"היה לא תהיה" - צדיק גוזר והקב"ה גוזר
בחוכמת התורה ובפסיקת הלכה - כל עוד שאין הוכחה שתלמיד חכם טעה בדבר משנה, אזי דבריו הם כדברים שנאמרו למשה מסיני. גם במקום שתלמיד חכם טועה בדבר משנה - הדרך לעמוד על כך היא כשבאים ואומרים לו את טעותו, והוא היחיד שיכול לחזור בו מדבריו.
כפי מה שהסברנו לעיל, יש דברים מאד כלליים שתלמידי חכמים יכולים מתוך תורה לומר מה יהיה בעתיד. אולם, בדרך כלל, מדובר לא על דברים פרטיים אלא על דברים מאד כלליים.
בנוגע למאורעות פרטיים יותר, כשתלמיד חכם אומר מה עומד להיות - הוא אומר זאת או בדרך של תפילה או בדרך של גזירה. לא כל תפילה של צדיק מתקבלת. אם הצדיק גוזר וקובע על דבר מסוים שהוא יהיה בצורה מסוימת, למשל אם צדיק קובע וגוזר שפלוני חיו יחיה - אזי בדרך כלל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". למרות שהיה גזירה אלוקית שאדם יהיה חולה, הקב"ה בדרך כלל מוצא "כבישים עוקפים" ומנהיג את העולם בצורה שגזירות הצדיק יתקיימו. אולם, לפעמים יש מצבים חריגים שבהם נוצר עימות בין גזירת הצדיק וגזירת הקב"ה. לפעמים גזירתו של הקב"ה באה ממקומות כל כך עמוקים ופנימיים, כאלו שאפילו לצדיק אין מגע בהם. כשנגזרה הגזירה על מיתתו של רבי עקיבא - כל מלאכי מעלה ניסו להתנגד לגזרתו של הקב"ה, אולם,יצאה אמירה אלוקית לכולם "שתקו! גזירה היא מלפני, שכך עלה במחשבה מלפני". עולם המחשבה של הקב"ה הוא עולם עליון ופנימי, עולם שלאף אחד אין נגיעה בו. סילוקו של רבי עקיבא גילה לעולם דבר עליון ופנימי, שבא ממקור המחשבה האלוקית, מהמקום שאפילו למלאכי מעלה אין מגע איתו.
כך גם במקרה שלנו. בדרך כלל, הצדיקים גוזרים והקב"ה מקיים. אולם, יש גם מצבים יוצאי דופן, בהם גזירת הקב"ה מכריע את גזירת הצדיקים. במיוחד הדבר קורה כשמדובר על מהלכים שבאים מהמחשבה הכי פנימית והכי עליונה של המציאות. הגזירה האלוקית באה ממקום עליון, שבו אפילו הצדיק אין לו יכולת הכרעה.
לגבי הדרכות הרבנים שנאמרו לאנשי גוף קטיף, ובהם הדרכות שלכאורה התבססו על אמירת "יהיה נס": על חנניה שנכנס לכבשן האש נאמר שהוא היה מוכן להיכנס לכבשן האש על דעת שלא יעשה לו נס, ולבסוף נעשה לו נס. כך הייתה כוונתם של הרבנים - 'תמסרו עצמכם למען קידוש ה', וזה בעצמו יעורר את הארת הנס'.
רוב רבני הישובים לא דיברו על נס ודאי שיהיה. בשלב הסופי הם גם נתנו הוראות שנועדו לעשות השתדלות אנושית, בכדי לא להינזק מבחינה ממונית. ובאמת התברר שלרוב, מי שנהג על פי דעתם - לא ניזוק.
המצב של שעת הגזירה דומה למצב של חולה אנוש, שבני משפחתו עושים כל מאמץ בכדי להציל אותו. הם מוציאים כספים רבים בהשתדלותם, ולבסוף החולה נפטר. וכי כל השתדלותם היתה טעות? ודאי שלא! ראשית, צריך תמיד לתת פתח לנס לבוא. ובעניינים של גאולה צריך להשאיר לא רק פתח, אלא מקום רחב. כך עודדו הרבנים את אנשי הגוש. ודאי שסיכון הרכוש היה בגדר 'מידת חסידות', ועניין זה הודגש פעמים רבות. אולם, מי שנהג כך, גם אם הפסיד לפעמים כלכלית - ודאי שמבחינה נפשית ורוחנית הוא יצא שלם. הוא יודע שמבחינתו הוא עשה את כל ההשתדלות האישית, ואף מעבר לכך. הוא יודע שמה שהתרחש - לא התרחש בגלל מיעוט השתדלותו, אלא משום שזו גזירה אלוקית.
הרהורים מתוך משבר
הרב ש. יוסף וייצן
1 - חבלי משיח
2 - אמירת 'היה לא תהיה'
3 - סדר ההנהגה האלוקית בתקופת הגאולה
טען עוד
בחוכמת התורה ובפסיקת הלכה - כל עוד שאין הוכחה שתלמיד חכם טעה בדבר משנה, אזי דבריו הם כדברים שנאמרו למשה מסיני. גם במקום שתלמיד חכם טועה בדבר משנה - הדרך לעמוד על כך היא כשבאים ואומרים לו את טעותו, והוא היחיד שיכול לחזור בו מדבריו.
כפי מה שהסברנו לעיל, יש דברים מאד כלליים שתלמידי חכמים יכולים מתוך תורה לומר מה יהיה בעתיד. אולם, בדרך כלל, מדובר לא על דברים פרטיים אלא על דברים מאד כלליים.
בנוגע למאורעות פרטיים יותר, כשתלמיד חכם אומר מה עומד להיות - הוא אומר זאת או בדרך של תפילה או בדרך של גזירה. לא כל תפילה של צדיק מתקבלת. אם הצדיק גוזר וקובע על דבר מסוים שהוא יהיה בצורה מסוימת, למשל אם צדיק קובע וגוזר שפלוני חיו יחיה - אזי בדרך כלל "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". למרות שהיה גזירה אלוקית שאדם יהיה חולה, הקב"ה בדרך כלל מוצא "כבישים עוקפים" ומנהיג את העולם בצורה שגזירות הצדיק יתקיימו. אולם, לפעמים יש מצבים חריגים שבהם נוצר עימות בין גזירת הצדיק וגזירת הקב"ה. לפעמים גזירתו של הקב"ה באה ממקומות כל כך עמוקים ופנימיים, כאלו שאפילו לצדיק אין מגע בהם. כשנגזרה הגזירה על מיתתו של רבי עקיבא - כל מלאכי מעלה ניסו להתנגד לגזרתו של הקב"ה, אולם,יצאה אמירה אלוקית לכולם "שתקו! גזירה היא מלפני, שכך עלה במחשבה מלפני". עולם המחשבה של הקב"ה הוא עולם עליון ופנימי, עולם שלאף אחד אין נגיעה בו. סילוקו של רבי עקיבא גילה לעולם דבר עליון ופנימי, שבא ממקור המחשבה האלוקית, מהמקום שאפילו למלאכי מעלה אין מגע איתו.
כך גם במקרה שלנו. בדרך כלל, הצדיקים גוזרים והקב"ה מקיים. אולם, יש גם מצבים יוצאי דופן, בהם גזירת הקב"ה מכריע את גזירת הצדיקים. במיוחד הדבר קורה כשמדובר על מהלכים שבאים מהמחשבה הכי פנימית והכי עליונה של המציאות. הגזירה האלוקית באה ממקום עליון, שבו אפילו הצדיק אין לו יכולת הכרעה.
לגבי הדרכות הרבנים שנאמרו לאנשי גוף קטיף, ובהם הדרכות שלכאורה התבססו על אמירת "יהיה נס": על חנניה שנכנס לכבשן האש נאמר שהוא היה מוכן להיכנס לכבשן האש על דעת שלא יעשה לו נס, ולבסוף נעשה לו נס. כך הייתה כוונתם של הרבנים - 'תמסרו עצמכם למען קידוש ה', וזה בעצמו יעורר את הארת הנס'.
רוב רבני הישובים לא דיברו על נס ודאי שיהיה. בשלב הסופי הם גם נתנו הוראות שנועדו לעשות השתדלות אנושית, בכדי לא להינזק מבחינה ממונית. ובאמת התברר שלרוב, מי שנהג על פי דעתם - לא ניזוק.
המצב של שעת הגזירה דומה למצב של חולה אנוש, שבני משפחתו עושים כל מאמץ בכדי להציל אותו. הם מוציאים כספים רבים בהשתדלותם, ולבסוף החולה נפטר. וכי כל השתדלותם היתה טעות? ודאי שלא! ראשית, צריך תמיד לתת פתח לנס לבוא. ובעניינים של גאולה צריך להשאיר לא רק פתח, אלא מקום רחב. כך עודדו הרבנים את אנשי הגוש. ודאי שסיכון הרכוש היה בגדר 'מידת חסידות', ועניין זה הודגש פעמים רבות. אולם, מי שנהג כך, גם אם הפסיד לפעמים כלכלית - ודאי שמבחינה נפשית ורוחנית הוא יצא שלם. הוא יודע שמבחינתו הוא עשה את כל ההשתדלות האישית, ואף מעבר לכך. הוא יודע שמה שהתרחש - לא התרחש בגלל מיעוט השתדלותו, אלא משום שזו גזירה אלוקית.
