ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בואו חשבון ;">

דף הבית ספריה ארץ ישראל ומדינת ישראל ואנחנו קמנו ונתעודד Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

בואו חשבון


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

שעתנו היא שעת מעבר בין עבר קשה לבין עתיד נעלם, כשהעבר ומאורעותיו מטילים צל כבד על העתיד. כמובן שישנם גם בעיות ההווה שגם הם לא קטנות כלל ועיקר. אלפי משפחות ללא בית, ללא פרנסה, שבורים ורמוסים ע"י הממשלה וכל מערכות השלטון - בית משפט, משטרה, צבא, ואפילו התקשורת רוחצת כפיה בניקיון וממשיכה להשחיר את פניהם של המיוסרים על לא עוול בכפם. אמנם, לשאלות ההווה כבר קמו המתנדבים בעם - ארגוני חסד ועזרה המתמסרים בכל מאודם לעזור ולהושיע. גם בתוך הציבור המוכה ישנם גיבורי חיל, אנשי אמונה, היושבים על המדוכה וחותרים בתוך המשברים אל חוף בטחון ללא סטייה, גם אם המרחק נראה עדיין גדול וקשה. נעשים מאמצים גדולים ליישב את הדעת, לייצב את העמידה על הקרקע ולהביט קדימה אל חוף מבטחים, מתוך אמונה בצדקת הדרך ובבורא עולם, שהוא מגן ומושיע לכל החוסים בו. הקשיים אינם פשוטים ואין שום בטחון שכולם יצליחו לצאת מהם בשלום. אמנם יודעים אנו כי בכוחו של עם ישראל, העם שהאמונה חדורה בקרבו מבטן ומלידה, להתגבר על מכשולים קשים ביותר - מכשולי רוח ומכשולי חיים ולהצליח להעמיד מחדש קומה שלמה, מן המסד ועד הטפחות, קומה חדשה שאיננה צריכה להתבייש גם לפני הפאר והצדק שהיו מנת חלקה של הקומה הישנה. יתכן והדרך הקשה תדרוש קורבנות של רכוש, זמן ומסירות ואולי רבים לא יחזיקו עד סוף הדרך והם יחפשו את אושרם הפרטי בדרכים קלות. אבל מובטח הוא בית ישראל כי גם אם נפלתי, כדברי הנביא מיכה "קמתי, וגם כי אשב בחושך ה' אור לי" וכדברי המשורר בתהלים - נקום ונתעודד.

לא זאת הדאגה ולא על זה מחלחל היגון בלב ומרים צעקה דוממת עד לשמים. אוי מה היה לנו. איך נשברה בידי בניה עיר תהילה, איך תקף השיגעון שרים ואנשי בטחון, שופטים ושוטרים שאיבדו את תמצית הלב, הלב הבריא החש בצערם של ישראל והלב האנושי המבדיל בין אור לחושך, בין משפט למשפח. כיצד קמה ממשלה ובדרך לא דרך הגיעה להחלטה להרוס בידיה את מפעל בניה, טובי הבנים שפרנסו את כלכלתה ויצקו דם בריא בעורקיה. כיצד הסכימה מערכת צבאית האמונה על בטחון העם להפוך את כל גבורתה ואת מסירות מפקדיה וחייליה לכוחות שוקדים על הרס וגירוש ללא רחמים. כיצד מערכת משפט האמורה להגן על החלש העשוק מפני הגזלן העושק הפכה את הסדרים והוסיפה עונש על עונש וסבל על סבל לאותם אומללים ולמסייעים בעדם.

למדנו והכרנו כי יש וקופצת רוח תזזית ומכה בשיגעון את האדם הפרטי והוא מסכן את הקרובים לידו עד שהם נאלצים לטפל בו ולכל הפחות להתגונן מפניו. אולם לא עלה על דעתנו לראות עם שלם המשתגע ומאבד כל פרור שכלי וניצוץ מצפוני והוא שונא את אוהביו ואוהב את שונאיו. אפשר היה להתנחם, אם ניתן לקרוא לזה נחמה, אם היינו יכולים בוודאות להצביע על תופעת השיגעון כדבר זמני וכרוח או סיוט החולפים לעת בוקר. הקושי הגדול המאיים על צלילות דעתנו הוא החשש שמא תופעה זו נקבעה בתוכנו והיא מאיימת גם על העתיד. שמא עתיד העם המוכה בסנוורים להמשיך ולהשחית בהוראת עוועים עוד ישובים ועוד חלקי ארץ ושמא אנו עומדים חלילה לפני חורבן שלישי העלול להיות איום יותר מהחורבן השני ואולי גם חורבן ללא תקנה.

כיהודים מאמינים הן בריבונו של עולם - צור ישראל וגואלו, והן בתורתו ובנביאיו - נביאי האמת והצדק ועבדיו חכמיו עמודי עולם ומצוקי ארץ, אין לנו ספק שהספקות והסכנות הנפרשים לעינינו בדמיון תעתועים, אין ולא יכול להיות בהם ממש כלל וכלל. הבטיחה תורה כי באחרית הימים ישוב ה' אלינו ויקבצנו מן הגויים, יטע בלבנו אהבתו ויראתו ועוד ישובו הקללות הקשות על אויבינו ושונאינו. עתידים אנו לראות כי "ישוב ה' לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו" (סוף פר' ניצבים). ידענו את אזהרת נביא הישועה לא לירא ולא לפחוד "מבן אדם חציר יינתן ומאנוש ימות", כי איתנו "נוטה שמים ויוסד ארץ", אשר קבע בדברו אמת הקיים לעד כי תקום ירושלים לאור עולם וכי כוס התרעלה תינתן ביד אלה שהשפילו את קומתנו עד לעפר (ישעיה נ"א-נ"ב). הבטיחה הנבואה (יחזקאל) כי גם לב האבן הסותם את נשימת הטהרה של ארץ הקודש עתיד להתחלף בלב בשר חי ומרגיש. ונאמר במדרש תנחומא כי הגאולה השלישית הבאה אחרי גאולת עזרא אין לה הפסק וכי אין ישראל מתיישבים בארצם אלא בגאולה שלישית (תנחומא שופטים ט').

ובמדרש רבה פרשת מקץ נאמר כי הבטיח יעקב אבינו ברוח הקודש בדבריו "ואני כאשר שכלתי שכלתי" - 'שכלתי בחורבן ראשון, שכלתי בחורבן שני, לא אשכל עוד בחורבן שלישי'. וכן נאמר בזוהר בראשית כי נשבע ה' לבנות את ירושלים ולא תחרב עוד לעולם, ושם נאמר כי ירושלים כוללת את כל ארץ ישראל (וירא קי"ד). דברים אלו של התורה שבכתב ושבעל-פה מושרשים באמונת אומן בגודלו וטובו של בורא עולם, כפי הנאמר בפרשת בלק "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה", "וה' דיבר טוב על ישראל... כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל". יתר על כן, אפילו הגלות הקשה וכל מוראותיה והייסורים העוברים על ישראל בכל הדורות, גם הם מסודרים בידי בורא עולם לטובתם של ישראל, כנאמר בירמיהו כ"ט על גלות בבל וחורבן המקדש: "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאום ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקווה", וכן נאמר "לא ישוב חרון אף ה' עד עשותו ועד הקימו מזימות ליבו, באחרית הימים תתבוננו בה" (שם ל' כ"ד). עתידים אנו להבין כי כל הדברים הקשים שעברו עלינו היו כולם לטובה. זאת ועוד, יבואו ימים בהם נודה לריבון העולמים אפילו על הזמנים הקשים וכך נאמר בישעיה י"ב: "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני, הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עוזי וזמרת י-ה ה' ויהי לי לישועה".

עם כל האמור לעיל, אין אנו רשאים להימלט ולהתעלם משאלות השעה. מה היה, על מה ולמה. מי גרם או מה גרם לשסע הגדול שהיה בתוכנו. על מה ולמה גלתה הארץ ונמסרה בידי רשעי אדם. שאלה זו חשובה מאוד לנו אם חפצי חיים אנחנו. אם נסתפק בגמגומים ונדחה ביודעים ובלא יודעים אנו עלולים במו ידינו חלילה, להיות שותפים למחזות נוראים נוספים שלא יתנו לנו מנוח, ובכאב-לב נחזור על דברי השבטים "אבל אשמים אנחנו". על כן בזהירות ניגש בניסיון להבחנת המצב וגם אם טעינו, זכינו להשתדל במצות ה' שלא ללכת עמו בקרי.

בניתוח העובדות הנראות על פני השטח נראה כי שלושה שותפים מרכיבים בימים אלו את החברה הישראלית ביחסה לתורה ולאמונה. החלק הנראה גדול מהאחרים, על כל פנים, בצד הכמותי וברעש וההמולה התעמולתית שהוא משווה לכוחו וליכולתו הוא אותו חלק שאיננו שומר על הזיקה הראויה לתורת ה' וערכי הקודש של עמנו מאז ומעולם. כמובן שיש בתוכו גוונים שונים, כאלה שלא זנחו את התורה ומצוותיה והם שומרים על יחס וקשר כלשהו ליסודות התורה והאמונה. לעומתם נמצאים גם באותו מחנה קיצונים המבזים ביודעים ובכוונה כל אמונה ומעשה שיש בהם ריח של תורה. נדמה כאילו מחלק זה של צבוריותנו יצאה אלינו הרעה הגדולה. בית המשפט על שופטיו החילונים הוא זה שלא הסכים אפילו לראות מקרוב את ישובי הגוש הפורחים שנגזרה עליהם גזירת סקילה ושריפה. הוא זה שאישר בהבל פה הריסת בתי כנסת ובתי מדרש, החלטה שאם היתה מתקבלת באיזו ארץ בעולם היתה נזכרת לדיראון כתולדה של הרעים בשונאינו בכל הדורות. המשנה לראשות הממשלה הוא זה שהכריז ללא כל מחאה אפילו של שר אחד כי השמיים עזבו את הרבנים והם מסייעים בידי שונאי התורה. על התקשורת הכתובה והמשודרת אין צורך לצטט את דברי הבלע והשמחה לאיד על משבתם של המאמינים והמסורים לעם ולארץ. נדמה כי שם, בצבור הזה, שם מקור הרעה ומשם באה עלינו הצרה הזאת, אבל נראה לענ"ד כי מחשבה זו הנה מתחמקת מן האחריות כאשר היא תולה את קללתה באחרים ובזאת היא מתירה לעצמה חוסר מעש וחוסר השתדלות לתקן כי ממילא אין הדבר תלוי בה. יתר על כן מחשבה זו מסוכנת כי היא עלולה להוליד שנאה ורוגז חסרי רסן עד כדי קריאת אותו חלק מישראל בשמות 'עמלק' ו'ערב רב' וכאילו לדרבן אותנו למעשה נקם והרס, מעשים שעל ידם לא רק שלא נתקן, אלא נהפוך חלילה את הזוועה הפרטית לזוועה כוללת, לא תקום ולא תהיה.

חלקו השני של הצבור שגם עליו אפשר לכאורה להצביע באצבע מאשימה הוא הצבור החרדי שנאמנותו לקיום מצוות התורה הפכה כמעט לקנאות עדתית ופרטית שיש בה עיוורון ביחס לגורל האומה כולה, לעתידה וגאולתה. הדאגה ללימוד התורה ולקיום המצוות של החוגים החרדים הביאה להתבדלות מסוכנת שכמעט חוצה את העם לשני עמים ולשתי תרבויות. כל עניינם של החרדים נראה כאילו לדאוג אך ורק ליישוביהם ומוסדותיהם. כאילו אין להם שום עניין לא בבטחון ולא בכלכלה ולא בשום דבר הקשור בגורל העם בכללותו. אין זה משנה להם אם גבולות הארץ יתאימו לדברי התורה ואם יבואו עולים מהתפוצות אל הארץ. נדמה שלפעמים הם מעדיפים את הישארותם של קהילות ישראל בגולה, או מחשש דאגה למצבם הרוחני בארץ או מסיבות אחרות. גם יחסם לחלקי ארץ ישראל נראה כמבזה ולכל הפחות כמתעלם. אנו זוכרים את הדברים שאמר אחד מגדולי הרבנים כי 'אנחנו יכולים להסתדר בלי ארץ ישראל אבל לא נסתדר בלי תורה. חיינו בלי הארץ אלפיים שנה אך לעולם לא נוכל לחיות בלי תורה'. כיצד רתח וגעש הרבי מלובביץ זצ"ל למשמע דברים אלה ואמר שרק מי ששונא את ישראל יכול לאחל לנו חיים כמו שעברנו בארצות העמים. אבל לא רק התעלמות מגורל העם שמתבטאת בחוסר רצון לשלם מסים, לשרת בצבא, לכהן כשרים בממשלה, לא רק שב ואל תעשה. היו גם מעשים קשים שנעשו בידיים: הסכם אוסלו שהכניס לארץ למעלה ממאה אלף רוצחים ופושעים בקנה מידה עולמי, וחלוקת נשק ומבצרים, כספים וחלקי א"י לאותם מחבלים - כל אלו עברו בהצבעות בהרמת אצבע של יהודים חרדים. גם הזוועה האחרונה שנעשתה בגוש קטיף בישובים וביושבים שכולם שומרי תורה ומצוות ומזכים את הארץ כולה בהצלה מאיסורי תורה חמורים, גם מעשים נוראים אלו שלוו בהריסת בתי כנסת ובעקירת קברות צדיקים וקדושים, גם זה היה בשותפות מלאה של אנשי הצבור החרדי שהסכימו לחרפה ולרשע תמורת תקציבים למוסדותיהם. אם כך, אולי שם נמצאת האשמה ושם הוא מקור הרע. אך כמו מקודם, גם הפעם יש לדחות את האשמה שהיא באה כהתחמקות מברורים שלנו עם עצמנו. אם רצוננו לתקן, אנו חייבים להצביע על מה שאנחנו יכולים לתקן. לא החילונים ולא החרדים נתונים בידינו או שומעים בקולנו. נדמה שהדיבור לשניהם הוא חסר תועלת ומיותר לחלוטין. אין בזה כדי לפטור את שני הציבורים מאחריות למעשיהם אבל אין זה מתפקידנו, איננו במקומו של הקב"ה שהוא מקיים ונותן כח גם לצבור החילוני ולהבדיל, גם לציבור החרדי, ובוודאי שבמקום שעינינו לא רואות הוא רואה גם הרבה טובה וצדקות גם ביהודים הרחוקים מתורה שאולי הם בגדר תינוקות שנשבו וגם ביהודים החרדים שיש להניח שרובם כוונתם לשמים אף על פי שבלי ספק החלקים של מעשי הרעה אין בהם לא צדק ולא יושר, לא תורה ולא מוסר. אבל אם רצוננו לתקן את הדרוש תיקון עלינו לפנות קודם כל לעצמנו ואל מחננו - המחנה השלישי בתוך הארץ הנגאלת בדורנו, הדור המסובך והמפותל.

הצבור שאנו משתייכים אליו הוא זה שמשתף את עבודת התורה והמצוות ואת יראת השמים יחד עם בניין הארץ ותקומת העם כשהוא רואה ששני הדברים הם צדדים שונים של סגולה אחת. הקב"ה, ישראל ואורייתא - חד הוא. גם בתוך צבורנו ישנם גוונים שונים שבהם מעלות ומורדות. ישנם כאלה שמסירותם לתורה נראית כרופפת והם מקילים בשמירת מצוות ועסק התורה רק בגבולות המינימום. גם האחריות לארץ ולגורל האומה לא תמיד ממלאת אל לבם של כל הגוונים. ישנם רבים המזכירים את הארץ בפיהם ובכל זאת לא פוסחים על הזדמנות לטייל בחו"ל, לטעום ממנעמי העמים, תרבותם, שיריהם וספרותם ולפעמים גם דרך התנהגותם. ב"ה, רבים יותר בתוכנו הם אלו המשתדלים לעלות ולהתעלות, הן בשמירת הצניעות, הן בכשרות והן בעסק התורה ובדבקות בעבודת ה', לא פחות מהטובים שבצבור החרדי שמסר למטרות אלה את כל כוחותיו. זכינו ובתוך הצבור שאנו נמנים בו ישנם המסורים לארץ ולעם עד כדי מסירות נפש ממשית של חיים בצל כדורים ופצצות- הם וילדיהם, ומסירות לעם, עד שבכל מעשי הרשע המרובים שנעשו כנגדם בהרס בתיהם וגרירתם בחרפה ובוז, לא הרימו יד או רגל ולא עשו שום מעשה קשה - דבר שאין לו אח ורע בשום קבוצה אנושית נרדפת, כמו שהם נרדפו עד חרמה. כל זאת מתוך דאגתם וזהירותם לכבוד אחיהם שלדאבוננו היו גם שונאיהם ומנדיהם. לפעמים אפילו מתוך קיצוניות כמעט חולנית של ריקודים וחיבוקים עם מחריבי בתיהם וגוזלי רכושם. האם יש לתלות את גודל האסון ברפיונו של צבור נפלא ומסור זה? האם היה מן הראוי לקום ביד חזקה ובאגרוף נטוי כנגד החיילים והשוטרים? ואולי בטלנות מסוג אחר היא זאת שגרמה לנפילתנו.

לענ"ד, קשה לתלות את האשמה גם בצבור שלנו, לא באותם קלי דעת המקילים במצוות וגם לא ברפיון ובחולשה להלחם ולהיאבק בכח ובנחישות על עמדתנו. אם נחרבו ישובינו שבוודאי היו ישרים ותמימים, אין לתלות נפילה זאת בנפילתם הרוחנית של השוליים שבצבורנו וכבר נאמר "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". כמו כן לא נראה לי כי הדרך הלוחמנית שהיתה עלולה לגרום חלילה אבדות בנפש היא יכולה להיות דרך הפתרון וההצלה. להפך, הסכנות בדרך התקיפה גדולות בהרבה ממה שקרה במצבנו היום.

לענ"ד, נראה לתלות את הקולר בדבר שתלוי בנו והוא קשור גם במה שנעשה בצבור החרדי ובצבור החילוני גם יחד ובזאת נראה כי תיקון שיעשה בתוך חלק צבורנו, יכול להתפשט ולהביא לתיקון גם של אותם חלקי הצבור שנדמה כאילו אינם בשליטתנו. נאמר במשלי כ"ח כי "בפשע ארץ רבים שריה", וכתב על כך רש"י (פס' ב') שזוהי פורענות לארץ בהיות שרים רבים ואין נשמעים לאדם. המפתח להצלחת הצבור, בכל צבור בכלל, הוא בגיבוש הפנימי והידיעה הברורה כי יש לקבל הנהגה אחת ברורה וללכת על פי הוראותיה. פירוד הלבבות שחדר למחננו עד שאפילו בישיבה המרכזית שקמה ע"י מורי הדור, הרב קוק ובנו זכר צדיקים לברכה, זאת הישיבה ההולכת בראש מחנה נאמני התורה והארץ שזכתה לבנות רבבות של אנשי תורה ואנשי מעשה, שבזכותה ללא ספק קמו כל ההתנחלויות ומאות אלפי הדרים שם באו בשליחותה. מרוחה, רוח המסירות למען התורה והארץ קמו גיבורי חיל, אנשים ונשים הנאחזים בארץ בעשר אצבעות ובונים אותה בתנופה נפלאה. אפילו בישיבה קדושה זאת נתפלגו הלבבות ונעשו שתי מחנות המביטים איש אל רעהו בביקורת קשה ובהסתגרות מתבדלת, כל אחד לעצמו. כאשר ריחפה הצרה האיומה וגאון הדור ראש ישיבת מרכז הרב, קבע דברי הנהגה לאלפים ורבבות השייכים לצבור נאמני התורה והארץ, בהם שרים ומפקדי צבא, חיילים ושוטרים ועוד רבים רבים, קמו רבנים אחדים ראשי ישיבות הסדר, וראשי מכינות צבאיות דתיות, ופרסמו דברי מחלוקת וביטול כנגד הנהגתו האמיצה והתקיפה. כל רפיון הידיים, וחמור עוד יותר, השתתפות פעילה במעשי החרפה והנבלה של אלפים מבני צבור זה, הם תוצאה של אותה קלקלה רוחנית ומעשית. יצר מחלוקת זה וביטול של גדולי תורה מתוך התנשאות חסרת מעצורים, יצר זה הביא כבר בעבר לצרה הצרורה של ההתבדלות בין צבורנו לצבור החרדי, דברי גנאי והתנשאות כלפי גדולי תורה מהצבור החרדי הביאו לתגובות נגד וברור שחלק גדול מהסיבות לעמידת הצבור החרדי מנגד ובמידה מסוימת גם השתתפותו באותם הנוראות שנעשו כנגדנו, הם תוצאה של נטירת איבה מצידו של אותו צבור לביטויים בסגנונות מעליבים ולפעמים גם מעשים פוגעים בציבור החרדי. אין ספק שאילו היינו מכירים בערכו של הציבור החרדי ומכבדים את ערכיו שהם ערכי התורה, ומתייחסים בכבוד לחששותיו וזהירותו מפני השפעה חילונית היינו יכולים לצעוד יד ביד יחד אתו ולעמוד כתף עם כתף כחומת מגן כנגד החילוניות והרשעה שצמחה מתוכה. זאת ועוד, התייצבותנו במחנה אחד - הצבור הדתי הלאומי והצבור החרדי היתה מחזירה אלינו חלק גדול מאוד מהצבור החילוני שהגיע לשם מתוך יאוש מהתורה והמצווה, שהנאמנים לה חולקים זה על זה וזה עם זה ואינן מהווים דוגמא טובה לאמונה וליראה, שגם רבים רבים מבני הצבור החילוני, לכאורה, צמאים אליה בסתר ליבם. ניתן לומר בברור כי רוח פלגנות זו ובזיון תלמידי חכמים מגדולי הדור, הם מהגורמים העיקריים בשבר הנורא שהוא מגלה כלפי חוץ את השבר הפנימי. לימוד זה אין מטרתו ואין כוונתו להוקיע מישהו או מי שהם, אם כי בוודאי יש בו דרישה לתשובה שהיא הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו. תשובה זו של המורים ומתירים להשתתף באותם מעשי פשע וגזל כלפי עם ישראל בכלל ואלפי המתיישבים בפרט, מחייבת בקשת מחילה מכל הניזוקים ותשובה כלפי שמים על חלוקת הארץ. זוהי החלוקה שעליה זעק מורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל, את קריאתו של יואל הנביא: "את ארצי חילקו", ומי יודע אם אלה שהתירו לחיילים ולאחרים להשתתף באותו איסור נורא וזכו בימי חייהם לקבל תורה ממורנו הרב צבי יהודה זצ"ל, אינם חייבים לעלות על קיברו ולבקש את מחילתו. אבל תיקונם איננו ענייננו - תיקון זה הוא מחובתם בטרם יבואו הימים בהם יכתב ויחתם כל מעשי אדם ותחבולותיו ועלילות מצעדי גבר. מחובתנו אנו לראות את הדרך הישרה לתקן את השבר ברוח שהביא לאותה צרה שהחרידה את כולנו ואת העם היהודי בעולם כולו חרדת אלקים.

על פי כל הנאמר מקודם נראה ברור כי עלינו, על הצבור הדתי, נאמן התורה והארץ להתכנס ולקבל על עצמו חוק ולא יעבור כי דברי ההנהגה הנאמרים לצבור יבואו ממקור אחד, ואחד בלבד. חייבת להיבחר הנהגת על, המקובלת על ידי רוב תלמידי החכמים ואפילו רוב יחסי מתלמידי רבותינו הרב קוק ובנו והעומדים לידם - הרב ישראלי, הרב נריה, הרב גורן ועוד אחרים, נשמתם עדן, ויבדלו לחיים טובים - הרה"ג שפירא שליט"א וקבוצת בוגרי התלמידים של הרב צבי יהודה זצ"ל. כיון שחלק גדול מאוד בתוכנו שייך לצבור הספרדי, אותו צבור שחשובה לו עד מאוד פסיקתם של גדולי מוריו, יש לצרף לקבוצה זו את הרה"ג אליהו שליט"א שהוא פוסק חשוב, וידוע בנאמנותו לתורה וביושר הליכותיו ודעתו הצלולה, הרי הוא שותף מלא להנהגה זו. על כולנו לקבל בהסכמה גמורה כי אחרי שתתפרסם איזו שהיא החלטה בשם אותו כנס של צדיקים, אין רשות לשום רב, גדול או קטן, לפרסם דעה המנוגדת לדעתם או רומזת בדרך כלשהי לביקורת או למחלוקת חלילה. אחרי שתתקבל החלטה זו, הצעד הבא הנדרש, להגיע למסקנה דומה עם גדולי הרבנים המרגישים אחריות לכלל האומה ולא רק לחוגם הפרטי. הכוונה היא לרה"ג עובדיה יוסף שליט"א ולרה"ג מאיר מזוז שליט"א, שבכל הוראותיהם ופסיקותיהם דאגתם נתונה לכלל הצבור, קרובים או רחוקים, ושניהם נחשבים כפוסקים חשובים ומנהיגי צבור. לא נשכח כי הצלת עם ישראל מהחרפה הנוראה שהיתה יכולה להיות, אם חלילה היתה ניתנת פקודה לצה"ל להחריב במו ידיו את בתי מקדש המעט ותלמודי התורה - מעשה שאילו נעשה היה מטיל חרפת עולם על המדינה ועל צבאה - הצלתנו מחרפה זו היתה בזכותו ומסירותו של הרה"ג עובדיה יוסף שליט"א. על כן חובה נמרצת היא לשתף גם אותו בכל החלטה ולהגיע איתו להסכמה שלא יצא פסק מאתנו או ממנו בכל הנוגע לכלל ישראל, זה כנגד זה. כמה נורא ואיום היה הדבר שבית המשפט קבע להרוס את בתי הכנסת בהסתמכו על דעת רב ראשי אחד כנגד דעתם של רבנים ראשיים אחרים ומי יודע אם לא פרסומה של חוות הדעת המתירה, היה בין הגורמים להקלת ראש, הן של בג"ץ והן של הממשלה ברצון להריסת בתי הכנסת, ובחוסר התגובה המשווע עד השמים על מעשי הוונדליות של פראי האדם הערבים. אחרי הסכמה ברורה זו יש לכפות בכוח התורה על כל אנשי הפוליטיקה - המפד"ל, האיחוד הלאומי וש"ס לשתף פעולה בכל הנוגע לתורת ישראל ולא"י ולא יעלה על הדעת שמישהו מהם יתחלק, חלק בקואליציה וחלק באופוזיציה, כשם שכבר היה בשנה החולפת. אפילו המפד"ל התחלקה לשניים וישבה עם שינוי ועם הליכוד וביחד פגעו פגיעה אנושה, תחילה ברבנות ובכל ענייני הדת והקודש בארץ, ומאוחר יותר בהסכמה למפת הדרכים - אבי אבות הטומאה של חלוקת הארץ. שר, חבר-כנסת או מנהיג פוליטי שיעיז לומר כי איננו כפוף לרבנים וכי בעניינים פוליטיים של כלל ישראל הוא מחליט עם חברי מפלגתו לבד, לא יוכל להרגיש את עצמו כחלק מהצבור הדתי והוא יפלט החוצה, אחת ולתמיד. בשלב הבא יש צורך לחפש את דרך השלום והאיחוד גם עם מפלגת אגודת ישראל וכן עם נאמני הארץ ורוחשי הכבוד לתורה שבקרב הליכוד, ואולי גם במפלגות אחרות. גם אם תהיה הדרך ארוכה וגם אם נצטרך לשלם תשלום הנראה גבוה מדי, אנו חייבים לצור את איחוד הלבבות בכל מחיר. אחדות זאת יקרה מכל תפקיד ומכל חשבון של כבוד או של ממון, ובסופו של דבר כולם כולם יתברכו ממנה. נזכור את מלחמתו ללא פשרה של הרב קוק, גם במחיר עלבונות וחרמות להקמת הרבנות הראשית, אפילו בהתחשבות בצבור החילוני, ונלך בדרכו להנהגה מאוחדת בכל מחיר ובכל תנאי. כפי שהזכרתי מקודם, עלינו לדרוש את האחדות, קודם לכל מן הקרובים ביותר. לא נוכל לדבר על אחדות עם רחוקים מדרכנו כאשר בתוכנו מרקד שטן המחלוקת. איננו תמימים ואנו יודעים שדרך זו היא קשה ביותר וישנם מטענים רגשיים לא קטנים המפרידים בין המחנות. אבל לנו, היהודים הפשוטים, אין ברירה אחרת ואין זכות לוותר. עלינו לדרוש בכל תוקף מגדולי הרבנים להגיע להסכמה אחת. אין שום ספק שאחדות זו של גדולי התורה ותלמידיהם תשפיע השפעה עצומה על זכותנו בשמים ועל דעת עמנו וגם הרחוקים שביניהם, בארץ. אם חפצי חיים אנחנו, נזכור שהדרך לחיים היא על-ידי ביטול ומאבק במחלוקת. גם אם קשה הדרך, נלך בדרך תלמידיו של אהרון, שלא רק אוהב שלום הוא, אלא גם רודף שלום. חיזקו ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה' הטוב גואל ישראל יהיה בעזרנו. נחתום בברכת כתיבה וחתימה טובה לכל כלל ישראל ולנו בתוכם, ורופא כל בשר ורוח ונפש הוא יחבוש את פצעי לבבנו ויעלה ארוכה ומרפא למכותינו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il