בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן ז"ל

כל ההתחלות קשות

undefined

שבט תשע"ט
4 דק' קריאה
אדם אחד הלך לרופא שלו הביתה לטיפול דחוף. בחוץ הוא רואה שלט "זהירות כלב בחצר". היות והוא די פוחד מכלבים, הוא נכנס בזהירות רבה, צעד אחר צעד כולו רועד מפחד והסתכל לכל הצדדים. פתאום הגיע לקראתו כלב ממש קטנטן והתחיל לכשכש בזנבו. הוא נכנס לבית של הרופא ושואל אותו: תגיד, למה כתבת "זהירות כלב בחצר"? יש לך כלב כזה קטן ולא מסוכן. עונה לו הרופא: מה קרה לך, אתה יודע כמה אנשים דרכו עליו?
המקור לכך שיש דרשנים שפותחים את השיחה בבדיחה הוא בגמרא במסכת שבת. הגמרא בדף ל' אומרת שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו', אלא מתוך שמחה של מצוה". רב יהודה מוסיף שהדבר נכון לא רק להשראת שכינה, אלא גם לדבר הלכה, לשיעור. מסביר רש"י שהכוונה היא שיש לפתוח במילתא דבדיחותא בהתחלה. הגמרא בהמשך מספרת גם על רבה שלפני שפתח את השיעור היה מתחיל במשהו מצחיק ואחר כך היה יושב באימה ואומר את השיעור.
הגמרא שם מקשה על כך מדברי רב גידל בשם רב, שאומר בדיוק להיפך. רב גידל אמר בשם רב שכל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר, כלומר מרירות מחמת אימה (רש"י) – תיכווינה. הדבר נלמד מהפסוק בשיר השירים: "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר". הגמרא דורשת שיש לקרוא את הפסוק עם המילה "ששונים", כלומר לומדים, במקום שושנים ו"מר עובר" במקום מור עובר, כלומר שפתותיהם של הלומדים צריכות לנטוף מרירות מחמת האימה של הלימוד.
מתרצת הגמרא שני תירוצים. התירוץ הראשון – שכאן ברב וכאן בתלמיד. כלומר, הרב צריך להיות שמח בלימוד, אבל התלמיד צריך לשבת במרירות ומתוך אימה כלפי רבו. בתירוץ השני אומרת הגמרא שבכל מקרה מדובר ברב, אלא שכאן מדובר בתחילת השיעור וכאן בהמשך השיעור. בתחילת השיעור צריך מילתא דבדיחותא, אבל ההמשך צריך להיות רציני ובכובד ראש.
הרב קוק ב"עין אי"ה" (אות ק"א) מבאר את הדברים. האלוקים עשה את האדם ישר. מטבע בריאתנו אנו מתאימים ומותאמים אל לימוד התורה. הטבעיות שלנו היא לרצות אותה ואת מצוותיה. היות ובאופן טבעי נבראנו מתאימים אל התורה, ממילא כל מפגש עם התורה היה צריך להיות משמח ומענג. זה היה צריך להיות דבר שמשתוקקים אליו ורוצים אותו תמיד. אבל המפגש שלנו היום עם התורה, הוא לא מפגש כפי שנבראנו במקור. עוונותינו ועוונות אבותינו קלקלו את השורה. יש בנו טבע גס ועכור, המחפש את הנאות החיים, אנו חומדים לעצמנו דברים חומריים והפוכים אל הקודש והרוחניות שבתורה. כאשר טבע כזה נפגש עם הרוחניות והקדושה של התורה, לא רק שאין שעשוע והנאה במפגש, אלא יש אפילו מועקה וקושי להתמלא מדברי התורה.
אבל כל זאת רק בהתחלה. התחלה יכולה להיות התחלת הדרך בלימוד והיא יכולה להיות גם בכל שלב לאחר התקדמותנו, כאשר נסוגונו מעט לאחור, כאשר עזבנו אותה ליום או יומיים, כאשר הפסקנו את עבודת ה' והתפנינו שוב להנאות החיים שלנו. כאשר נבוא אל עומקה של התורה מתוך עמל ויגיעה, אנו נתקדש יותר בקדושתה של התורה ונתמלא יותר ברוחניות. אז נסלק את הלכלוכים המכסים על נפשנו, ונחזיר אותה כל פעם מעט יותר אל טהרתה וקדושתה המקורית והטבעית. אז ישוב גם הטבע המקורי של ההתענגות על דברי ה'. בהתחלה יש צורך בעמל, יש צורך בלימוד מתוך התמדה וקושי, גם אם הדברים אינם נעימים ומשמחים, גם אם אין כח וחשק. לאט לאט תזדכך הנפש והעונג והחשק בלימוד ובקיום המצוות יבואו.
לכן עושה הגמרא את החלוקה בין הרב לבין התלמיד. הרב שכבר נמצא במדרגה אחרת בלימוד התורה שלו – הוא כבר מתענג בה ונהנה ממנה, אך התלמיד שעדיין במדרגה שהוא יושב לפני רבו ולומד, נמצא בתחילת דרכו ולכן שפתותיו צריכות להיות נוטפות מר. הוא לא צריך לחפש את העונג ואת השמחה שבלימוד, כי באופן זה הוא לא יצליח לקנות את התורה.
רש"י אומר על הפסוק בפרשה "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי" (שמות י"ט, ה'): "ועתה – אם עתה תקבלו עליכם יערב עליכם מכאן ואילך שכל התחלות קשות". כך גם מבאר בעל האור החיים הקדוש את כפילות הלשון "שמוע תשמעו" – "כי אם יתחיל לשמוע התורה, משם ואילך הוא יתאוה לשמוע עוד, והוא אומרו אם שמוע עתה אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומרו: "טעמו וראו כי טוב ה'"".
הרב קוק מבאר שם שיש החושבים שלתלמידים הצעירים צריך להקנות את התורה בדרך של שעשועים. רק משחקים, חידונים, דפי עבודה צבעוניים וקלים, לקט של סוגיות מושכות ומעניינות וכדו'. אולם דבר זה לא יצליח. אם האדם מחפש ללמוד כאשר המטרה שלו היא להתענג מהלימוד – הוא מתמקד בצד החיצוני של התורה, ובסופו של דבר הוא לא יצליח ללמוד ולקנות שום דבר. נצרך עמל גדול בשביל להתחיל ללמוד וזה לא יתאים לרצון שלו לשמוח. לכן השושנים שבפסוק הפכו ל"ששונים" והמור שהוא בושם הפך למר. אותה מתיקות ויופי שקיימים בתורה, יהפכו לו לרועץ ולדבר לא טוב.
אם כך, האם יש צורך לא לשמוח? לא לעשות סעודות? לא לשמוע מוזיקה? הגמרא בתחילתה דרשה שהשכינה שורה מתוך שמחה מתוך הפסוק במלכים המספר על אלישע שבאו אליו יהושפט מלך יהודה יחד עם יהורם מלך ישראל ועם מלך אדום, כדי לדעת מה יהיה במלחמה מול מואב. אלישע ביקש שינגנו לפניו כדי שתשרה עליו השכינה ויוכל להתנבא. רבנו בחיי מסביר שזה היה גם עניינה של הסעודה של יתרו ומשה המוזכרת בתחילת פרשתנו. הוא כותב שעניינה של הסעודה עם אהרן וכל שבעים הזקנים היה כדי שתחול השמחה בנפש האוכל ותשרה עליו רוח הקודש, לפי שכוחות הנפש נקשרים בכוחות הגוף, וזו גם היתה הסיבה שיצחק ביקש מטעמים מעשיו לפני שיברך אותו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il