ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

היחס למדינת ישראל ;">

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה מדינת וממשלת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

היחס למדינת ישראל


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

ביש מלבר וטיב מלגיו
מה היחס שלנו לתנועה החילונית? במקומות רבים התייחס הרב קוק לדור שכפר באמונה ובקודש. הרב קוק ביאר, שעזיבת הקודש בדור אחרון אינה דומה לשאר מרידות, היא לא נבעה מריקבון פנימי. על כך הובאו דברי הזוהר שמתווה לנו גישה. בדרך כלל, אנו יכולים ללמוד מהחוץ על הפנים, מהמעשים על הלבבות. אולם, בדור אחרון יהיה פער עצום בין הפנים לחוץ. החוץ המקולקל לא יעיד על מה שבפנים. יש סיבוך מיוחד בדור אחרון, שלמרות שבאופן פנימי יש רצון להיות קשורים אל הטוב ואל הקודש - בפועל יש הסתבכות, ופועלים בחוץ כנגד הפנים. יש תופעה בה הדור לא מצליח להיות מה שהוא באמת בפנים.

הרב הרחיב תופעה זו בעיקר בנוגע לעזיבת הקודש והאמונה. הכפירה לא נבעה ממידות מושחתות וגסות רוח. הרב באר שגם התופעה הנוראית של "חוצפא יסגי", העומדת כשורש לכל התופעות הנוראיות שהוזכרו במשנה בסוטה, לא נובעת מכוחות רוע. החוצפא כופרת בקודש משום שהיא אינה מכונה לקבל קודש מצומצם, קודש שסותר את רעננות החיים וכלליותם.

הרב הוכיח שיטתו מכך שהתנועה החילונית מגלה כוחות גדולים בנושא הלאומי. התנועה החילונית מוסרת עצמה לבנין האומה.

כבר בזמנו צפה הרב שעומק הנשימה של התנועה הלאומית החילונית לא יהיה אורך נשימה ארוך. התנועה כתנועה עלולה להוביל את עצמה למקומות שיכרתו את היסודות שעליהם היא נבנתה, ואז היא עומדת להיהפך לתנועה המתנגדת לרעיון הלאומי.

מה היחס שלנו אליה עתה?
ראשית, אנו חייבים להציג את המציאות כמות שהיא. אי אפשר לומר על רוב עם ישראל שהוא בוגד ברעיון הלאומי. רוב עם ישראל עדיין מאמין, אוהב את האומה ורוצה בבניינה והצלחתה, וגם מוכן לפעול לשם כך. יש קבוצה קטנה יותר, המעמידה אל מול הרעיון הלאומי רעיון אוניברסלי, ובשמו רוצים לבטל את ייחודם של ישראל. בהשפעתם, הם מובילים את האומה למקומות נוראיים. עיקר המאבק הוא בין האידיאולוגיה הלאומית שבסיסה עתה בקודש, לבין האידאולגיה המנותקת מן הקודש ומעדיפה את הערכים האנושיים על פני הערכים הישראליים.

הכפירה באמונה ובערכים מוחלטים באה תוך כדי תופעה נוספת. חזרתנו לארץ חייבה לחזור אל הברכה והשפע החומריים שיש בארץ. במקומות רבים מבאר הרב שהחזרה אל החומר אינה ירידה, אלא יש בבסיסה עלייה גדולה. עם ישראל הגיע למשימה חדשה. בניגוד למציאות הגלותית, בה היה בפגש עם החומר לאיים על המדרגה הרוחנית של העם, עתה אנו נקראים להיפגש עם החומר. עתה צריך לבנות קומה יהודית רוחנית שתגאל לא רק את העולם הבא, אלא גם את העולם הזה.

אלפיים שנות בגלות הכשירו אותנו למשימה זו. אולם, המעבר מחיי הגלות לחיי ארץ ישראל אינו מעבר פשוט. הוא מלווה במשבר שנולד כתוצאה מנטייה מרובה לצד החומרי. בכדי לבנות את הקומה העליונה הזאת בעם ישראל, היה צורך לנטוע בלב האומה את החיבה גם לחיי העולם הזה. כאן יכולה להיות נקודה שבא עם ישראל מאבד את האיזון והחיבור שבין הקודש לחול.

ממפגש בו החומר הוא מפגש מחייה, מבריא ומעורר כוחות נפש עדינים, יכול המפגש עם החומר להיות מפגש משכר ומציף, והופך את האדם לאדם גס ואגואיסט שאינו יכול לראות מה שמעבר לארבע אמותיו.

השילוב של התרבות המערבית שנטלה את יסוד האמת מן החיים, וכמו שחז"ל תארו "והאמת תהיה נעדרת", יחד עם המפגש עם הברכה והשפע שמעמיד את הנאות החיים בלב חיוניותו של האדם - הוא שילוב מסובך. האדם החומרי מושפע מהרגע ומהתחושת ה'עכשיו'. כשנוטלים ממנו את האמונה בערכים מוחלטים, אזי הוא מוכרע ומובס מכוח חשבונות קטנים ורגעיים. אי אפשר לצפות מתרבות זו לעמוד אל מול הגרעין הפנימי ששוטף אותו השכם והערב ברעיונות של חופש ודמוקרטיה אל מול האמת הפנימית הלאומית היהודית שנמצאת בתוך תוכו.

אם כן, כלפי רוב העם ממשיך להיות היחס כפי שיסד מרן הרב. גם לגבי מי שהושפע מרעיונות הגויים והשמאל ניתן להתבונן עליו כתינוק שנשבה, תינוק שנשבה בערכי החופש המדומה של "דת הדמוקרטיה", ועוד יותר מכך - תינוק שנשבה בעולם החומר שנהפך מעולם שיש בו עוצמות חיים לעולם חומרני, נהנתני, גס ואגואיסטי.

יש להעמיק עוד את ההתבוננות, ולומר שכשם שלגבי עזיבת הקודש הסביר מרן הרב שהדבר נבע מכך שנבנתה נפש שלא יכלה לקבל את הקודש המצומצם והגלותי, המחשבה שהקודש סותר את החול והחיים הביאה למרידה בקודש, כך גם בנוגע לרעיון הלאומי - הפניית העורף ללאומיות נובעת מכך שהנפש החופשית והכללית אינה יכולה לקבל את הרעיון הלאומי, שללא העמקה ושייכות אל הקודש נראה כסותר רעיונות או צרכים אחרים הקיימים בנפש. יש שמפנים עורף ללאומיות משום שהם תופסים את הלאומיות כרוח הסותרת את החופש המוסריות והאנושיות. אולם, נראה שיש כאן לא רק הפניית עורף לרעיון הלאומי, אלא יש כאן הפניית עורף לכל אידאל שמחייב התגייסות והתמסרות מצד הפרט. התרבות המערבית נטלה את היסוד האידיאליסטי מהמציאות.

ודאי שזה משליך על מדיניות הפנים והחוץ שלנו. במקום לראות בקשר עם האמריקאים נכס לאומי ודבר שצריך להשקיע בו אנרגיות, יש להתנתק כמה שיותר מהאמריקאים ומתרבותם. השורשים של הנפילה התרבותית ערכית נובעים מהקשר והתלות שלנו בתרבות האמריקאית, שהיא תרבות ששורשה כפירה, נהנתנות, קידוש הפרט והנאת הרגע, קידוש הכסף והחומר. רק מי שמלא אמונה מכיר בכך שהמבצע העיקרי שהיה צריך לעשות אינו מבצע התנתקות מהארץ, אלא מבצע התנתקות מהאמריקאים. עיקר ההתנתקות היא בצד התרבותי. אולם, התלות התרבותית קשורה לתלות הכלכלית. צריך להגביר את עצמאותנו ולבסס את הקשר עם האמריקנים על בסיס אינטרסים מקומיים, ולא על בסיס שותפות וכריתת ברית של מדינת חסות.

בנוגע למדיניות הפנים, יש לשנות את סדר היום הלאומי. עתה, בראש סדר היום הלאומי ניצבת שאלת הביטחון. שאלת הביטחון מציבה את הדאגה לחיים הקיומיים של הפרטים בראש סדר הערכים. אנו חייבים להעביר לראש סדר העדיפויות את הרעיון הציוני, שהוא לבנות חברה יהודית המושתתת על אדני המוסר היהודי, מדינה העוסקת בהמשך מימוש הרעיון הציוני, בעלייה, בהטבה לחברה ובהתיישבות. שאלת הביטחון, שמבחינת האמת אין לה פיתרון מדיני אמיתי, צריכה להידחק למקום נמוך יותר בסדר הקדימויות הלאומי. כשם שלמרות שיש תאונות דרכים לא נהפך נושא זה לנושא הראשון בסדר היום הלאומי, כך גם ביחס לבעיות הביטחון. המשרדים החשובים ביותר צריכים להיות משרדי הפנים, החינוך, העלייה והשיכון, ולא משרד הביטחון.

על כל פנים, אנו נמצאים במצב חדש, בו התנועה שלא רואה את עיקר מעיינה בהמשך מימוש הרעיון הציוני היא בעלת השפעה גדולה על העם, והיא במידה רבה הרוח השולטת ברוב מערכות השלטון. ודאי שאנו נמצאים במצב מסובך יותר. לא רק שאי אפשר לסמוך על המדינה בעניני הקודש, אי אפשר לסמוך על המדינה בצדדים הלאומיים, כלומר בדברים שהם עיקר תפקידם.

למרות ריבוי ההופעה ההרסנית, אנו עדיין אוחזים בזוהר ואומרים שהיא לא נובעת מריקבון עמוק. מבפנים, הנפש היא טובה וראויה לגאולה (יתכן שדווקא הנפילה החיצונית היא השלב שממנו אין דרך ירידה ומכאן רק ניתן לעלות).

מלחמת תרבות לנו, מלחמה על החיים ועל המוות, אולם, מלחמתנו אינה מלחמה עם רשעים. מלחמתנו היא עם אנשים מסובכים, שבפועל גוררים את האומה לעשיית מעשים נוראיים, מעשים שיש בהם הרס עצמי.

ודאי שיש רבים במערכת השלטונית שיש להם מידות מקולקלות, שהם אנשים גסים, או שיש להם אינטרסים. הם מנצלים את החלל הערכי שנוצר ועולים בסולם הפיקוד השילטוני, כשעלייתם מעמיקה את אי האמון ביושר שיש במערכות השלטון.

יש רבים שהם בחינת דואג ואחיתופל, שנצמדו למלכות שאול ודרדרו את המלכות למקומות שיתכן ששאול בעצמו לא רצה להיות בהם. הם דאגו שהרוח הרעה תחלחל לכל מערכות השלטון, וכנגד ה"דואגים" האלו יש להלחם מלחמת חורמה. יש כאלו שהם במערכות השלטון, והם נשארו להיות בחינת יהונתן שאהב ורצה בטובת דוד.

תפילה לשלום המדינה

האם נמשיך לומר תפלה לשלום המדינה?
שאלה זו עלתה לאחר עשיית הסכם אוסלו על ידי ממשלת מיעוט. יש צדדים שבהם הסכם אוסלו חמור יותר. שם הייתה התשתית להצדקת הטענה הפלשתינאית למדינה עצמאית. אולם, יש צדדים שבהם החורבן שעברנו עכשיו נוראי יותר. עתה, שברו את כל ערכי ההתיישבות והציונות. לא רק בגדו בארץ, אלא הפרו את הערבות ההדדית הבסיסית בתוך האומה. ציבור גדול היה מוכן לקחת על עצמו במסירות נפש את המשימה ההתיישבותית, ובאו אנשים גאוותנים רעי לב ובזדון ליבם הרסו והחריבו.

אנו עושים חלוקה מהותית בין המדינה לבין מוסדות השלטון. השלטון מתחלף. יש שלטון שעושה יותר מצוות ויש שעושה יותר עבירות. אולם, המדינה היא מציאות אלוקית נצחית. זאת אמונתנו. הקב"ה נמצא איתנו בתוך טומאתנו. ההלל שאנו נאמר הוא לא רק על תחיית הארץ ותחיית האומה בארץ לאחר שנות גלות ארוכות, אלא אנו נאמר הלל גם על המדינה והריבונות היהודית. כל זמן שיש ריבונות יהודית על חלקים מארץ ישראל אנו נאמר את ההלל דווקא בה' באייר, ביום שבו התממשה הריבונות היהודית בפועל. אנו נמשיך להתפלל להמשך מציאותה ולהמשך פיתוחה של מדינת ישראל. ריבונות יהודית היא ההופכת את האומה מקבוצת פרטים לאומה אחת, שבטוב וברע הקב"ה מתייחס אליה כאומתו, שבטוב או ברע הגויים מתייחסים אליה כבני הקב"ה. מבחינת הגויים, הנוכחות האלוקית מתגלה בכינוס היהודי המתחדש בארץ ישראל. הגויים שנלחמים במדינת ישראל באים "על ה' ועל משיחו" 1 , והם "מבינים עניין".

בנוגע לתפילה על "ראשיה, שריה ויועציה": ודאי שעיקר תפילתנו היא שכאשר יש שלטון שפושע בייעודו העיקרי, שלטון מושחת מבחינה מוסרית ולאומית, אנו רוצים שיתחלף וירד מהנהגת האומה. שלטון שגרם להרס ההתיישבות בגד במשימה העיקרית שלשמה נולדה מדינת ישראל - קיבוץ גלויות והתיישבות בארץ, ואין לו זכות שלטון. על כך אנו מתפללים שלוש פעמים בכל יום "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה".

על דרך זו, יש שהורו שכלפי שלטון רע אנו יכולים רק להתפלל שהקב"ה יחליף את הממשלה ויעמיד בראשה אנשים ראויים. מי שממשיך לומר "שלח אורך..." כנראה לא מזועזע מהפשע שנעשה.

אולם, יש שאמרו שבתפילה לשלום המדינה תוקן נוסח תפילה שבה אנו מבקשים על שלטון, שכל עוד שהוא נמצא וקיים ומתפקד יעשה דברים ראויים. אנו מתחננים שהקב"ה ישלח אורו להחלטות הממשלה הרעה הזו, וכפי מה שאנו יודעים שהקב"ה שוכן איתנו גם בתוך טומאתינו. אפילו על ממשלת מעבר שעומדת לסיים את תפקידה אנו מתפללים שכל עוד יש החלטות ממשלה - לא יצאו מתחת ידה תקלות. אם חס וחלילה יהיה מצב חירום, אנו מתפללים שתיפולנה החלטות ראויות. אנו מתפללים שאם יהיה פיגוע טרור - תהיה סיעתא דשמיא לשב"כ ולכוחות הביטחון לקבל החלטות נכונות. אנו מתפללים שבכל המצב הנוראי יכנס הקב"ה ויגלגל דברים שכתוצאה מהם יבנו ישובים חדשים לאחינו המגורשים. "שלך אורך ואמיתך" אינה תפילה לאריכות חיים.

עוד יש להוסיף, שלמרות שבדרך כלל אנו לא מתפללים על ניסים, אלא על הדבר הטבעי שנראה עולה מהמציאות, כאן יש מקום להתפלל על חזרה בתשובה של מערכות השלטון. הרי אנו עדיין במצב שמערכות השלטון נמצאות ביד הציונות החילונית. גם אם יוחלף השלטון, יש חשש סביר שהמחלה של עזיבת הרעיון הלאומי עדיין תקנן בהם. אם כן, אנו מתפללים שיבוא זמן והציונות האמונית היא זו שתהיה בהנהגת המדינה. אנו נזכרים בדברי הגר"א, שכתב שיש להתפלל על משיח בן יוסף שלא ימות. הגר"א הבטיח שכך יהיה, ואנו מתפללים שהבטחת הגר"א תתקיים.

כשיש אדם חולה עם גידול, ואנו מתפללים בעבורו, אנו מתפללים שרק החלקים הבריאים בגופו יתחזקו, ודווקא הצדדים ההרסניים יכרתו. אנו לא נותנים הוראות מדויקות לקב"ה כיצד להבריא את החולה. הקב"ה יודע בדיוק את מלאכתו, ואנו יכולים לסמוך עליו שידע כיצד ולמי לחלק את האור שלו. אנו מתפללים - החזירם בתשובה והביאם לדרך ישרה.

סיפרו לי שלאחר הסכם אוסלו, בשעת אמירת תפילה לשלום המדינה בישיבת מרכז הרב, הגאון הרב ישראלי התיישב ודפק על הסטנדר שבפניו. ניגש אליו הגבאי, ושאל אותו האם להימנע מלומר תפלה לשלום המדינה. ענה לו הרב: כך הוא הסדר. צריך לומר תפילה לשלום המדינה, וצריך שמישהו ידפוק. כך זה נמשך שבועיים.

בכל אופן, יש מקום להחלטה כללית על ידי רבני הציונות האמונית. לא ראוי שכל מקום ומקום ישנה את התפלה לפי הבנתו. לכן אנו בישוב נשארים צמודים לנוסח התפילה בישיבת מרכז הרב, ולהוראות מרן הגר"א שפירא. אנו ננהג כפי מה שנוהגות הישיבות שהולכות לאור דרכו של מרן הרב קוק.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il