ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים חמדת האנציקלופדיה התלמודית

הידור מצוה

מבוסס על הערך: הדור מצוה, שבאנציקלופדיה התלמודית כרך ח.
מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
לחץ להקדשת שיעור זה
"זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (טו,ב)
חמדת האנציקלופדיה התלמודית
--- ---
1 - הפרשה בהלכה- תזריע
2 - הפרשה בהלכה
3 - הפרשה בהלכה -בל תלין
טען עוד

אתרוג הכשר בדיעבד, האם חובה לקנות כשר לכתחילה משום הידור מצוה?
האם ספק בהידור מצוה הוא ספק דאורייתא או דרבנן?

החיוב ומקורו. חייב אדם להדר את המצוות, שנאמר: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה וציצית נאה (ברייתא שבת קלג ב, וברש"י בב"ק ט ב ורי"ף ורא"ש סוכה פ"ג: טלית נאה, וכן הוא במגן אברהם סי' כד).

לימוד זה יש מהראשונים שסוברים שהוא לימוד גמור, ומצות הידור מצוה היא מן התורה (משמעות הראב"ד בהשגות על המאור סוכה פ"א; חידושי אנשי שם לרי"ף ברכות סוף פ"ז בתירוץ ב; שאגת אריה סי' ז בדעת הרמב"ם).

אבל דעת התוס' (מנחות מא ב ד"ה אין), הריטב"א (סוכה יא ב), הרש"ל (בים של שלמה בבא קמא פרק א סי' כד) והמהרש"א (שבת קלג ב בתוס' ד"ה אר"ח) שאינו אלא מדרבנן, והדרשה מן הכתוב היא אסמכתא, שהרי מצינו בהידור מצוה שאינו אלא לכתחילה ואינו מעכב בדיעבד, ודבר שהוא מן התורה אין בו חילוק בין לכתחילה לדיעבד (ריטב"א שם).

אבל הכפות תמרים (סוכה כט ב) כתב בדעת רש"י שעיקר החיוב של הידור מצוה הוא מן התורה, אלא שהתורה מסרה הדבר לחכמים להכריע באיזה מקום ההידור מעכב, ובאיזה מקום אינו אלא מצוה לכתחילה בלבד.

שיעורו. אמרו בגמרא (בבא קמא ט ב; ירושלמי פאה פ"א ה"א): הידור מצוה עד שליש במצוה. ונחלקו בפירושו:
(א) בירושלמי (שם) מבואר שיוסיף בדמים בעד מצוה מהודרת עד שליש מדמי אותה המצוה כשאינה מהודרת. וכן פירשו רבנו חננאל, רש"י, המאירי (ב"ק שם), הרא"ש (סוכה פ"ג סי' יב), הטור (אורח חיים תרנו) והשולחן ערוך (שם בשם יש מי שאומר). אלא שדעת הירושלמי והרא"ש והטור, שאף אם כבר קנה מצוה - כגון אתרוג או לולב - ומצא אחרת נאה ממנה, יוסיף עד שליש בדמי הראשון בשביל הנאה. ואילו דעת רש"י, המאירי והשולחן ערוך שדווקא אם מוצא שנים לקנות, ואחד הדור מחברו, יוסיף שליש הדמים ויקנה את הנאה; אבל אם כבר קנה את שאינו מהודר, אינו צריך להוסיף דמים ולהחליפו בהדר (בית יוסף שם בדעת רש"י; מגן אברהם שם ס"ק ה בדעתו ובשם של"ה). ואפילו להסוברים שגם אם כבר קנה אחד יוסיף עד שליש לקנות הדר, לא הטריחו עליו כן אלא בפעם הראשונה בלבד; שאם לא כן, אין לדבר סוף, שלעולם ימצא נאה ונאה (מראה הפנים על הירושלמי שם בישוב קושיית הסמ"ג והיש"ש שלעולם ימצא נאה יותר; מלבושי יום טוב לבעל תוס' יום טוב על הלבוש סי' תרנו; באור הלכה להמשנה ברורה שם בשם אחרונים). ואף בפעם הראשונה - דווקא כשהמוכר מסכים לקבל את הראשון ולהעלותו בדמי ההדור, או שיש אחרים הרוצים לקנותו; אבל אינו חייב לקנות שנים (שער הציון להמ"ב ס"ק ב).
(ב) התוס' (ב"ק שם ד"ה עד שליש) ותוס' רבנו פרץ (שם) פירשו ששיעור השליש נאמר לא על הדמים, אלא על גודל החפץ שנעשית בו המצוה - כגון שיש אתרוג ששיעורו כביצה, שהוא שיעור המצומצם שאמרו חכמים, ויש אחד גדול ממנו בשליש, חייב לקנות את הגדול. והמהרש"א (ב"ק שם) נתן טעם לשיעור הידור בשליש גדלו, שכן מצינו הידור כזה בשיעור הלולב, שצריך להיות גדול מן ההדס שליש (סוכה לב ב), שזהו הדרו.
(ג) הרא"ש (שם), הסמ"ג (עשה מד בשם רבנו יעקב, והוא רבנו תם), הטור (שם לפי פירוש הב"י בדעתו) והשולחן ערוך (שם א דעה ראשונה) מפרשים שהשליש הוא בדמים, וההידור הוא בגודל - שאם אחד מהאתרוגים יש לו שיעור מצומצם והשני גדול ממנו, מצוה להוסיף שליש על דמי הראשון ולקנות את הגדול.

בתוספת שליש של הידור מצוה, הסתפקו בגמרא (ב"ק שם) אם הוא שליש מלגיו או מלבר - היינו, כשאחד שוה ששה דינרים, אם צריך להוסיף עליו שנים, שהם שליש שבתוך הששה; או שיוסיף שלשה, שהששה יחלוק לשנים ויוסיף חלק שלישי מבחוץ. ולהלכה יש פוסקים לחומרא שיוסיף מלבר (ר"ח שם; ר"ן סוכה פ"ג בדעת הרי"ף שם; ריא"ז בשלטי הגבורים סוכה שם, ועוד). השדי חמד (כללים מערכת ז כלל יב) הביא שיש מוכיחים מדבריהם שהידור מצוה מן התורה. ויש פוסקים לקולא, שליש מלגיו (רא"ש ב"ק שם; רבנו ירוחם נתיב יג חלק ג); שו"ע (שם), שספק דרבנן להקל (ב"י שם); ופירש השדי חמד דהיינו או שהידור מצוה מדרבנן, או שהשיעור שליש הוא דרבנן.

כתבו אחרונים שאם יש מחלוקת הפוסקים בכשרות של אתרוג - והוא הדין בכל המצוות (משנ"ב בבאור הלכה ריש סי' תרנו) - אף על פי שלהלכה הוא כשר, צריך לקיים הידור מצוה עד שליש כדי לקנות אחד שכשר לכל הדעות (פמ"ג במשבצ"ז שם ס"ק א, ועוד).

תוספת הידור. בתוספת זו של הידור מצוה אמרו: עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה (ב"ק שם). ונחלקו בפירושו:
• הערוך (ע' הדר א), רש"י והרשב"א (שם) מפרשים שאותו שליש שיוסיף בהידור מצוה, משלו הוא - שאינו נפרע שכרו בחייו, שאין שכר מצוה בעולם הזה (עי' עבודה זרה ג א) - אבל מה שיוסיף בהידור יותר על שליש, יפרע לו הקב"ה בחייו. וביאר הערוך (שם) לפי שעד שליש מוזהר הוא להתנאות במצוה, וכך הוא חובתו, ונוטל שכרו יחד עם שאר מצוות; אבל מה שמוסיף יותר, מידה יתרה עושה, ואין הקב"ה מקפח שכרו אלא משלם לו שכר התוספת בעולם הזה, ואוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (תוס' שם).
• רבנו חננאל (שם בפירוש ב), הראב"ד (בחידושיו שם) והנמוקי יוסף (שם) מפרשים שעד שליש צריך להוסיף משלו ודוחק את חייו כדי להדר המצוה; אבל משליש ולמעלה - אם זימן לו הקב"ה ממון שלא מיגיעו, יוסיף; ואם לאו, חייו קודמים, ודיו בתוספת שליש. והוא הדין אם העשיר מיגיעו ואין חייו נדחקים בכך, הרי זה כמי שזימן לו הקב"ה שלא מיגיעו (נמוק"י בשם רמ"ה). ולדעה זו, כתב המשנה ברורה (שם) שבאיש עשיר אין חילוק בין שליש ליותר משליש.
עוד בנושא חמדת האנציקלופדיה התלמודית

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il