ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך וארא

נָגֹף וְרָפוֹא

דוד דודקביץ'טבת תשע"ט
53
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
סדר המכות
פרשתנו מתארת את המכות שבאו על מצרים. כולנו שמענו את סיפור המכות הללו כבר בגן הילדים אך כמעט ואין מי ששואל, מדוע באו המכות? ומדוע באו דווקא בסדר הזה? מכך שנתנו חכמינו ז"ל למכות סימן – "דצ"ך עד"ש באח"ב, משמע שסדר המכות אינו סתמי ויש לו משמעות חשובה.
בפשט הפסוקים נראה שמטרת המכות היא להכניע את לבו ואת עורפו הקשה של פרעה, וידוע הרמז המובא בספרים רבים ש"פרעה" אותיות "הערף", ובאמת כך היא שיטתו של רש"י הסובר שסדר המכות הוא הדרגתי ומסודר כמו סדר כיבוש עיר. בתחילה מפחידים את העיר במכות שאינן כל כך מזיקות, אחר כך עוצרים את אספקת המזון לעיר (מכת דם) ולבסוף פוגעים בנפשות (מכות שחין, בכורות וכו'). אך שאלת סדר המכות ותיאורם הרחב עדיין נשארת תמוהה ויש להבין מה עניינה של כל מכה ומכה.
בספר ישעיהו ישנה נבואה המתארת את סדר ההתפקחות העתידי של מצרים בעקבות המכות, בניגוד לפרעה שלא התפקח למרות המכות שקיבל בזמנו. בתנ"ך ישנן הרבה הקבלות ודמיון בין פרקים שונים ובלימוד התנ"ך יש לשים לב לדיוקים בהקבלות הללו. דוגמא לדבר קיימת בפסוקים הללו בהם יש ביטויים המקבילים לפסוקים בפרשיות ספר שמות בהם אנו עוסקים.

כך אומר הנביא (ישעיהו יט טז-כב):
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים, וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד ה' צְבָאוֹת, אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו ("יד ה'" כנגד הזרוע הנטויה"); וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא, כֹּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד מִפְּנֵי עֲצַת ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא יוֹעֵץ עָלָיו; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת. עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת; בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם, וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה' (הנביא מתאר כיצד חלה מהפיכה רוחנית במצרים); וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי יִצְעֲקוּ אֶל ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם (בעקבות חזרתם בתשובה יציל ה' את מצרים); וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ; (בפרשתנו נאמר "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח" ופה מתואר "ונודע ה' למצרים") וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם; (בניגוד לנגף ביציאת מצרים בו פרעה לא התפקח, פה מתואר תהליך שונה בו ה' מכה את מצרים ומרפא אותם עד אשר יתפקחו ולא יהיה צורך במכות).
הפסוק המרכזי הוא "וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם". ופשט הפסוק הוא תיאור המצרים הניגפים, ואף על רפואת מצרים הבאה על ידי ה'.
הזוהר (פרשת בא לו א) מוציא את הפסוק מידי פשוטו ומסביר שה"נגוף" חל על מצרים אך ה"רפוא" התקיים בישראל:
תַּנְיָא אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ דְּאִשְׁתְּכַח דִּינָא לְמִצְרָאֵי, בְּהַהוּא מַמָּשׁ אִשְׁתְּכַח רַחֲמֵי לְיִשְׂרָאֵל (באותו זמן ממש שהיה דין למצרים, באותו זמן ממש היה רחמים לישראל) הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם... תָּנָא רִבִּי חִזְקִיָּה, כְּתִיב וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגוֹף וְרָפֹא. נָגוֹף לְמִצְרַיִם וְרָפֹא לְיִשְׂרָאֵל.
במבט ראשוני הזוהר מסביר דבר פשוט, שלרוב מסבירים אותו בשם חז"ל על מכת חושך, שכאשר המצרים סבלו מאחת המכות ליהודים היתה ברכה. אך את הפירוש הזה ניתן לומר רק במכת חושך בה ליהודים היה "אור במושבותם", לעומת החושך שפקד את המצרים, ואור זה הוא האור בו השתמשו ישראל לחפש רכוש בבתי המצרים. אך בשאר המכות לכאורה לא התגלו רחמים מיוחדים כלפי ישראל, אלא רק מניעת הדין הבא על מצרים.
אלא שהזוהר מחדש חידוש עצום. מסביר הזוהר שהרחמים שהתגלו לישראל בזמן המכות אינם רק רחמים לעומת מידת הדין שתקפה את מצרים אלא שרפואת ישראל באה על ידי אותו הנגף עצמו המכה את מצרים!
על פי דברי הזוהר הללו ניתן להבין את הקשר שיש לכל מכה ומכה גם ביחס לעם ישראל. התיאור הנרחב של מכות מצרים אינו רק סיפור המראה את סבל מצרים אלא נוגע לעם ישראל עצמו. אמנם המצרים לא התפקחו בעקבות המכות, אך עם ישראל קיבל שיעור בכל מכה, שהרי המכה נועדה בכל פעם לפגוע באיזו מידה קלוקלת המצויה במצרים והמאפיינת אותם. וכשישראל בגלות מצרים גם הם צריכים להיזהר לא ליפול ברשתם של המצרים ולהשתעבד לתרבותם ולכן עם ישראל הוכרח להסיק את המסקנות שלו מכל מכה ומכה הבאה על מצרים וכך לחשוף את הרחמים הבאים לעם ישראל על ידי המכות.


כך גם מסיק ה"שם משמואל" (פרשת בא - שנת תרע"ח):
והנה במצרים הי' נגוף ורפוא: נגוף למצרים ורפוא לישראל, כמו שכתוב בזה"ק. ופירשו כת הקודמים, שזה הענין בעצמו שהי' נגוף למצרים, וניטל מהם הכח - ניתוסף כח זה לעומתו בישראל וזהו בכלל הרכוש הגדול שהוציאו ממצרים.
בנוסף לרכוש הגשמי אותו עם ישראל הוציא ממצרים הוא ירש איתו גם רכוש רוחני – עבודת התיקון אותה עשה בעקבות המכות ששרו על המצרים.

משמעות המכות
עשרת המכות מחולקות לשניים בסדר התורה. בפרשת וארא מסופר על שבע מכות ושלוש מכות נוספות מתוארות בפרשת בא. החלוקה הזו ישר מעלה לנגד עינינו את סדר הספירות המחולקות כך, שלוש ספירות במוחין ושבע במידות. כך מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין זי"ע את סדר המכות, כאשר כל מכה כנגד כל ספירה ומכלול זה מהווה תיקון שלם.
גם הזוהר (פרשת וארא כט א) מסביר שסדר המכות מהווה תיקון שלם המתרחש אט אט, מכה אחר מכה.
תָּא חֲזֵי, תַּתָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין מָחָא בְּקַדְמִיתָא (התחתונה מכל המדרגות הקדימה את השאר). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִתַּתָּאָה שָׁרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא (מהתחתון הקב"ה התחיל), וְיַדָא דִּילֵיהּ מָחָא בְּכָל אֶצְבְּעָא וְאֶצְבְּעָא. (הקב"ה נתן כל מכה בידו, בכל אצבע ואצבע לפי הסדר) וְכַד מָטָא לְדַרְגָּא עִלָּאָה דְּכָל דַּרְגִּין, עָבֵד אִיהוּ דִּילֵיהּ, וְעָבַר בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, וְקָטַל כֹּלָּא (המכה האחרונה לא היתה באצבע בלבד אלא – "ועברתי" ה' בעצמו) וּבְגִינֵי כַּךְ קָטַל כָּל בּוּכְרִין בְּאַרְעָא דְּמִצְרַיִם בְּגִין דְּאִיהוּ דַּרְגָּא עִלָּאָה וּבוּכְרָא דְּכֹלָּא (לכן הרג ה' את כל בכורות מצרים מפני שמכה זו היא מדרגה עליונה ו"בכורה").
רבונו של עולם התחיל מהמדרגה התחתונה, "מתתאה", ולבסוף מגיעה מכת בכורות, שהרי הבכור הוא הבן הראשון וממילא כאשר מתחילים מלמטה בסוף מגיעים לבכור הראשון. זהו גם תהליך ממקום חיצוני למקום פנימי יותר, כמוכח מכך שהאיום הגדול היה על פרעה שהיה בכור בעצמו.
ישנו עוד הסבר חשוב המבאר את עניין סדר המכות ומשמעותן בתורתו של בעל "מי השילוח", ר' מרדכי יוסף ליינר זי"ע, אבי שושלת איז'ביצא. מי השילוח מסביר בסדר המכות את התהליך הנפשי אותו עברו בני ישראל בעקבות המכות.
על פי דברי מי השילוח שנראה בהמשך, ניתן להוסיף רעיון משמעותי. חלק ממפרשי פשט המקראות מסבירים שגם ישראל לקו בעצמם בחלק מהמכות. על פי דברי מי השילוח אפשר לומר שכאשר בני ישראל לא הסיקו מהסבל שעובר על המצרים את התהליך הנפשי אותם הם בעצמם צריכים לעבור, אף הם היו צריכים לקבל את המכה על מנת ללמוד על בשרם את מוסר ההשכל...
והדברים ממש מצויים בעומק דברי רש"י לפרשתנו (פרק ז פסוק ג) :
...וכן מדתו של הקדוש ברוך הוא מביא פורענות על האומות עובדי עבודה זרה כדי שישמעו ישראל וייראו, שנאמר "הכרתי גוים נשמו פנותם וגו'; אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר".
ננסה לתאר את התהליך שכנראה עבר על ישראל באותם ימים במצרים. לבני ישראל היה זמן רב להתכונן לכל מכה, שהרי משה התרה בפרעה שלשה שבועות לפני כל מכה. רובנו קוראים את הפסוקים הללו בחופזה, ובשטף הקריאה פרק הזמן בו ניתנו המכות חולף מהר מאד. בעינינו התראתו של משה רבנו נראית כמו שליחת מסרון לפרעה, אך למעשה מטרתו של משה היתה הפוכה מכך. בביטויים בני זמננו ניתן לתאר שבכניסתו לארמון כינס משה רבנו "ישיבת עיתונאים – חרטומים" על מנת שבכל ארץ מצרים תופץ השמועה על המכה הקרבה ובאה. עניינו של משה בתהליך זה היה להפחיד את המצרים וליצור תסיסה בממלכת פרעה. ניתן לתאר בהרחבה כיצד משה רבנו מגיע מיד לאחר מכת דם ומתריע בפני פרעה שבעוד כשלושה שבועות יכו הצפרדעים את כל ארצו. שלושה שבועות אלו נראים כנצח ומלאים בפולמוסים ברשתות החברתיות ובעתונות המצרית המבררים את הדרך הנכונה אותה המלך צריך לבחור כדי להתמודד עם הבקשה הישראלית ועם הצרות הפוקדות את מצרים.
במהלך אותם שלושה שבועות, בהם המצרים דנים ונערכים למכה הקרבה, בני ישראל אינם מתעסקים בשמחה לאיד המצרים הרשעים, אלא לכאורה התוועדו יחד בליל שבת ולמדו בצוותא את דברי מי השילוח וכך ביררו לעצמם את העבודה אותה הם צריכים לעבוד בשבועות אלו, וכאמור, אם הם אדישים למשמעות המכות כלפיהם ואם אינם מנסים לעבור את התהליך הראוי, ישנו חשש שיביאו על עצמם את אותה המכה שקיבלו המצרים.

תיקון המידות
וכך אומר מי השילוח (ח"א וארא ד"ה בא דבר אל פרעה):
ענין השבע מכות שבסדר הזה. הם נגד פסוק "שש הנה שנא ה', ושבע תועבות נפשו". וזאת תדע, שכל העונשין שיש בעולם, אפילו אצל העכו"ם, כגון שלפעמים משפילים שר אחד ונותנים ממשלה לאחד - הכל הוא מהמידות הרעות הנזכרים בפסוק "שש הנה שנא ה'" וגו'.
שבע המידות נוגעות לכל מצב בחיים שלנו ופעמים מקבל אותם האדם הטוב ולעיתים, כאשר חפץ ה' לגלות את חסדו כלפי האדם, לוקים בכך הרשעים, ובזה ניתנת הזדמנות לאדם להבין מה הדבר הנקודתי הזה מלמד אותו. גם כאשר מקבלים עונש, ואפילו הגויים הפוגעים בישראל, אותו העונש נוגע לאחת מהמידות הללו ועלינו ללמוד למה רומז הקב"ה דווקא בעונש הזה.
בספר משלי (ו טז-יט).מונה שלמה המלך שבעה דברים ומגדיר אותם כ"תועבת ה'":
"שֶׁשׁ-הֵנָּה שָׂנֵא יְהוָה וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשֽׁוֹ; עֵינַיִם רָמוֹת לְשׁוֹן שָׁקֶר וְיָדַיִם שֹׁפְכוֹת דָּם-נָקִֽי; לֵב חֹרֵשׁ מַחְשְׁבוֹת אָוֶן רַגְלַיִם מְמַהֲרוֹת לָרוּץ לָֽרָעָה; יָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִֽים".
מי השילוח מסביר ששלמה סידר את העוונות הללו הקשורות לשבעת המידות מהעוון הקל לכבד. לעומת זאת, מסביר מי השילוח, במצרים הכה הקב"ה תחילה על העוון הכבד:
רק שלמה חשב לסדר העוונות (על פי סדר החטאים) לפיכך סדר תחילה עון קל ואח"כ החמור. וכאן כשנענשו מצרים על כל העוונות הללו שהיו משוקעים בלבם נענשו תחילה על החמור.
בקריאה ראשונה נראה סדר הדברים הזה הפוך מהסדר אותו מציב הזוהר. לכאורה נראה שעל פי הזוהר הקב"ה התחיל מהמכה התחתונה, הקלה, ולבסוף הגיע לחלקם הכבד של המכות. לעומתו, נראה שלפי מי השילוח הקב"ה מכה ראשית על המכה החמורה.
אך לאמיתו של דבר אין הדבר כך ויש לדעת שפעמים רבות המכה התחתונה היא דווקא החמורה ביותר מפני שכאשר יש פגם וסטיה, אפילו בדקוּת, בנקודה גבוהה יש לכך השלכות רציניות בנקודות התחתונות היוצאות ממנה 1 וכך יוצא שהמדרגה התחתונה חמורה ביותר מפני הסטיה הקלה במדרגה הגבוהה.
שלמה המלך תיאר את תהליך הנפילה, ולכן החל מהעוון הקל לכבד. אך מי השילוח מתאר את תהליך התיקון של האדם מאותם עוונות וכאשר רוצים לתקן את המידות יש לפתוח במידה הכי גרועה ותחתונה וכמובן היא הכי חמורה, וממנה להתחיל את תהליך התיקון.
בצורה זו פעל הקב"ה עם המצרים, מהמידה החמורה והתחתונה אל המידה הקלה העליונה, ומכיוון שתהליך התיקון הזה נוגע אף לעם ישראל, מסביר מי השילוח את העבודה הנפשית אותה אנו צריכים לעבור בימים אלו על פי כל מכה ומכה על פי העוונות אותם מנה שלמה המלך בספר משלי.

מכת דם – תיקון הכעס
מכת דם הוא נגד משלח מדנים בין אחים, כי עיקר ההרחקה מהש"י הוא מדת הכעס. כי אף שהתאוה ג"כ מרוחקת מהש"י אך עוד יוכל להמצא בה טוב, אבל מדת כעס הוא ביותר מרוחק מהש"י.
מדנים – דם. כעס רב יכול להוביל למצב בו תבוא חרב איש באחיו, ואם המידה הראשונה אותה יש לתקן היא הכעס ממילא התיקון הוא הערבות והאחווה ההדדית. תיקון המידה הזו היא אף תפקידה של המלכות, המידה התחתונה בעשרת הספירות, כדברי הרמב"ם (מלכים ומלחמותיהם יא ד): "אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי". זהו התיקון הכי בסיסי ולכן הוא הראשון למכות מצרים.
מאבק מול אויב גורם לאחדות. רואים זאת בזמני מלחמה בהם כל עם ישראל מתאחד. אף במצרים, ההבדלה העצומה בין המצרים ליהודים גרמה לאחדות בעם ישראל, ובעקבות מכת דם החליטו היהודים במצרים לתקן את מידת הכעס על מנת שלא יעלה להם "הדם לראש"...
בכל זמן ועת צריך להתחזק בתיקון מידה זו. פעמים רבות ישנם דיונים אידיאולוגים הגולשים מעבר למידה הראויה, ואסור לנו להתבלבל ולריב בכעס עם אנשים על כל הבדל קל. לרוב מדנים אלו הינם דמים מיותרים ועלינו להתחזק בתיקון מידה זו, בוודאי אם חפצי גאולה אנחנו.
מכת צפרדע – תיקון העין הרעה
ונגד "יפיח כזבים עד שקר" היה מכת צפרדע, כי המצרים היו מפיחים כזבים על ישראל שלשון יפיח הוא, שכל דבר קטן היו מפיחים ומגדילים אותו. כי בישראל הדין הוא אף כשאחד רואה בחבירו שחטא ואין עדים בדבר רק הוא לבדו ראה, אסור לו להגיד – כי האי מעשה דטוביה חטא 2 .
בהפחה אין ממשות אלא אוויר לבד, וכך גם השמועות האנטישמיות שהפיצו המצרים על ישראל אין בהם ממשות כהפחה – "יפיח כזבים עד שקר" (משלי ו יט). מכת צפרדע עוסקת בתיקון העין הרעה והביקורתית מפני שאדם ביקורתי עושה רעש כצפרדע... הצפרדע מקרקרת בלי די ולכאורה לקולה אין ממשות ומשמעות. כאשר היו המצרים מכים את הצפרדע היו יוצאות ממנה עוד צפרדעים רבים, כמו העין הביקורתית המחפשת את נקודות התורפה ומכה בהם, ללמדך שמהכאה ביקורתית זו לא יוצא דבר אלא נוסף עוד הבל וקרקור, עוד ביקורת וקטנוניות. עלינו ללמוד מכך לא להתנהג כצפרדע ה"מנפחת" כל נקודה קטנה ועושה מכל דבר קטן סיפור גדול.
והוא מפני כשאין עדים בדבר אז ראיה כי הש"י לא ירצה בפרסום החטא ורוצה להסתיר אותו בעוה"ז ולפיכך אסור לפרסמו. אבל הם היו מפרסמים מאוד, לכן בא עליהם מכת צפרדעים שהם גם כן מקרקרים והומים ולא היו המצרים יכולין להשמיע את קולם.
אמירה זו היא דוגמא למחשבה 'איז'ביצאית' קלאסית הדוגלת בחינוך האדם להבנה שהקב"ה מסובב את כל המקרים עבור האדם. ניתן לחדד את הדברים ולומר שאם הקב"ה סיבב שרק אתה ראית את החטא אותו עשה חברך, כנראה היית צריך לראות את זה ואותה בעיה קיימת בך. האדם אומר לעצמו שאם היה עוד עד אחד הרואה את המעשה הוא היה יכול להעיד כנגד החוטא, אך למעשה האמת הפוכה והעובדה שלא היה עוד אדם שראה את המעשה מעיד על כך שהבעיה נוגעת לעד היחיד ש"זכה" לראות אותה...
כך מסביר הבעש"ט הקדוש את המשנה במסכת נגעים (ב ה): "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו". מסביר הבעש"ט זי"ע שהאדם מסוגל לראות את כל הנגעים והבעיות של חבריו אך את בעיותיו וחסרונותיו שלו הוא אינו מסוגל לזהות. זו בעיה גדולה במודעות העצמית של האדם ולכן הקב"ה עושה חסד עם האדם ושולח לו את חברו שישקף את המצב בו הוא עומד. לכן יש לפסק אחרת המשנה: "כל הנגעים אדם רואה חוץ, מנגעי עצמו", כלומר, מ"ם זו היא מ"ם ה-"מתוך", האדם רואה את נגעי עצמו על ידי כך שהשי"ת שלח למענו נגעים מחוץ לו.
במכת צפרדע מצווה אותנו ה' לתקן את העין הביקורתית ולהאמין בעצמנו שאנו ראויים לגאולה, והעבודה בזה היא ההתמקדות בדברים הטובים שבנו ושחברינו ולא ל"נפח" את הדברים הרעים.

מכת כינים – תיקון החפזון
ונגד "רגלים ממהרות לרוץ לרעה" היה מכת כנים, כי אצל ישראל נאמר "צדק ילין בה" היינו שהיו מלינים את הדין אף בדבר שהיו יודעים שהדין עמהם, אף על פי כן לא היו ממהרים מפני שהיו רוצים לצדד ולמצוא עוד זכות. והמצרים היו להיפך שהיו ממהרים לצער לישראל. אך הש"י בחמלתו שמרם ולא פעלו כלום אף במהירתם. ונגד זה היה מכת כנים כי בבריאה קטנה נמצא גם כן מהירות התנועה אך מה יפעול עם כל מהירתו הלא קטן הוא.
אחד השלבים המקדימים את העין הביקורתית היא מהירות השפיטה. הביקורת יוצאת מנקודת הנחה שחברך עשה דבר מה רע ואותו אתה מבקר. הכינים מסמלות את מהירות התנועה ואת ההתרבות המהירה, ומכה זו מלמדת אותנו להאט את קצב הסקת המסקנות שלנו ולמצוא זכות בכל דבר אותו רואות עינינו. כמה הדבר נצרך בימינו שיכולת התגובה המהירה בהקשת והעברת אצבע על המקלדת וכדומה גורמת בקלות רבה לטעויות נוראיות שעלולות לשפוך דמו של אדם.

מכת ערוב – תיקון החיוּת
ונגד "לב חורש מחשבות און", היה מכת ערוב, לפי שהיו מחשבים עצות להרע לישראל, על כן היה מכת ערוב - ערבוב של חיות רעות נגד ערבוב של מחשבות רעות שהיה במחשבתם. ולזה נאמר במכת ערוב "והפלתי וכו' לבלתי היות שם ערוב", היינו שהש"י יברר אשר לא נמצא בישראל שום ערבוב במחשבתם.
המחשבה של האדם וחיוּתו, ואל תקרי חיוּת – אלא חיוֹת, נועדו לדברים טובים ופעמים רבות האדם מערבב בהם אף מחשבות רעות. מכת הערוב מסמלת את לקיחת החיוּת של האדם למחוזות רעים, והעבודה בזה ברורה, לרומם את החיוּת לדברים טובים ולמחשבות טובות בלבד.
וממשיך מי השילוח להסביר את שאר המכות:
ונגד "ידים שופכות דם נקי" היה מכת דבר.
את המשפט הזה מי השילוח לא מסביר, אך ניתן לקשר בין דם נקי למכת הדבר ברובד הפשט. במכת הדבר יש פצעים מדממים ומכה זו באה כנגד שפיכת דם נקי ששפכו ישראל – "וַיֹּאמֶר לָֽרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶֽךָ" (שמות ב יג).
ונגד "לשון שקר" היא מכת שחין לאשר העיזו פניהם בדברי שקר, לכן נתביישו כמו שנאמר ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה.
ונגד "עינים רמות", היינו שהיו מתגאים בעצמם שיש להם השפעות כל טוב (לכן) הראה להם מכת ברד. כי עיקר ההשפעה בעוה"ז הוא גשם, ראו איך הגשם שבא מצדכם הוא ברד. ולזה היה מכה זו ע"י משה רבינו ע"ה כמו שנאמר "נטה את ידך" כי משה רבנו ע"ה היה מבורר במדה הזאת כמו שנאמר והאיש משה עניו וכו'.

עבודת התיקון
בשבת בה שומעים אנו את פרשת "וארא", האדם השומע אותה בהקשבה פנימית נדרש לעבור תיקון נפשי-מעשי. מחפש הוא בתוכו את המידות הללו על פי הפסוקים במשלי ובודק ומפשפש כיצד הוא מתקן אותם צעד אחד צעד, מהכבד אל הקל. בכוחו של כל אחד לבדוק את עצמו היכן הוא עומד בענייני "משלח מדנים", מה הוא מתקן ב"מפיח כזבים" – לשון הרע, היכן אנו ממהרים לשפוט את חברנו והיכן אנו ח"ו שופכים דם נקי בדיבור ובהלבנת פנים ומתי אנו נכשלים ח"ו ב"עיניים רמות" – וכך בשאר המידות הפוגשות אותנו בחיי היום-יום.
ריבנו של עולם הביא את המכות על מצרים כדי שעם ישראל יוכל להשכיל ולתקן את המידות הללו בלי לקבל את המכות בעצמם. ""נגוף ורפוא" – נגוף את מצרים ורפוא את ישראל", ממש כמו האדם שאינו רואה את מומי עצמו ולכן הקב"ה מסובב הסיבות החפץ בטובתו, מגלגל את אותו אדם לראות את מומי עצמו באחרים. מפני כך אף עבודת התיקון האישית של כל אחד ואחד צריכה להיעשות באופן מרפא, ללא מכות והלקאה עצמית.
יזכנו ה' לרפא את כל תחלואי נפשנו ללא מכות ונגפים ומתוך כך נצא כולנו במהרה לגאולה שלמה – "קרבה אל נפשי גאלה".





^ 1.סיפר לי חסיד וויז'ניץ ששירת בצבא בחברה קדישא של הרבנות הצבאית, שבעבר הזמינו אותו להרצאה והוא הגיע אליה לבוש בבגדיו החסידיים. כאשר ראו אותו לבוש בבגדים הללו החלו לתקוף אותו ולומר שהציבור החרדי נראה כמו מוזיאון ולא מתקדם לשום מקום. הוא אדם פיקח וישר אמר להם שהוא למד זאת מהמפקד שלו בצבא. אמירה זו הפתיעה את כל הנוכחים והוא הסביר להם. כאשר הוא היה בצבא הוא שאל את המפקד שלו מדוע כל כך חשוב שהרובה יהיה מדוייק, ומה כבר יקרה אם הרובה יזוז מילימטר? המפקד ענה לו שכל סטיה קטנה של הרובה תגרום לכדור לזוז בכמה עשרות מטרים. כך הסביר אותו חסיד לנוכחים בהרצאה, הוא חושש שאם הוא יסטה מהדרך שלו במילימטר הילדים שלו יזוזו קילומטרים רבים.
^ 2.כי הא דטוביה חטא ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. א''ל: טוביה חטא וזיגוד מינגד? אמר ליה אין, דכתיב לא יקום עד אחד באיש, ואת לחודך אסהדת ביה. שם רע בעלמא קא מפקת ביה (פסחים קיג ב).
עוד בנושא וארא
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il