ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ריקוד של קדושה ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים חסידים מספרים Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשרי תשס"ו

ריקוד של קדושה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

חסידים מספרים כי בצעירותו של ר' שמחה בונם מפשיסחא, בעת שהיה סמוך על שולחן חותנו, עדיין לא נודע ברבים כי הוא שייך לכת החסידים. בפיהם של החסידים מקובל כי התגלותו כאחד מן החסידים היתה בחג הסוכות. סיפרו שכשהיה נכנס לסוכה, היה מתחיל לרוץ ולצעוק ולנשק את מחיצות הסוכה ואת הרצפה, עד כי היה נראה כמשוגע חלילה מרוב התלהבות דקדושה, וכמה ריקודים עשה בסוכה עד ששקט ונח. ומהיום ההוא והלאה ידעו כולם כי הוא שייך לכת החסידים ואנשי מעשה הגדולים.

התגלותו של ר' שמחה בונם מפשיסחא כאחד מן החסידים בחג הסוכות, וסביב הסוכה דווקא, מקשרת אותנו לאחד היסודות החשובים של החסידות, והוא עבודה בגשמיות. יסודה של תורת החסידות בנוי על הכלל האומר כי "לית אתר פנוי מיניה", כלומר אין מקום פנוי ממנו יתברך. המציאות כולה מלאה את הנוכחות האלוקית. על האדם רק למצוא ולחשוף את הנוכחות הזו. בשל כך יש לעבודה בגשמיות, כלומר לעשייה גשמית, משמעות מרכזית בתורת החסידות.

כשהאדם עוסק בעבודה גשמית, הוא מתחבר אל המציאות המעלימה כביכול את הנוכחות האלוקית, אלא שלמרות זאת הוא חושף את הממד האלוקי המצוי בה. זו הסיבה לכך שבמשך ההיסטוריה של תנועת החסידות, היטיבה זו לעשות שימוש במציאות שסביבה - מתוך השלמה עם העולם ולא מתוך התייסרות בשל הצורך לגעת בעולם ובחומר.

סיומו של יום הכיפורים והמעבר החד לתקיעת יתד ראשון לסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים, משתלב היטב עם הגישה הזו. יום הכיפורים מסמל את המציאות הנבדלת של האלוקים, שאינה נוגעת בעולם החומר. ביום הכיפורים אנו מתנתקים מהמציאות החומרית ופונים לעולם שכולו רוח. אולם עם צאת היום אנו פונים למצוא את ההארה הרוחנית הזו בתוך העולם הגשמי, שהרי אין מקום פנוי ממנו יתברך. היתד המסמל את האחיזה בקרקע המציאות, מסמל גם את החשיפה של היסוד האלוקי של יום הכיפורים בתוך חיי המעשה.

בדרך זו מבאר הרבי מליובאוויטש את קריאת "ה' הוא האלוקים" שאנו קוראים שבע פעמים בסיומו של יום הכיפורים. שם הוי"ה מסמל את הממד הרוחני והנפרד של ה', זה שאין לו כל מגע עם המציאות הגשמית. שם אלוקים מסמל את הופעת הבורא בתוך עולמו. שם 'אלקים' בגימטריה עולה כמניין המילה הטבע. משום כך בכל מעשה בראשית מופיע רק שם זה.

כשאנו מכריזים בסיומו של יום הכיפורים כי ה' הוא האלוקים, אנו מתכוונים לומר כי אותה מציאות רוחנית נבדלת שחווינו ביום הכיפורים צריכה להתגלות גם בעולם הגשמי, שאנו עתידים לצאת אליו מיד לאחר תפילת ערבית של מוצאי יום הכיפורים.

סיפור התגלותו של ר' שמחה בונם מפשיסחא שוזר בתוכו את היסודות החסידיים שנזכרו לעיל. על כל הסיפור שורה אווירה של התלהבות עצומה. עבודתם של החסידים התאפיינה בהתלהבות עצומה, משום שחשוב היה להם לחבר את הגוף עם העבודה הרוחנית. ההתלהבות לוקחת את הגוף החומרי ומניעה אותו במהירות ובזריזות, מתוך השתעבדות לעבודה הרוחנית שהאדם עושה. כך מוצא האדם את היסוד האלוקי בתוך עצמו, בעבודתו, בגופו בבחינת מבשרי אחזה אלוה.

ר' שמחה בונם עושה בסוכה ריקודים ומחולות. החסידים הרבו לרקוד, ובפרט בימים טובים של שמחה. אם דיברנו על גיוס של הגוף הגשמי לעבודת ה', לחשיפה אישית של האלוקים המתגלה בבשרו של האדם, הרי שכאן יש רתימה של הגוף כולו, עד הרגליים.

הרגליים מסמלות בדרך כלל את הנקודה הנחותה יותר בגוף האדם. למרות זאת, בעת הריקוד מתעלות הרגליים מן הרצפה ומקבלות את ההארה האלוקית הבאה לאדם בעת עבודת ה' על-פי הדרך החסידית. הדברים מתקשרים למה שאמרו חסידים בשמו של ר' שמחה בונם עצמו, כי מצוות הסוכה מיוחדת היא בכך שהאדם נכנס לתוכה בבגדיו ובמנעליו ובבוץ שעליהם. הוי אומר: גם הבוץ שעל הרגליים הרוקדות אומר אלוקות.

מתוך התלהבות קדושה זו פונה ר' שמחה בונם לנשק את דפנות הסוכה ואת רצפת הסוכה. ככל הנראה היו הדפנות עשויות מעץ, והרצפה מעפר. והעפר של פשיסחא לא היה עפר ארץ ישראל. למרות זאת רואה ר' שמחה בונם חובה לעצמו לנשק את דפנות הסוכה ואת רצפת הסוכה. דפנות הסוכה הם הבניין המציאותי של מצוות הסוכה. רצפת הסוכה היא הבסיס החומרי ביותר עליו נשענת הסוכה. שוב שבים אנו אל קרקע המציאות.

את הערכים העליונים יש לקשר עם המציאות הגשמית ביותר. ר' שמחה בונם מוצא את הארת הקדושה בדפנות הסוכה ובעפר הסוכה. לדידו אין כאן אוסף של קרשים השקועים בבוץ, אלא יש כאן הארה של צילא דמהימנותא.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il