתה לא מרוצה מעמך בית ישראל. אני מבין אותך. יש לי הצעה אליך. נסה עם עם אחר... נסה עם הצרפתים, עם האנגלים, עם האמריקאים. אני מבטיח לך שאחרי הפוגרום הראשון, האינקוויזיציה הראשונה, הם יזרקו אותך כמו שזורקים גרב ישן! והנה יש לך כאן עם שאחרי אושוויץ טרבלינקה ומיידנק עוד עושים מגביות בשביל ישיבות וארץ ישראל. איזה טענות יש לך עוד על עם כזה?!

וגם עתה מתגלה אותו כוח נפלא של העם הזה, כשבשעת חורבנם ממש, בשעת גירושם מביתם ומכל מה שבנו במסירות משך עשרות בשנים, ממשיכים העקורים להתפלל ולהאמין בדבקות. והצחוק של ר' עקיבא כשראה שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, הופך אצלם לריקוד של דבקות ושל אמונה בנצח ישראל. כי יודעים הם (וכפי שהעירו לי, זה קרה להם באופן מופלא בשבוע בו קראנו פרשת ואתחנן, בשעה שמשה רבינו ביקש להיכנס לארץ ישראל וננעלו שערי תפילתו,והם ביקשו והתחננו להישאר בארץ ישראל) שישנן תפילות שאינן נענות מיד בדרך ובצורה בה המתפלל מבקש שהוא ייענה, אך הן לא מושבות ריקם, ובריקודם של צדיקים וגיבורים אלו, ניכר שכבר עתה הם חשים שנענתה תפילתם בקידוש השם הגדול שהם עושים מול עיני כל העדה.

בהערכה ובחיבה יתרה
אברהם אבא וינגורט

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il