ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"וילך אל נפשו" - הגדרה עצמית חדשה ;">

דף הבית ספריה ארץ ישראל ומדינת ישראל ואנחנו קמנו ונתעודד Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

"וילך אל נפשו" - הגדרה עצמית חדשה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

מי יתנני במדבר
תחילת דרכו של דוד הבורח משאול היתה, כשהתלקטו אליו אנשים שהחברה פלטה אותם. כל איש מצוק ואשר לו נושה ואנשים מרי נפש. מיהם מרי-הנפש? מי שמרגיש שהחברה לא מאפשרת לו חיים נורמאלים, הנושים לוחצים אותו והשלטון מדכא אותו. דוד בורח למדבר, ארץ המקלט מהעולם שהתקלקל, שם הוא בונה את עצמו ואת אנשיו הנאמנים, שם הוא בונה את הגרעין המשפחתי שלו, ואת העתיד שבאותו רגע היה עדיין מעורפל לגמרי.

שנים רבות אחר-כך, אומר ירמיהו "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי" (ירמיהו פרק ט). מה שגורם לו לאמירה זו הוא המצב המוסרי הקשה של העם באותו הזמן, "שבתך בתוך מרמה". כל הפרק מדבר על מערכת, שהשקר הוא היסוד הבולט בחייה. גם קרובי משפחה משקרים "כי כל אח עקב יעקב", והשקר הפך לנורמה - "לימדו לשונם דבר שקר העוה נלאו".

זו התחושה הממלאת את כולנו לאחר מסכת השקרים הממושכת, שהמדינה על כל מוסדותיה התנהלה בהם בתקופה האחרונה, ואין צורך לחזור על המפורסמות. כעת אנחנו במדבר, בין אם נרצה ובין אם לאו, נזרקנו על ידי המדינה הרחק ממעגל ההשפעה, רמסו את זכויותינו הבסיסיות כבני-אדם ויותר מזה כיהודים. מכאן צריך לשקם את עצמנו ולבנות את העתיד, שהוא עדיין לוטה בערפל.

יש מי שיאמרו גם כעת - ננסה להשפיע בתוך המערכת, בתוך הצבא ומוסדות המדינה. אבל מראשית תולדות מערכת היחסים בין "המזרחי" לציונות החילונית, ניסינו להתמזג במערכת. מאמץ מרוכז נעשה במערכת הביטחונית אליה התגייסו צעירים רבים ואף הקריבו את חייהם עבור המדינה.

אבל צה"ל רוצה אותנו רק אם נהיה מוכנים לוותר על עקרונותינו ולהיבלע במערכת. חלק גדול (לא כולם!) מבוגרי החינוך הדתי-לאומי שהשתלבו בצבא ובמסגרות ממלכתיות אחרות, עברו תהליך של היטמעות אידיאולוגית. המדינה הציבה עצמה כיום כלוחמת בכל מה שדתי ובמיוחד במה שדתי-לאומי. אין אדם בארץ שלא שם לב לחד-צדדיות שבפסיקות בג"ץ ובתפקוד משרדי הממשלה בכל הנוגע לעניינים דתיים ולאומיים: שבת, כשרות, התיישבות ועוד. על הכל עלתה הפסיקה המחפירה אודות הרס בתי-הכנסת בגוש-קטיף.

מצב העניינים הנוכחי מחייב אותנו להבין את מה שלא הבנו עד כה - אנו צריכים לבנות אלטרנטיבה מחוץ למערכת שהתקלקלה והושחתה. השורות הבאות מוקדשות להצעה עקרונית לבניית העתיד ברוח חזונו של הרב קוק אודות דגל ירושלים. הדרך בה יש ליישם עקרונות אלה זקוקה לליבון בפני עצמו.

רקע

בשנת תרע"ח, סמוך להצהרת בלפור, פרסם הרב קוק לראשונה את קריאתו ליסוד תנועת דגל ירושלים. תנועה זו החלה לקרום עור וגידים, אבל פעילותה נפסקה לאחר שהרב חזר ארצה והתמנה לרב הראשי לירושלים ואחר כך לארץ ישראל.

המניעים להקמת תנועה זו היו שניים שהם אחד: ראיית חסרונותיה ואחריתה של התנועה הציונית, וההכרח לתחיית הקדש.

הרב ראה שלמרות עשרים שנות ציונות - מהקונגרס הציוני הראשון ועד סוף מלחמת העולם הראשונה, "העולם הכשר" (כהגדרתו של הרב) לא הצטרף ברובו לתנועה הציונית מפני החילוניות שבה, וגם לא ל"מזרחי" שנתפס כפשרן ונגרר אחר החילונים. הוא ראה גם שני תהליכים שלא רבים השכילו לראות בעת ההיא: האחד , שהתהליך ההיסטורי שואף לארץ ישראל. השני , שאין עתיד לתנועה הציונית-חילונית, אם לא תקום בעקבותיה תנועת תחייה דתית שתתן לה את הבסיס הרוחני הנדרש. על ראייתו של הרב את התהליך ההיסטורי השואף לארץ ישראל כבר נכתב רבות, אבל נראה שהחידוש הגדול יותר הוא הראיה שאין עתיד לתנועה ציונית חילונית 1 .

א. הגדרת מצבה וחזון-אחריתה של התנועה הציונית-חילונית
בשנת תרס"ח, כארבע שנים בלבד אחר עלייתו ארצה והיכרותו מקרוב את הנפשות הפועלות בעליה השניה , כתב לעורך העיתון 'איזראעליט' בפרנקפורט-דמיין:
"ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקות ישוב א"י... היא תלויה בנקודה אדירה זאת שיתאספו אלינו כוחות טובים לעסוק בבנין הרוחני והחומרי של ארץ ישראל.... אל נא נאחר את המועד, אל נא ניתן את הרומסים לרמוס את היונקים, שרשי צמח ה' העולים על אדמת הקדש... אם נעזוב את שעת הכושר של התחלת התפתחות הישוב והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קיצם אצל שלומי אמוני-ישראל, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חיבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים הוא כולו אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת , ולבסוף גם לשנאת ישראל וארץ ישראל כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון - היד הטמאה הזו תתגבר, אז אין די באר גודל האסון . אבל בה' בטחתי שלא יתן למוט רגלנו..." ( אגרות ראי"ה א', קמד).

כלומר, הרב ראה את פוטנציאל ההרס העצמי הקיים בתהליך הציוני-חילוני, שעתיד להתקומם נגד כל הערכים אותם טיפח בעצמו! כנראה שחוץ מהבנת התהליך הפנימי -רוחני, הרב ראה גם את דבריהם ומעשיהם של מאוכזבי העליה השניה שחזרו לארצות מוצאם תוך השמעת ביקורת ושנאה לארץ ישראל ולעם היהודי.

במאמר "ירושלים" (כ"ג שבט תרע"ד,חוברת "העולם", מאמרי ראי"ה ב', עמ' 298 ואילך):
"הננו הולכים ומגששים כעיורים קיר כל ימי התחיה הלאומית... לבושים צואים אנו מלבישים את בן המלך... מה איומות הן המחשבות אשר עלו על הלב מראשית ימי התגלות תחיתנו הלאומית עד כה ! מחשבות שאם היה בהן קורטוב של אמת היו יכולות להמית עם חי, וק"ו שאינן יכולות להחיות עם מת ... ".

כלומר, התשתית האידיאולוגית ביסוד התנועה הציונית שרואה בארץ ישראל רק מקלט בטוח אינה נושאת כל בשורה רוחנית ומתכחשת לתפקידו ההיסטורי של העם. אין עם ללא תפקיד היסטורי ותרבות יחודית, לכן המחשבות האלה יכולות להמית עם חי - שהרי אין מטרה לקיומו הפיזי לבדו, ולכן ילך גם רצון החיים שלו ויתנוון. ובודאי אינן יכולות להחיות עם מת כישראל שמבחינה לאומית אינו קיים בגלותו.

באיגרת שכתב לתלמידו, ד"ר משה זיידל, מגדיר הרב את תפקידה המוגבל של הציונות:
"הציונות לא תוכל למצוא את מלוא צדקה מפני שהיא תנועה מודרנית, מפני שלא כל מה שהוא מודרני הוא צודק. גם המלחמה האכזריה היא תנועה מודרנית, ומ"מ כמה רשעות יש בה! ...המעוז העולמי לעם ישראל הוא חיי רוחו שהתבצר בו במבטח יותר חזק מכל החומות הגבוהות אשר לכל ממלכות הגויים, והחומה הזו אי אפשר שתהיה נתונה הפקר לכל הרוצה להשליך עליה אבני קלע לפרוץ בה פרצות בצורה מוחלטת וקבועה... הציונות בתור תנועה מרקלמת (=מציגה) את היסוד הלאומי של ישראל, היא טובה נכונה, ויש לה אחרית ותקוה , אבל בתור משגב של האומה כולה - לעולם לא תקום ולא תהיה, מפני שביסודה אינה משגת את אור הקדש של חיי העולם אשר לנשמת האומה..." (אגרות ראי"ה ג' עמ' קנז).

הרב רואה בציונות תחילתה של דרך ומביע בהרחבה את הערכתו ליסוד החיובי שבה. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי בפרקי אורות-התחיה. אך פרקים מפורסמים אלה הינם רק צד אחד של מטבע ויש לראות את הגותו הכוללת של הרב כדי להבין נכונה את מורכבות היחס שלו לציונות. מה שצוטט לעיל מאיגרותיו מהווה השלמה חשובה לכך, אך גם באורות התחיה (פרק ה') הוא כותב כנגד התפיסה הציונית המנותקת:
"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של אתה בחרתנו. לא רק משונים אנחנו מכל העמים, משונים ונבדלים בחיים הסתוריים מצוינים, שאין דוגמתם בכל עם ולשון - כי אם גם מעולים וגדולים מאוד מכל עם. אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל ".
שם הוא גם חוזה מרידה רוחנית שתבא ותמאיס כל נשגב ונעלה (פרק מ"ד), ובפרקים נוספים הוא מבקר שם את התנועה הציונית-חילונית 2 .

גם ניהול המגעים הבינלאומיים והתעמולה הציונית זכו לביקורת נוקבת (אגרות ראי"ה,ג', עמ' רטז-ריז):
"תאות ההתדמות אל אותם העמים המכוסים בחושך אשר אכלנו בכל פה, התקום ותחיה עוד להכנס כמו ארס בתוכיותה של תנועת תחיתנו? ...נחלץ מאותו הלחץ של הזחלנות, שהעסקנות הלאומית המודרנית עצור בו, זו הדו-פנימיות (=דו-פרצופיות), להגיד בקול ובכתב מעבר מזה שאנו רק לאומיים אנחנו ואין לנו בכלל ענין קדוש ואלקי, ומעבר מזה, כשנצרכים לדבר עם הגויים שעוז ממלכה בידם, ורגש של כבוד לקדוש ה' והאורה האלקית שבתנ"ך היא חוטר גאותם - שם מתהפכים למקדישי הביבל (התנ"ך), וכמה תוכל צביעות כזאת להיות קיימת ולא תתגלה בכל מערומיה ... נתאזר חיל... לרומם את התנועה הקדושה משפלותה לבל יבאו בה טמאי נפש לחלל את קדשה...".

הרב הבין שחלק ניכר מהאהדה הבינלאומית לשיבת ציון נובעת מהיחס החיובי של הבריטים ועמי אירופה הנוצרית, וגם עמי האיסלאם, לתנ"ך, ומתוך כך לעם ישראל. לכן חשש גם מפני התרחקות שלהם מהתנועה הציונית כשיראו שאינה מתכוונת ליישם את עקרונות התנ"ך שהם אמונים עליהם ואינה אלא תרבות מערבית חילונית נטולת ערכי נצח –
"יש לחוש שאם ירגישו המעמיקים באמונה שבין העמים שהכוח היותר חשוב בהתנועה הוא חולוני ועולמי, רחוק מהכרת הקדש וגעגועי האומן... תוכל חלילה הפוליטיקה בעצמה לצעוד אחורנית..." (אגרות חלק ג' עמ' קע"ג).

דומה שהשומע את התעמולה המוסלמית כיום על היות הישות הציונית חלק מהאימפריאליזם המערבי החילוני והמופקר - רואה בעליל את החשש ההוא מתגשם.

ב. דגל ירושלים - עקרונות ומטרות
כחודשיים לאחר הצהרת בלפור פרסם הרב מכתב גלוי ושלח אותו לקהילות רבות בעולם (אגרות חלק ג' עמ' קמ"ח). במכתב הוא קורא לעולם היהודי הכשר להתאחד להסתדרות ירושלים שתפעל למען בנין העם בארצו.

הוא מבחין בין "ציון" שעל שמה קרויה הציונות לבין "ירושלים":
"מאז ראשית תולדותינו התבלט שם 'ציון' אצל ההבטאה העולמית של מלכותנו , כחנו העולמי שהוא הנהו גם כן ודאי קדוש מצד עצמו... אמנם 'ירושלים' מבטאת בהבלטתה את המטרה של קדושתנו מצד עצמה בתור המגמה היותר גבוהה... בעד עצמנו ובעד האנושיות כולה , המקום של בית המקדש, בית תפילה העתיד של כל העמים , המקום שבו ישבו הסנהדריה הגדולה אשר ממנה יצאה ותצא תורה..." (שם).

חוץ מההבחנה בין הצד הלאומי לצד התורני - הרב מגדיר הגדרה יסודית מאוד שמשנה באופן מהותי את מגמת התנועה החדשה אותה הוא רוצה להקים. התנועה הלאומית החילונית ככל תנועה כמותה בעולם, מעוניינת בטובת העם אותו היא מייצגת בלבד. לעומתה, דגל ירושלים דואגת - כפי המסורת היהודית התנכי"ת - עבור העולם כולו! הוא מתווה דרך ליישום תחיית הקדש במישור הרוחני בתוכנו ולעולם כולו ע"י יסוד בתי מדרש בהם ירוכזו מיטב הכוחות שיעמיקו בלימוד אמונות ודעות כדי לזקק מחדש את מושגי האמונה מהטעויות שעדיין קיימות בעולם הדתי שלנו ועוד יותר מזה בעולם הדתי של הגויים:
"ליסד בתי מדרש גדולים לחקרה של תורה... ליסד בית דין גדול כללי... לכלכלת כל עניני הדת והחיים המעשיים בהתחברותם... על ההשפעה המיוחדת של הזיקוק של הדעה הטמונית הכללית בעולם שתיולד לידה חדשה ע"י הופעת אורן של ישראל...לטהר את הרוח הדתי שבכל מלא העולם.... (שם עמ' קסד).

מגמה זו נובעת מתפיסה של מקדש . ביהמ"ק כבית תפילה לכל העמים מגדיר את השאיפות הלאומיות שלנו, לא כדאגה לקבוצת אנשים בעלי גורמים משותפים, אלא דאגה לכל העולם. בכמה מקומות הרב מדגיש את מרכזיותו של המקדש באידיאולוגיה של דגל ירושלים:
"רבה עלי תכונת העבודה ביסוד הסתדרותנו הקדושה, הקשורה בקשר אמיץ ביסוד אור ישראל, המתנוצץ ממקום מה נורא , מרום מראשון מקום מקדשנו ... (שם רכ"א, ועוד שם רי"ז).

תנועה זו תביא בשורה לכל העולם -
"אור תנועת קדש זו תסיר את את כרובי עינא המעיבים את ענני חשכם, המערימים סוד על עם ה' לחשוב להם תועה ועזבון. והתנועה ירושלים נפלאות תחולל בספרות ובפועל להביע לכל העולם כולו הנה דבר ה' קם ונהיה ולא עזב ה' את עמו ולא יעזבנו עדי עד" (שם רכא).

הרב לא הסתיר את שאיפתו לבנין המקדש ובאיגרת גלויה כתב שמול הציונות החילונית ומטרותיה - מטרת דגל ירושלים היא כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו! (אגרות ד' עמ' פ"ג).

ג. דרכי פעולה
הרב ראה בעינו הפקוחה שגם במישור המעשי אי אפשר שתנועת תחיה דתית תהיה משועבדת לסולם הערכים וסדר העדיפויות של תנועה אחרת. לכן כתב:
"שכל המוסדות וכל עניני הכספים שיש להם יחש אל ענייני הקדש בארץ ישראל, מוכרחים להיות עומדים ברשותם והנהלתם של שלומי אמוני ישראל... ליסד קרן קיים רליגיוזי שיעמוד בקרבנו בעבודתו הירושלמית כמו הקרן הלאומי העומד לסייע את העבודה הציונית (אגרות ג' עמ' קעח) . "ההסתדרות ירושלים תאמץ ותחזק את כל המקודש על אדמת הקדש בשלטון עצמי מבלי שום התרפסות כל-דהו לאיזה כח של חול ... דגל ירושלים ינשא בידי תמימי דעים שלמי-אמונים, צניעי ומעלי, הכופים אזניהם לקול מורים, ולבם וידם אמונה בטהרת קדושת ישראל בכל מערכי לבם" (שם רכא). ועוד: "אתה שואל על דבר המעשים והפעולות. הנה כל המפעלים שכבר ישנם בחוגו של עולמנו הכשר - הלא אנו שואפים לחזקם ולאמצם, להעמידם ברשות עצמם שלא יצטרכו לקבל תמיכה מכחות כאלה שהם באמת מבזים אותם בפיהם ובעטם ..." (שם רכו) .

הוא אף הגדיר את שחרור הקדש מגורמים זרים כענין ראשי של דגל ירושלים (אגרות ד' עמ' כ"ט).

למרות הרצון הבסיסי לאחדות הכוחות - הרב בחן את המציאות וראה ש
"אמנם זה אפשר להיות באופן תיאורי, אבל בדרך מעשי יודעים אנחנו שזהו אי-אפשר. ההשתנות של המושגים בין ההמון הגדול של העולם הכשר שלנו נגד הרבה דעות השוררות בתוך החוגים הציוניים, הביאו ועוד הם מביאים לצערנו רגשי אי-אמון כאלה..." (אגרות ג' עמ' קצב).

כדי לקדם את הצד המעשי של דגל ירושלים הרב מציע:
" לכונן מושבות ליסד חוות ערים כפרים בתי חרושת וקבלניות מסחריות , השדרה של הפועל הכשר תתכונן על ידי מושבות של פועלים בכל המכשירים הטובים הדרושים לזה..." (שם קצו).

גם את התרבות הרב כולל בארגונו
"המחלקה התרבותית היא מתענפת על הקיום של כל קודש וכל מה שהוא כשר... להחזיק את כל המוסדות הכשרים לתת להם עצמה להשתדל בכל האפשרויות... לחזק את כל תלמידי חכמים שיש לנו בירושלים... לפאר ולהדר את כל הבתים המקודשים לתורה ועבודה... משרדי הבתי-דינים, בתי הת"ת שיהיה להם חזות נאה והגון..." (שם).

על מנת להכניס תחת כנפי התנועה מגוון חברתי רחב חילק הרב את התנועה לשלשה חלקים:
1. האידיאה ירושלים - בירור הרעיון אודות הערך המקודש של התנועה הלאומית ושל יחש האומה לארץ ישראל. את האידיאה ישאו סופרים משוררים אנשי רוח לסוגיהם וגם פוליטיקאים שיעסקו בבירור היסודות הרוחניים ובביטוים במערכת הציבורית. כלומר, הפוליטיקה תבטא את העומק הרוחני של עם ישראל ולא תתבסס על הסגנון החילוני.

2. הסתדרות ירושלים - הרב רצה לפתוח את השורות גם למי שאינם שומרי תורה ומצוות אבל מזדהים עם רעיונות התנועה ולכן:
"ההסתדרות ירושלים תכניס לתוכה כל אדם מישראל המכיר ושואף שצורת החיים המקודשים בישראל תהיה מוכרת יפה לחיינו בארץ ישראל, החל מחיזוק האמצעים של החינוך ועד המוסדות היותר כלליים... רבים מאוד נמצאים שאינם יכולים לחושבם בכלל" שלמי אמוני ישראל לגמרי", ובכ"ז חפצים הם בכל לבם לראות את ארץ ישראל בנויה בהדרת קדש. מן היותר קרוב עד היותר רחוק שבסוג זה תיבנה ההסתדרות, שכ"י ריבוי חבריה תיעשה גם לכח חמרי הגון וגם לכח מוסרי חשוב של גלוי רצון לאומי...".

3. דגל ירושלים - יכניס לתוכו את כל אלה אשר היהדות השלמה היא מתקיימת בחייהם הפרטיים, הם כל המחנה הגדול העולם הכשר שלנו... ( אגרות ג' עמ' רכה-ו).

ד. גישת המזרחי והתנועה הציונית ותגובת הרב
המזרחי שהיה חלק מההסתדרות הציונית לא הצליח למשוך את רוב "העולם היהודי הכשר" לשורותיו. הרב הגיע למסקנה שהסיבה לכך היא שהמזרחי אינו מתווה דרך עקרונית חדשה אלא נספח לדרך הציונית-חילונית ומנסה במידת יכלתו המצומצמת להשפיע על דברים קטנים שהמנהיגים החילוניים מוכנים לתת לו. הרב גם הבחין ביחס המזלזל של ראשי הציונות למזרחי:
"חיבה וכבוד אני רוחש להמזרחי, בכל לב הנני שואף לפיתוחו והתרחבותו, אבל אל יאמרו שיכורי הנכריות: הנה המוהיקנים האחרונים. נגררים הם אחרינו, ירעו עד שיסתאבו, ודור חי יקום ויאמר בגאון 'השלכתי את כל סבל הירושה ולאום אירופאי חדש נוצרתי'. והאימרה הזו מלאתי צחנת ריקבון היא עולה מכל התכונה העכשוית בארץ ובחו"ל. אוי לנו כי שודדנו!" (אגרות ראי"ה חלק ג' עמ' רט"ז).

כשראה שכך הם פני הדברים הבין שאין ביכלתו של המזרחי לחולל את המפנה הדרוש לעצם התחיה ולגיוס כל העם לתהליך זה:
"המטרה האחרונה בחיים הכלליים היא פועלת הרבה על כל הדרכים המסבבים אותה. על כן בהיות המטרה האחרונה להציונות הכללית החוסן הלאומי הגשמי, שאפילו אם נכניס בתוכה זרמים דתיים יהיו נראים כטפלים... ובכל פעם בהפגשם יחד הענינים העולמיים והדתיים - יהיו האחרונים נדחים מפני הראשונים.. .אבל דגל ירושלים מבטא הוא במציאותו שהמטרה הראשית היא יסוד הקדש... ולהגדה ציבורית זו אנו צריכים כעת להסתדרות שלמה שתביע אותה, ורוח זה לא ניתן למזרחי ביסודו ... וע"י השבת אור הקדש... נחזק את היסוד הפוליטי באמת והדר. ודבר זה לא יצא אל הפועל ע"י הדרך האטי המזרחי כי אם ע"י ההופעה החדשה של הסתדרות תחייתית לשם כך ביחוד..." (שם).

מובן שכשראו ראשי המזרחי את יזמת הרב - חששו מפניה וחלקם שיגרו אליו מכתבים נזעמים. לכולם השיב בסבלנות, כדרכו, והציג ראיה רחבה שבה יש מקום גם לדגל ירושלים וגם למזרחי. לדעתו כשתהיה דגל ירושלים תנועה חזקה - יתחזק יותר כחו של המזרחי ויוכל לעמוד על עקרונותיו ולקבל את דרישותיו מהתנועה הציונית:
"...המזרחי בתוך ההסתדרות הציונית פנימה ישמיע קולו קול עז, לא קול רפה ומתנודד, יאמר בגאון שהוא ורק הוא הנהו התוכן הקיים של הציוניות, אפילו בערכיה החילוניים... נחלץ מאותו הלחץ של הזחלנות שהעסקנות הלאומית המודרנית עצור בו..חביבי ממעמקי לבי אני מתחנן - הנני עמכם! ידי מוכנה היא לעזור ולתמוך את המזרחי... אבל נתאזר נא חיל כל אציל רוח לרומם את התנועה הקדושה משפלותה...".

גם ראשי התנועה הציונית חששו מפני תחרות וטענו שאין לפצל את הכחות. אבל הרב ענה שאין סתירה ביניהם וגם מי שהוא חבר בתנועה הציונית יכל וצריך להיות חבר בד"י
"מי שהוא ציוני, אם רק יש בו צד של כשרות יהדותית צריך הוא לדעת שמצד ציוניותו איננו יוצא כי אם ידי חובת עבודת החול של האומה, אבל חלקת עבודת הקדש לא נעבדה עדיין... וצריכה היא לתנועתנו הירושלמית. וגם המזרחי צריך לדעת שעד כמה שיהיה מצליח בהשפעתו בחוגה של הציוניות , יהיה צריך לוותר על הרבה דברים מפני השלום והנימוס... והמקום שעל ידו יוכל להרחיב את צעדי הקדש הוא בתוך הסתדרותנו..." (אגרות ג' רל"ד).

ה. אחרית דבר
דגל ירושלים החל לקבץ סביבו רבנים וציבור תומך. כשנבחר הרב קוק לרב ראשי לירושלים עדיין חשב שיוכל להמשיך את מפעלו הגדול למרות שכבר אז ראה כמה זמן הוא צריך להקדיש לעבודת הרבנות. במכתב שכתב לרב קליערס מטבריה כתב: אבקש מטו (סליחה - א.ו.) מהדר"ג חביבי על מניעת תשובתי על איזה מכתבים שקבלתי ממנו, מפני העומס והטרדה, ואת מדת טובו הסליחה. אקוה בעה"י כשירחיב ד' לנו ויסודרו ענינינו פעה"ק ת"ק ברחמיו המרובים - נתכנס יחד לעבוד עבודת כנוסנו הקדוש לרומם דגל ירושלים..." (אגרות ג' עמ' רפב). ככל שעבר הזמן - התרכז הרב ביסוד השיבה המרכזית העולמית שבה ראה את הענין הראשי ממנו תצמח דגל ירושלים בכל מרחבי פעילותה.

שאר ענייני דגל ירושלים הלכו לאיטם, לא נוסד אפילו עיתון קבוע, והאגודות שהתיסדו בכמה מקומות (שוייץ, אנגליה, ארה"ב) לא היו פעילות. הפעילים היו מועטים וכשהרב צבי יהודה לא היה לצידו - לא היה הרב מסוגל לעשות דבר לבדו, והוא מודה בחוסר יכולתו המעשית (אגרות ד' עמ' פ"ה, פ"ז). סופו של דבר - ההסתדרות הזו לא הצליחה לעשות יותר מאשר הקמת הישיבה, הידועה כיום בשם "מרכז-הרב". בנו וממשיך דרכו הרב צבי יהודה הכהן קוק הצליח להמשיך את מפעלו של אביו ולהרחיב את חוג השפעתה של הישיבה. ממנה יצאה תנועת התיישבות ציונית דתית-אמונית שעליה חלם אביו הרב. טרם זכינו לשינוי עמוק במחשבה הציונית-אמונית, שיתבסס על העקרונות של הרב זצ"ל. אנו רואים בעינינו את אבדן האמונה בצדקת הדרך ואבדן המוטיבציה להמשך המפעל הציוני. אם בזמנו היו דברי הרב קוק נכונים - הרי שהיום הם הפכו לאזעקה דחופה. הכל מחכים לאיש או קבוצת האנשים שתביא את הבשורה ותניף את דגל ירושלים 3 .


^ 1 לפני מספר שנים יצא ספר בשם 'חמורו של משיח' ובו דברי בלע על הרב קוק, תוך סילוף מכוון ומרושע של דבריו אודות אחרית הציונות החילונית. הרב כאב את ריקניותה של הציונות ולעומת רבנים אחרים שלא ראו בציונות אפילו מעט טוב אלא כפירה ורע בלבד - הרב ראה את החיובי שבאנשים שמסרו את נפשם על ישוב הארץ והעלאת גלויות. מאידך, לא עשה שקר בנפשו להכשיר את החלקים הבעייתיים שבתנועה זו שאת תוצאותיהם אנו רואים כיום. ודאי שלא היו לו כוונות השתלטות זדוניות על החברה החילונית. מה שהרב קוק דיבר וכתב עליו היה הצורך הדחוף במערכת ערכית רוחנית מקורית וטהורה שרק היא תוכל לתת חיים למפעל הציוני ובהעדרה - לא יוכל להתקיים.
^ 2 שנים רבות נלמדו בישיבות הציונות הדתית פרקים אלה באורות התחיה בשבח התנועה הציונית כמעט באופן בלבדי. גם המשפטים המפורשים של הרב על בעיותיה הבסיסיות הכתובים באורות התחיה בפרקים ה,ו,ז ועוד מקומות רבים – נקראו בהבלעה או מתוך פרשנות מסוימת. מעטים יחסית קראו את אגרות הרב המובאות כאן ועוד הרבה שאינן מצוטטות ובודאי לא קראו את האגרות הרבות בחלק ד' שיצא לאור רק בשנת תשמ"ד - לכן התקבלה תמונה לא מאוזנת על היחס של הרב ובעקבותיו היחס שלנו לתנועה זו. עד היום לא השתחררנו מתלות בתנועה הציונית החילונית, במישור הרוחני והמעשי. אפילו תנועת גוש אמונים שהיתה בתחילתה בכיוון הזה - לא הצליחה להמשיך עד המטרה שהרב
הציב כמתואר בגוף המאמר.
^ 3 הקריאה לחידוש דגל ירושלים כבר יצאה בשנים האחרונות כמה פעמים מפיהם של דוברים שונים, ראה למשל יהודה עציון ( 'לברית' 3 , - "להניף מחדש את דגל ירושלים" ), בפרשנות שונה ממה שכתבתי כאן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il