בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בשלח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שלמה בן יעקב

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא

undefined

הרב דוד דודקביץ'

שבט תשע"ט
14 דק' קריאה
בין מן למטר
לאחר עשר המכות שתוארו בפרשות וארא ובא, פרשת בשלח עוסקת ביציאת מצרים עצמה. בקריעת ים סוף, השירה שנאמרה עליו ואף על המן שירד לישראל בשהותם במדבר.
בשנים האחרונות התפרסמה מאוד סגולה לפרנסה המובאת בשם ר' מנחם מענדל מרימינוב זי"ע 1 , לקרוא את פרשיית המן שנים מקרא ואחד תרגום ביום שלישי של פרשת בשלח. אמנם "סגולה" זו וותיקה מאוד והופיעה כבר בירושלמי בו נאמר שכל האומר את פרשיית המן בכל יום מזונותיו מובטחים... אך עם זאת ר' מנחם מענדל חידש את אמירתה במועד זה.
לא בכדי סגולה זו נאמרה משמו של ר' מנחם מענדל מרימינוב זי"ע, לפי שהיתה לו זיקה גדולה וקשר גדול מאוד לפרשת המן. לפני כמאתיים שנה יצא ספר בשם "ליקוטי אמרים" המלקט תורות שלו על סדר הפרשיות. בהקדמה לספר כתבו העורכים כך: "כתבי הקדש אלה, עת אשר הובאו הנה מידי הכותב הגאון מוהר"י פאנעט ז"ל, היו פרשיות שנכתבו שלא כסדרם. הצגנו הדרושים על סדר הפרשיות, גם דרושי בשלח, אם כי אמרם הרב בפרשיות אחרות, כי עשרים ושתים שנה דרשו דרש רק מידי שבת בשבתו על פרשת המן ".
העורכים ליקטו מכל ספריו את התורות העוסקות בפרשת המן וקבצו אותן בפרשתנו פרשת בשלח. עניין המן היה נשמת חייו של ר' מנחם מענדל ועל כן מתבקש ללמוד ולעיין בפרשת בשלח על עניין המן על פי תורותיו.
אחת מתורותיו על המן מובאת במקורה בספר מנחם ציון בפרשת ויקהל, שכאמור, בספר הליקוט היא מצויה בפרשת בשלח:
"ויאמר ה' אל משה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו". דבר ידוע שאין המטר מצד עצמו מזין כלל, ואין בו שום חיות – "כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע". גם אותו הצומח אינו ראוי לאכילת אדם רק אחר מלאכות וטרדות רבות. מה שאין כן המן, שהוא מתחילת בריאתו אוכל שכלי ממש ומוכן לכל הטעמים בלי שום תיקון.
המזון עובר תהליך ארוך עד שמגיע לשולחנו של האדם בצורתו הסופית, ואף המטר היורד על הארץ אינו מזין בפני עצמו אלא פועל פעולה שבעקבותיה יווצר מזון.

משה, יהושע והמן
ידוע שמשה רבנו עלה להר סיני למשך ארבעים יום ולילה בהם לא אכל ולא שתה. יחד עם משה עלה אף יהושע תלמידו 2 אם אכן יהושע עלה עם משה רבנו להר סיני, נשאלת השאלה מה הוא אכל שם? מילא על משה רבנו נאמר במפורש: "לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמות לד כח), אך איך הסתדר יהושע? אומרת הגמרא (יומא עה ב ורש"י שם) "ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל". וביארו חכמינו שבכל הימים הללו יהושע אכל שישים ריבוא מנות מן כנגד כל ישראל 3 , וכי כזה "אכלן" היה יהושע, גדול תלמידי משה רבינו ע"ה שזכה להחליפו ולהנחיל לנו את ארצנו הקדושה?
לפני שנים רבות הסביר הרב נבנצל שליט"א הסבר נפלא המקשר בין המן לבין תפקידו ומעלתו של יהושע. הגמרא אומרת שליהושע ירד מן כנגד כל ישראל, כלומר, מכיוון שהמן הוא מזון רוחני ושמיימי, לכל אחד מישראל מתאים המזון הרוחני שלו שהרי כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם ואופיים שונים. המן שירד במדבר הגיע לפי טעמו ואופיו הרוחני של כל אחד ואחד, מפני שלכל אחד יש את ה"ניצוץ" הרוחני המחיה אותו. לכן, כאשר יהושע מלווה את משה להר סיני הקב"ה רוצה להכשיר אותו לתפקידו הציבורי, והרי תפקידו הוא להיות "איש אשר רוח בו" וכפי שפרשו חכמינו "שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד", ולכן משפיע לו הקב"ה "דוגמית" מן כנגד כל אחד מישראל ורוחו המיוחדת לו על מנת שיהושע יוכל בבוא היום להשפיע בעצמו מזון רוחני על עם ישראל שיתאים גם לרוחו המיוחדת של כל איש מישראל.
תכונה נוספת יש במן והיא שהיה נבלע באיברים, כדברי המדרש (במדב"ר נשא ז ד): "ומנין שלא היה יוצא מהן? שנאמר (תהלים עח): "לחם אבירים אכל איש" אל תהי קורא אבירים אלא לחם איברים – לחם שהוא נמוח באיבריהם".
ניתן לדמות את דברי המדרש הללו לבליעת כדור לשם רפואה. הכדור מורכב מחומר פעיל ומחומר מוליך. החומר הפעיל הינו גוף התרופה ולמרבה הפלא נוכחותו בכדור מזערית. לעומתו, תפקידו של החומר המוליך הוא לגרום לחומר הפעיל להיספג בגוף וכמותו בכדור גבוהה יותר. זהו הבדל נוסף בין המזון הרגיל שאנו צורכים לבין המן שירד במדבר. המזון הרגיל מגיע אלינו כאוכל גשמי שגנוז בו ניצוץ א-להי אותו צריכים לברר וזהו תפקידה של האכילה, אך המן היה כולו אוכל רוחני שנספג באיברים ולא היה צורך בבירור האכילה. מאותה סיבה מציין המדרש שהמן אף לא היה יוצא ונפלט כפסולת מגופם של האוכלים אותו מפני שבאכילה רגילה הפסולת המבוררת צריכה לצאת ואילו במן לא היתה פסולת מפני שהיה כולו זך וטהור.

תיקון האכילה
אם כן, אלו ההבדלים בין המטר שאינו מזין ומצמיח מאכל גשמי וארצי לבין המן שירד במדבר והיה לחם רוחני שמיימי שהשביע כל אחד ואחד כפי רצונו ומהותו. לאור הקדמה זו ניתן להבין את דברי רבי מנחם מענדל זי"ע המכנה את המן "אוכל שכלי":
מה שאין כן המן, שהוא מתחילת ברייתו אוכל שכלי ממש, ומוכן לכל הטעמים בלי שום תיקון.
כידוע, המן הגיע לכל אחד לפי הטעם אותו ביקש. ניתן ללמוד מכך תכונה חשובה והיא שהדברים החיצוניים לנו הם שיקוף לדברים אותם אנו חיים בחיינו הפנימיים, כידוע בשם הבעש"ט זי"ע שהיכן שמחשבתו של אדם שם הוא כולו, אפילו בדברים חיצוניים כמו האוכל אותו הוא אוכל.
אמנם רוב העם טרח גם במן בבישולו ובאפיתו על מנת להתאימו למאכל הרצוי להם, אך לא כן אצל גדולי העם:
וראיה לדבר, שנאמר "ואת כל העודף הניחו", כלומר, שכמו שהוא בלי הכנה אפיה ובישול, ואף שנאמר "את אשר תאפו אפו" זהו רק להמון העם, אבל הצדיקים שבדור לא עשו שום תיקון, כמו כן יהיה לעתיד, שתוציא הארץ גלוסקאות.
המן איננו דומה למטר כפי שהוסבר, ומסביר ר' מנחם מענדל שאף כאשר כתוב לשון פעולה, כגון "את אשר תאפו אפו", מדובר רק על המון העם ואילו לצדיקים המן היה מגיע ללא כל צורך בהכנה. ר' מנחם מענדל מחבר בין האופן בו ירד המן לצדיקים לדברי הגמרא (שבת ל ב): "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת". על פי דברי הגמרא הללו מסתבר שלעתיד לבוא האדם יטע עץ ממנו יקטוף לחמניות טריות...
זו תכונה נוספת אותה ניתן ללמוד מהמן והיא שלכל אחד יש את העבודה שלו, האחד צריך לעבוד יותר והשני פחות. כך גם בהכנת הפירות והירקות בימינו, לא ראי החבוש ותפוח האדמה שאותם יש להכין כראי הדובדבן אותו אוכלים כמות שהוא, וישנם פירות שיש לקלף את קליפתם ולזרוק את הגרעין לעומת פירות וירקות שלא דורשים זאת. כך גם בעבודת ה' – כל אחד ועבודתו הוא, אך לעתיד לבוא כל העולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם ומלאה הארץ דעה את ה', וכך גם המזון לעתיד לבוא יופיע בצורה כזו המוכנה כמות שהיא לכל דורש.

מבחר הברואים
ממשיך ר' מנחם מענדל זי"ע:
ואם כן, יפלא בעיננו איך המשיל אותו למטר, שאינו אלא הכנת אוכל, וצריך תיקון רב. הכי הוה ליה למימר "הנני נותן לכם לחם" (ולא ממטיר) גם הלשון "ויצא העם", היוד קמוצה, יפלא קצת (כי ריבונו של עולם מדבר עם משה, והיה לו להגיד ויצא העם, בלשון עתיד) ומשמע בלשון עבר. ואם הוא פועל עומד, מכל מקום הוה ליה למימר "ויצא", בצירה. עוד קשה, הלא משה רבינו עליו השלום לא היה יכול לשנו דבר מכל אשר ה', השי"ת אמר "ויצא העם ולקטו", ומשה לא אמר כן, רק "לקטו ממנו". (והוא לא אמר "צאו ולקטו")
ר' מנחם מענדל שואל מספר שאלות. האחת, לאחר כל ההבדלים בין המטר למן, מדוע הכתוב אומר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" ולא "הנני נותן"? שנית, מדוע נאמר " וְיָצָא העם ולקטו דבר יום ביומו" בלשון עבר ולא בלשון הווה? שלישית, מדוע משה משנה מדברי ה' אליו ואומר לעם "לקטו ממנו" ולא צאו ולקטו"?
והנראה בזה לתרץ על פי מה שדיקדקנו כבר בפסוק "והיה אם שמוע תשמעו וגו', ואספת דגנך ותירושך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". וקשה, למה הפסיק בדבר הבהמות בין עניני האדם. וברישא הוה ליה למימר "ואכלת ושבעת", והדר "ונתתי עשב בשדך לבהמתך".
כתוב "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" ולכאורה הכתוב היה צריך להמשיך "ואכלת ושבעת", אך באמצע הפסוק מופיעות לפתע המילים: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"? מילים אלו לכאורה צריכות היו להיאמר מוקדם יותר, לפני "ואספת דגנך".
אבל הענין הוא כך, שקודם חטא אדם הראשון עדיין היה הזדככות רב בעולם. תכלית הבריאה היה רק על מין האדם, שימשיך השפע מהבורא ברוך הוא על כל הברואים. דהיינו, שמתחילה יקבל על עצמו את הראוי לו והמותר יניח לבהמות ולאומות העולם.
ראשית הבריאה התמקדה סביב אדם הראשון ותפקידה של כל הבריאה הוא לשרת אותו לגמרי, שהרי הוא נזר הבריאה – "בצלמו כדמותו". כך גם ב"שרשרת המזון" של הבריאה, בתחילה האדם הראשון יקבל את המזון ואת השיריים שלו יקבלו שאר הברואים 4 .
חלילה להאשימו הלא הוא היה מבחר כל הברואים, אבל מכל מקום מעשה שהיה כך היה שעל ידי קלקולו נתקלקלה הארץ להצמיח דברים מוגשמים המעכירים שכל האדם ומולידים בקרבו תאוות רעות. וע"כ נהפוך הוא. כל המאכלים מתחילה מאכל בהמה. (את כל המאכלים הבהמה אוכלת. תפוחי אדמה, חיטה, אפילו בשר, בלי לעשות שום הכנה) ואינם ראויים להזין לגוף, לזכות (דהיינו-לזכך) המוגשם והנעכר ולהגביר שכל, להיות כלי קיבול טהרת הקדש להאיר על עבר פניו אור האלוקות.
במצבו הבראשיתי של אדם הראשון אין "להאשימו" באפליה, שהרי היה נזר הבריאה, אך על ידי חטאו נתקלקלה המציאות וכעת: "קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג יח). לאחר הקללה הזו שואל אדם הראשון בכאב רב את הקב"ה: "אני וחמורי נאכל באבוס אחד?" (פסחים קיח א). בתחילה היה האדם נזר הבריאה וכעת הוא אוכל יחד עם הבהמות? אך התשובה ברורה, שמכיוון שחטא אדם הראשון באכילה גסה רק מפני שפרי העץ "תאווה הוא לעינים" (בראשית ג ו) וכך הזין את החלק הבהמי שבו – לכן נענש בזאת ומעת החטא והלאה התהפכו היוצרות וכל המאכלים היוצאים מן האדמה ראויים ישירות למאכל בהמה ואילו האדם צריך לטרוח ולעמול על מנת לייצר את האוכל המתאים לו.
כן מתחילה לא היה צריך שמירה, כי הטבע בעצמו לא היה נותן להמרות עיני הבורא ברוך הוא אחרי שכח השכלי חזק מאוד, וזרח לדע את ה' ללכת בכל מצוותיו, תרי"ג עיתין. אחר כך, שנתגשם הכל, צריך טרחות רבות, עמל אדם לפיהו, עד אשר יכשר להזין הגוף, ולהוציאן מחומרת מאכל בהמה.
הזהר מכנה את המצוות "עצות". תלמיד הקשור לרבו לא מחכה שרבו יצווה עליו לעשות דבר מה, אלא אפילו כאשר רבו רק מציע לו את אותו הרעיון הוא כבר מיישם אותו. טרם חטא אדם הראשון הטבע לא היה מעכב מלקיים את המצוות בטבעיות, אך לאחר החטא המציאות התגשמה והמזון החומרי נהיה לרועץ לאדם הרוצה לקיים את דבר ה', ולכן נצרך עמל בהכנת האוכל על מנת לטשטש את כחו. כמו בעניין החומר כך גם עבודת האדם עצמו התגשמה והוא הוצרך לציווים מפורשים ולא מספיקות לו העצות.
לכך צריך שמירה מעולה על כל האוכל אשר יאכל לבלתי לשתות ולאכול לשובעה להנאת הגוף (כי אז אכילתו תהיה כמו חטאו של אדם הראשון), לקחת מוסר השכל, משכיל דבר ימצא טוב רמיזא דחכמתא לעשות רצון קונו (מי שידע להתבונן במהות הדבר יוכל לקבל כח של חכמה מהמזון אותו הוא אוכל). זה פירוש הכתוב "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר "ואכלת ושבעת". (כאן מתרץ הרימינובער את אחת מקושיותיו, ומסביר שהפסוק מתאר מציאות שלאחר חטא אדם הראשון בה הבהמה אוכלת לפני אכילת האדם. ניתן לומר זאת גם באדם עצמו שתחילה נהנית מהמזון נפשו הבהמית ואחריה נפשו האלהית מבררת את המזון) בעבור שהאוכל שלך מוגשם שהוא מתחילה מאכל בהמה, לכך (לכן נאמר מיד אחר כך) "השמרו לכם פן יפתה לבבכם" (הזהרו מלהיכנס למקום הגשמי מדי בעקבות האוכל) אתם מוכרחים לעשות משמרת למשמרת לבל ינגפו רגליכם ימין ושמאל מן דרך הטוב, ואשר יכשר בעיני ה'.

זיהרא עילאה דאדם הראשון
ממשיך ר' מנחם מענדל מרימינוב:
ועתה, ברוכי ה', צאו וראו חיבתכם לפני המקום, כמה מעלות טובות. כי בהיותנו בכוּר הברזל מושקעים ומוטבעים בתועבות מצרים ולא ידענו את ה', עד שאמרו מלאכי השרת "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה".
ואמת ה' לעולם שמר את בריתו ושבועתו לאבותינו שעשו אותנו גוי קדוש ועם סגולה על כן הביאנו למדבר ונתן לנו לחם מן השמים שכולו רוחני ושכלי ולא היה בו פסולת שלכן היה נבלע באיברים.
עם ישראל היה משוקע בסיר הבשר ועל מנת להוציא אותו, גשמית ורוחנית, מאותה ביצה מצרית הקב"ה מטהר את עם ישראל בצאתו ממצרים על ידי המן. ברפואה ההוליסטית, כאשר רוצים לנקות רעלים בגוף עושים תרגילים ותהליכים של ניקוי הגוף, וזה היה תפקידו של המן שנבלע באיברים כמזון רוחני מטהר, לנקות ולזכך את ישראל מתאוות מצרים לקראת קבלת התורה.
כאמור, לאחר חטא אדם הראשון יש לאדם עבודה רבה בתיקון המזון עד שיהיה ראוי לאכילה, לעומת הבהמות המקבלות את מזונם בצורה ישירה. מסביר ר' מנחם מענדל שבתקופת אכילת המן על ידי בני ישראל, הפירות היו כפי שהיתה הארץ מוציאה בטרם החטא:
(ובזמן המדבר) היה הדבר בהיפוך ממש, שמתחילה ליקטו איש לפי אכלו והנותר הניחו לבהמות ולאומות העולם שהיו טועמים טעם מן, כדאיתא במדרש. אמנם גם הלום בגלות הזה המר והנמהר נפשנו נכספה וגם כלתה בלתי אל המן עינינו. (במילים אלו מוציא הרימינובער את המקרא מדי פשוטו. בפשט הפסוק "בלתי אל המן עינינו" בני ישראל רוטנים כלפי משה שהם אוכלים רק מן, אך על פי הסבר זה מילים אלו הנם חיוביות ומוסברות כציפיה אל המן בלבד) מי יאכילנו ממנו והיה לנו לעיניים לגול את ערלת לבבנו, להסיר מעבה הסכלות מעל פנינו לדעת לרדוף את ה'. על כן ציווה יוצרנו החפץ בטובת עבדיו לבל ישובו לכסלם וציווה למשה להצניע צנצנת המן משמרת לדורותיכם להיות סמך וסעד לסייע את כל הבא להטהר, וכל הקרב אל משכן ה'.
בתקופת המדבר המן היה תקוותם של כל ישראל מפני שהוא משקף מציאות שהיתה קודם חטא אדם הראשון. כעת יכולים ישראל לאכול את מזונם ללא כל תיקון ואת שאריותיהם יביאו לאומות העולם ולבהמות. חז"ל מוכיחים שכל אומות העולם ידעו על ירידת המן לישראל מהפסוק "וחם השמש ונמס". מכך לומדים חז"ל (מדרש אגדה על ספר שמות טז כא; מובא אף ברש"י שם) שהמן נמס ונזל בנחלי המדבר וממי הנחלים הללו שתו הצבאים והאיילים ולאחר מכן צדו הגויים את אותם צבאים ובבשר הצבי טעמו הגויים טעם נפלא ומיוחד ביותר – טעם המן. כאשר הגוי הרגיש את הטעם הנפלא הזה הוא חקר מדוע יש לצבי טעם נהדר כל כך ומצא שהגיע בזכות המן שירד לישראל. דברי המדרש הללו מחזירים את המציאות לראשיתה בה אנו הראשונים האוכלים את המזון ואת השיריים שלנו אוכלות הבהמות ומהם הגויים.
בהמשך דבריו הוא עונה על שאר שאלותיו ששאל בתחילה, מדוע אומר המקרא שהקב"ה "ממטיר" את המן ולא "מוריד" או "נותן" אותו, ומדוע משה משנה מלשון ה' ואומר "לקטו" ולא "צאו":
הנה בדרך כללות בישראל נמצאים כמה סוגי בני אדם. ישנם שלמי אמוני ישראל שחומרם מזוכך. להם ירד המן על פתח אהליהם. וממילא אצלם היה המראה הריח והטעם בלי לטרוח, בלי לאפות. ויש שהיו מוגשמים יותר, והוצרכו לשוט וללקוט. באשר יצר לב האדם רע מנעוריו, הורגל במידות רעות, מיום הוולדו טרם בוא היצר הטוב, ודרך הטבע להצטרך טורח רב להתהלך פני ה'. ועל זה נאמר "ושטו העם ולקטו", כידוע, דשם "העם" מורה על פחיתות המדרגה. לכך אמר השי"ת הנני ממטיר לכם", שיהיה בבחינת מטר, שזקוק לתיקון וטורח. שיצאו ללקוט כדרכם מקדם.
כעת עונה הרימינובער על שאלתו האחרונה:
כי משה לזכות את ישראל ביתר שאת, ולהחזיקם בכשרים, ולא אמר "צאו", רק "בתת ה'", פירוש תהיו זכים וכשרים עד שלא תצטרכו לצאת וירד המן על פתח אהליכם.

המן ופירות ארץ ישראל
עד כאן דובר על ענינו התזונתי של המן ואת המציאות אותו הוא משקף לעומת המציאות המוכרת לנו. אכן למן יש עוד קשר נוסף לשני דברים חשובים ובמיוחד לקראת שבת שירה וטו' בשבט החל בימים אלו: פירות ארץ ישראל ושבת.
רבי אברהם אזולאי, סבו של הרב חיד"א זי"ע שהיה גר בחברון, כתב בספרו "חסד לאברהם" פרק שלם על סוד המן ופירות ארץ ישראל (מעיין שלישי נהר כא). וכך הוא כותב:
יש להקשות למה ארץ ישראל הקדושה גרע ממנו המן הרוחני, ויש לומר שהטעם לזה הוא כי המדבר כל הדברים הגשמיים שבו הם חיצונים וטמאים גדלים בארץ העמים שהיא ממשלת השרים, ולכך אין פירותיה [כלי] לקבל הרוחניות הקדוש, שאין גוף טמא נעשה כלי לרוחני הקדוש, ואם היה הקדושה ההיא בפירותיה ומזונותיה היה ניתן על ידי השרים, וזה אינו, שבענין המן שהוא מן השמים אין חלק לשרים כלל, אמנם ארץ ישראל פירותיה הם על ידי הקדושה, ואותו הרוחניות הראוי למן מתלבש בפירות הקדושים ההם ולכך אין מן בארץ ישראל [כי אם במדבר].
פירות המדבר אינם ראויים להשראת קדושה ואי אפשר ל"גייר" אותם ולהכניסם אל גבול הקדושה, לכן נצרכה ירידת המן במדבר. אך בארץ ישראל הפירות עצמם הם כמו קדושתו של המן.
מסופר על אחד מרבותינו החסידיים הארץ ישראליים הגדולים, הבת עין זי"ע, שבזמנו היה רעב נורא בטבריה עד כדי מותם של תושבי הגליל. תושבי טבריה שלחו שד"רים לחוץ לארץ וכשחזרו הביאו עמם קמח תוצרת חו"ל. כשהביאו לחם שנאפה מהקמח הזה לפני הבת עין הוא סירב לאכול ממנו. שאלו אותו מדוע הוא מסרב והרי זה פיקוח נפש, ולשאלה זו השיב שיש לו ראיה מהתורה. במצוות שביעית כתוב שאין צורך לשאול מה יאכלו יושבי הארץ בשנה השמינית מפני שתשרה עליהם ברכת ה'. שאל הבית עין מדוע זקוקים לברכה זו והרי אפשר לייבא פירות מחו"ל, הוכיח מפה הבת עין שבעיני התורה אין מציאות של אכילת פירות חו"ל וברירת המחדל היא שתהיה ברכה ביבולה של ארץ ישראל. זו הסתכלות של צדיק טברייני ארץ ישראלי.

המן ושבת קודש
אף לשבת קודש יש קשר הדוק למן, שהרי ישנם מספר דברים שעושים בשבת כזכר למן. יתירה מכך, המן הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, המרמז על עמידה בין מדרגת הקודש לחול. על כך אומר הרב חרל"פ זי"ע:
המן והמזיקים שנבראו בשעה אחת, ערב שבת בין השמשות, דבר והיפוכו הם. אצל המזיקים נברא צד החול שלהם, ולא הספיק להכניס רוחניות בתוכם. ואצל המן היה בהיפוך, נברא הצד הרוחני ולא הספיק להלבישו בצד החומרי שלו. ומלחם זה ניזונו ישראל במדבר וגם בעודם במצרים טעמו טעם המן במצות, טעם רוחני בלא לבוש. וכן בכל ערב שבת אם יודעים איך להכין עצמם לסעודות שבת, טועמים טעם המן הרוחני בכל לבוש 5 .
אמר לי פעם הרבי מסלונים שליט"א, שבחסידות סלונים לא מתאים שבחורי הישיבה יצאו ביום שישי לכל דבר שהוא, ואפילו לא להפצות, מפני שמבוקרו של יום הם עסוקים בהכנות לשבת. בלתי אפשרי להיכנס לשבת ללא הכנה ראויה, ואם רוצים לטעום טעם אמתי של שבת יש לטרוח בערב שבת 6 . ישנה אמרה בשם ר' שלמה קרלינער זי"ע שישנם שלושה דברים בערב שבת עליהם צריך למסור את הנפש: שניים מקרא ואחד תרגום, גזיזת ציפורניים ושינה לפני שבת, וכל זאת כדי לקבל קדושת שבת כראוי 7 .
וממשיך הרב חרל"פ זי"ע:
וכן בארץ ישראל. בכלל כל המזון הגדל בארץ ישראל, כשיודעים לקיים את כל המצוות התלויות בארץ, ואוכלים לשם שמים – מתהפכים כל גידולי הארץ לבחינת מן רוחני, וטועמים בהם טעם מן ממש.
בפרשתנו כתוב (שמות טז ד): "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא". בפשט הפסוק הכוונה לנסיון, אך הזוהר מסביר ש'אנסנו' מלשון נס מוּרם, לשון הרמה. על פי זה מבינים שהאוכל נועד על מנת לרומם את האדם. נאמר (שם שם טו): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָֽדְעוּ מַה הוּא" – באחד מספרי החסידות שחובר בארצנו הקדושה נאמר שהמן פעל פעולה רוחנית עצומה על האדם עד ששאלו אחד את השני "מן הוא?" – מי הוא אותו אדם שהשתנה כל כך בעקבות המן עד כדי כך שאני לא מכיר אותו...
כאשר לומדים תורות על המן, ובכלל כל תורה על אכילה, מטרת הלימוד היא שנגיד על עצמנו: "מן הוא?". התורה אמורה לשנות אותנו וזו תכליתה. ניתן ללמוד רבות ואפילו לעבור תהליכים אך בכל זאת להישאר מבחוץ. כפי שאומרים בשם הרבי מקוצק על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", שה"עמך" אמנם רואים את הקולות ואפילו נעים ומתנדנדים, אבל נשארים לעמוד מרחוק... אך לימוד אמתי, "מקרוב", מוביל לשינוי מהותי ופנימי. השינוי בעקבות הלימוד הזה צריך להתבטא בטעם חדש באכילת פירות ארצנו ובכל מאכלי שבת. אפשר לטעום בהם את טעם גן עדן ולרוות מהם טל חיים המחייה את נפשנו ולא רק את גופנו. יהי רצון ובזכות לימוד זה נזכה שיערב ה' בפינו את טעם התורה, השבת וארץ ישראל ומתוך כך נברך עליהם בקדושה ובטהרה.




^ 1.ר' מנחם מענדל מרימינוב חי בדורות הראשונים של החסידות כאשר בתחילה, בגיל אחת עשרה, הגיע לר' אלימלך מליז'נסק זי"ע ואחר כך נהיה חסיד של החוזה מלובלין זי"ע. ר' מנחם מענדל שימש ברבנות בעיר פריסטיק ולאחר מכן התמנה לרב העיר רימינוב. היה תלמיד חכם גדול בנגלה ובנסתר והיה ידוע כבעל מופת עצום. תיקן דברים רבים המוכרים עד היום בצביון העולם החסידי, חלקם בענייני הלבוש (כמו המנהג החסידי ללבוש כל בגד כאשר הצד הימני עולה על הצד השמאלי ועוד). תלמידו המובהק, הרה"ג ר' יחזקאל פאנט זי"ע-בעל שו"ת 'אמרי יחזקאל', ליקט וכתב את תורותיו.
^ 2.כמובא בדברי רש"י (יומא עו א ד"ה זה יהושע) "שעלה עם משה עד תחומי ההר שנאמר (שמות כד) "ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר סיני" והמתין לו יהושע שם כל מ' יום שנאמר וישמע יהושע את קול העם ברעה למדנו שלא היה עמהם ושם היה יורד לו מן כנגד כל ישראל".
^ 3."דבר אחר "לחם אבירים אכל איש" זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל כתיב הכא איש וכתיב התם קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו".
^ 4.בהיותי בצבא הוצבתי לזמן קצר להיות חובש בחיל האוויר, שם נתקלתי בתופעה יוצאת דופן. גם כאשר יש תור ארוך במרפאה, כאשר מגיע טייס הוא עוקף את כולם ואין פוצה פה ומצפצף ופשוט לכולם, וכך גם ההוראות, שטייס לא מחכה לאף אחד. כך גם באגף המגורים ובחדר האוכל, זו כנראה ממש "חוצפה" לחשוב שהטייסים יאכלו באותו חדר אוכל עם שאר חיילי חיל האוויר, אך רק שם הבנתי את עבודת הצדיק... בחיל האוויר כולם חיים במודעות שיש "צדיק" ותפקידם שלהם הוא לאפשר לו לעשות את עבודתו. הטייס צריך מטוס ולכן יש גם טכנאים המתחזקים את המטוס של הטייס, ואם השיניים שלהם כואבות הם לא יוכלו לטפל במטוס של הטייס וכביכול רק משום כך הם ראויים למרפאת שיניים בתוך הבסיס, וודאי שכאשר יש טייס שכואב לו הראש הוא יעקוף אותם בתור למרפאה... כך גם ריבונו של עולם ברא את העולם בו בתפקיד הראשי מוצב האדם הראשון שתפקידו לרומם את כל הבריאה למקום עליון וכל שאר הבריאה נועדה לשרת ולעזור לו.

^ 5.שמעתי בעבר עדות מנכדו של בעל "הסולם" כיצד סבו זי"ע נפטר. באותו בוקר למד בעל "הסולם" זוהר ותוך כדי לימודו נכנסה אשתו לחדר והוא אמר לה שכעת הוא לומד את הזוהר שלמד אביו ביום פטירתו, אך אשתו לא הבינה את הרמז. אחרי מספר שעות הוא אכל יחד עם אשתו ארוחת צהרים ובמהלך הארוחה, בצורה יוצאת דופן, הוא שיבח אותה ואמר שבאוכל שהכינה יש ממש טעם גן עדן. לאחר מכן הוא המשיך ואמר אני מרגיש ממש טעם גן... ובכך הסתלק מן העולם. זהו אדם המרגיש את טעם גן עדן גם בשאר ימות השבוע.
^ 6.לפני שלושים שנה לקחתי חלק בקבוצה מקבר יוסף שיצאה מדי פעם לבית "גשר" בצפת להעביר שיחות לבני תיכונים חילוניים. בשבת בבוקר כל אחד התפלל היכן שהוא רוצה ואני התפללתי בבית מדרש של הרבי מנדבורנא צפת. לאחר התפילה היה קידוש עם צ'ונט ואחד החסידים שכיבד אותי לאכול אמר שאני מוכרח לטעום מהצו'נט הזה מפני שהרבי הכין אותו ביום שישי עם כוונות רבות, ומי שיאכל מהצ'ונט שלו בשבת לא יסתלק מהעולם בלא תשובה. אינני יודע איזה כוונות הוא כיוון אבל כמובן אכלתי מהצ'ונט ואני מקווה שהוא יפעל את הבטחתו...
^ 7.וכבר בארנו בעבר איך כל אחד מהדברים הללו מהווה הכנה ראויה לקבל כראוי את שבת קודש.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il