ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מבט לעתיד ;">

בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש הרהורים מתוך משבר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

מבט לעתיד


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

גיבוש המחנה
בכל תקופת המאבק, ראינו שמאבק מתוך אחדות הכוחות מביא לעוצמה גדולה יותר. היו הרבה ויכוחים בתוכנו כיצד לנהוג. יש שנהגו כמכינת עצמונה. יש שנהגו כנצרים יש שנהגו ככפר דרום. היו ויכוחים בנוגע לחסימת כבישים ועוד.

אנו יכולים בקלות להתחיל במסע של האשמות, אולם להערכתי אף דעה לא תשנה את דעתה ואת מעשיה. המציאות הפנימית שלנו שיש דעות שונות, וקשה ליצור הנהגה של אדם אחד שאליו כולם נשמעים. אולם, ניתן ליצור חבורה של רבנים שהם יהיו ההנהגה המוסכמת. זרעים לדגם כזה היה תוך כדי מאבק ביצירת צוות של רבנים, בראשותו של הגר"א שפירא.

לאחר מעשה, נראה שלא היה שום דרך מעשית לשבש את מעשה העקירה. הצבא גויס כל כולו למשימה זו, וגם אם היו עוד עשרים גגות כמו כפר דרום או "יום פקודה" מוצלח של חסימת הצירים וכד', עשיית החורבן לא היתה נמנעת. לצערנו הרב, למרות שבדרך כלל הצבא לא גומר משימותיו עד הסוף (מלחמת יום כיפור, מלחמת של"ג, חומת מגן) - דווקא הוראה נוראית זו נעשתה על פי התוכנית עד הסוף. נראה שאנו צריכים להתבגר, ולא לדמיין שניתן בכפייה, בכוחנות או במלחמת התשה של צעדות או הפגנות להכריע מדינה וממשלה. הדברים האלו טובים כל עוד שהם מרוממים את הרוח הפנימית שלנו ושל שאר האומה. הנצחון יכול להיות רק נצחון מוסרי. בכוח ותכסיסים - השלטון חזק מכל תנועה או מפלגה.

חשבנו שבאופן מוסרי, החיילים לא יוכלו לעשות מעשה נוראי זה. אולם, התבדנו. הדבר קשור למה שהסברנו בחלקים הקודמים, על הדמוקרטיה מול הערכים, על אינטרסים ומחיר אישי מול אידאליזם. כאן אנו קרואים לנסות שלא לחדד את ההבדלים בתוכנו. רוב ככל תנועתנו מסכימה לאותם עקרונות אמוניים. אל מול המשימה הגדולה המוטלת עלינו, כל המחלוקות שבתוכנו מתגמדות. המאבק הגדול על מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה עדיין לפנינו. אנו לא יכולים להתיש את עצמנו בויכוחים פנימיים וכך כשנצטרך כוחות לדברים האמתיים לא נמצא אותם.

הכלל שאומר שאנו לא שותפים לפשע, אך גם לא נוקטים באלימות כלפי יהודים גם כשהם עושים פשע נוראי, הוסכם על דעת רוב ככל ההנהגה.

התרגום של כלל זה היה שונה ממקום למקום. אנשי כפר דרום הרגישו שאי עלייה לגג יש בה אמירה שהפשע לא נוראי. לעומתם אנשי נצרים הרגישו שלאחר שנות התיישבות ומסירות נפש, הביטוי הראוי הוא לא מפגן כוחני אלא אמירה רוחנית עדינה. כל אחד ודרך ביטויו.

לא ניפול בחטא שנאת חינם הגורם לכך שכל אחד חושד את האחר. לא נוריד מעוצמת אהבת ישראל של אנשי כפר דרום, ולא נוריד מעוצמת הזעזוע מחורבן הישובים של אנשי נצרים. יש נפשות שונות ודרכי ביטוי לאותו עניין בדרכים שונות. לפעמים יש מי שרוצה להדגיש עניין אחד, אף במחיר אי הדגשת עניין אחר.

באופן אישי, הריקוד עם החיילים הבאים לפנות אינו לפי טעמי. יש בכך משום דחיקת הרגש הטבעי הפשוט שאותו ראוי לבטא. ברגע שחייל בא לפנות הוא לא חייל ישראלי, הוא חייל של שרון. שעת חורבן אינה שעת אהבה ורומנטיקה. מי שמרגיש שהמעשה הוא כריתת אברי חיים - לא יכול להתפנות לאהבה. אולם, אצל חלקים מאיתנו יש שמכוח עדינותם ואהבתם את האומה "אהבה מקלקלת את השורה".

נעלה על נס את אלו מתוכנו שמצאו את העוז בתוכם להיות נאמנים לאמונתם וערכיהם, ושילמו על כך מחיר אישי. מי באיבוד פרנסה, מי במעצר ומי בהוצאות ממון מרובות.

הדיבורים על צווי פיוס וסליחה אינם ראויים. יש סליחה תוך כדי עשיית תשובה. לא נושיע את האומה אם לא נהיה נאמנים לאמת. על חילול ה' - לא אנו יכולים לסלוח. על הפגיעה בנו ראוי לסלוח בגדרים של מחילה בדיני בן אדם לחברו, אך אדם המרחם שלא במקום - גורם לעוד עוולות בעתיד.

לא ניגרר ל"ציד מכשפות" בתוכנו. יש מצוות תוכחה, אולם יש גדרים כיצד מוכיחים. אהבת ארץ ישראל אינה דוחה את האיסור "ולא תישא עליו חטא" שנאמר בדיני תוכחה. יש הבדל בין אמירה כללית של עמדותינו לבין אמירה לאדם פרטי על היותו שותף לחטא. לגבי אדם פרטי, יש מצבים שונים ובכל מקרה צריך לדעת במדויק כיצד לנהוג. האם אדם שלא עשה חטא כדי שאשתו לא תתגרש ממנו דומה למי שעשה חטא מתוך זלזול ואי אכפתיות (ודאי שאין לגיטימציה לחטא משום שלום בית). מצוות תוכחה ברמה האישית לא נעשית בסיטונאות. יש לזכור שכבר גדולי האמוראים נמנעו מלהוכיח משום "שאין בדור מי שיודע להוכיח", או משום ש"אין מי שיודע לקבל תוכחה".

אמירתנו הציבורית היא שהדבר מאד כואב, שגם בנינו וחברינו היו שותפים בגרושנו. כל אחד צריך להרגיש שגירשו אותו ואת משפחתו, לא פחות מכך. ציפינו שאחרי שמורנו ורבינו הגר"א שפירא אמר את דברו, לא יבואו אחרים ויוסיפו או יגרעו מדבריו. לא זכינו לכך. אנו לא יכולים להאשים באופן אישי את מי מבנינו שלא עמד במבחן הסירוב. המעבר מחינוך לתמימות ושותפות כלפי המדינה, כשהחשש משבירת הכלים היה ביסוד דרכנו, לדרך של שותפות מוגבלת אינה פשוטה. גם בקרב ההנהגה הרוחנית הדברים עדיין לא פשוטים ולא ברורים, קל וחומר שהם לא ברורים אצל הציבור הרחב. אולם, לפי דעתנו הגענו לפרשת דרכים לנקודה שבה מוטל עלינו להעמיד את המדינה כמכשיר וכלי הנועד לגלות את דבר ה' - את הערכיים הנצחיים של האומה. לא נהיה שותפים לכל מה שלא מתאים לערכי הנצח שלנו. לזאת נחנך, וכך נצור מדינה מתחדשת מדינה שאינה מתבססת רק על סדר חיצוני ומנוכר.

מכל המחלוקות והבירורים שנעשו תוך כדי מאבק יש לשים לב בעיקר לשאלת סירוב הפקודה. כאן לפי דעתי ניטעו השורשים של ציונות אמונית שאינה משתלבת בתמימותה בכל מה שנעשה במדינה. אנו חייבים לחנך לשותפות מוגבלת, שותפות המוגבלת לרצונו של הקב"ה. עניין זה בא לידי ביטוי בשאלת הסירוב בצבא. אולם, הוא מקרין על כל מערכת היחסים בנינו לבין מערכות השלטון.

ההשגחה האלוקית סידרה לנו אירוע שמייצב ומגבש תנועה. עוד צפויים לנו מבחנים רבים, בהם תעלה שאלת ההשתלבות אל מול שאלת העמידה על עקרונותינו. אנו נלך לאור הדרכתו של מו"ר מרן הגר"א שפירא שהעמיד את הדברים בפשטותם, ששלמה המלך לא יכול לעקור אות קטנה שבתורה, וקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאנו לא נוכל לעקור דבר מדברי התורה.

הצדיקים הטהורים - מבט לעתיד

אנו נמצאים לאחר תקופה ארוכה של מאבק כנגד הגזירה של החרבת ישובים. הרבה כוחות אמונה, נחישות ועוז התגלו תוך כדי מאבק. אולם, אנו יודעים שעיקר תפקידנו אינו להלחם נגד. הקב"ה מזמן לנו מידי פעם התמודדויות בכדי שנתגבש, נזדכך וניבנה כתנועה עם חוט שידרה ערכי, שיודעת מה התוכן הפנימי שלה. את התוכן הפנימי אנו מעדיפים להעביר בדרך חיובית, בדרך של הקרנה והשפעה, ולא דרך עימותים. עיקר תפקידנו הוא להמשיך לבנות באופן חיובי את האומה. כתב הרב על הצדיקים הטהורים, שאינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק וכו'. אנו חייבים לתעל את כל הכוחות שהתגלו במאבק לכיוון של בניה והשקעה באומה.

זהו דבר מהותי לתנועתנו, שהיא בעיקרה תנועה בונה ולא תנועה לוחמת. הרב כותב במספר מקומות שהעם כבר שבע מדברי מוסר ומכך שמלמדים עליו חובה. העם לא ימשך לתנועה שתהיה מלאת כעסים ופנים נזופות. הכעס אינו נותן למאור הפנים והמרחב הנשמתי שבתוכנו להתגלות.

אנו חייבים לעמוד על ערכינו ועל עמדותינו. אולם, לא פחות מכך אנו חייבים להיות נקיים מכל כעס ושנאה. אין סתירה בין נחישות ועמידה על האמת לבין היכולת להאיר פנים, ללמד והשפיע תורת חסד על האומה. לא נגרר לאמירות לא אחראיות שיש בהן ייאוש גמור מהתנועה הציונית החילונית ומהמדינה. לא נאמץ את התנהגות התנועה הקיבוצית, שלאחר שהשלטון חמק מידה התחילה לומר "אני אוהב את הארץ אבל שונא את המדינה".

הרעיון הציוני האמוני אינו נמדד ותלוי רק במספר הישובים שהצלחנו לבנות בעם ישראל. הריסת ישובים אין פירושה כריתת כל הרעיון הציוני אמוני שלנו. ננהג כיצחק, שחפר בארות ובאו וסתמו לו אותם. הוא לא התעקש לחפור דווקא את אותה באר. הוא מצא מקום חדש ששם יכל לחפור בלי שיבואו ויפריעו לו. ריבוי ההופעות החיוביות של הרעיון הציוני אמוני יתגבר על הכוחות שרוצים להתנגד ליציאתו אל הפועל.

ניקח את הדרכת הקיצור שולחן ערוך 1 בנוגע למאבקים כנגד כוחות שליליים:
"אם תרצה להנקם מאויבך תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך. והנה הוא מתנקם בך".

תפקידנו גדול. תפקיד כפול לנו. ראש לכל, להיות דגם של אנשי אמונה, דגם שיעזור לאומה לצייר איך היא תיראה לכשתמצא את הכוחות להידבק בחיי האמונה. אנו צריכים להיות אות ומופת למידות טובות, לאהבת האומה, לאידאליזים, לקהילתיות ויחסים בריאים בין היחיד לציבור, לחיים שיש בהם מרחב רוחני, ילדים מוצלחים, משפחות בנויות ועוד כהנה וכהנה.

כאן המקום לומר שלדעתי, הקמת הישובים וההיפרדות הקהילתית אינם שורש הבעיה. להיפך, הישובים הם שורש התשובה והפתרון. ללא הישובים כלל לא הייתה נוצרת תנועה אמונית עממית. הישובים צריכים להיות עמוד שידרה לתנועה הציונית אמונית ודגם לחיקוי. ודאי שעתה צריכים צריכים לעשות מאמץ גדול להשתלבות גדולה יותר עם עמך בית ישראל. יש מקום למעבר של חלק מאנשי ההתיישבות אל תוך הקהילות והערים הגדולות. זאת צריך לעשות בצורה מדורגת. תהליך זה התחיל עם הקמת הגרעינים התורניים.

התפקיד השני הוא לא להיות רק דגם הנמצא רחוק מן האומה. אנו צריכים ללמוד את שפת אומתנו, להבין את פחדיה, ללמוד אותה ולכבוש את ליבה ואמונתה. כמו שבאו שלושים מלאכי חבלה לבושים שחור בכדי להגלות, נבוא אנו שלושים מלאכי רפואה לבושים לבן, נסובב את בתי ישראל, נעבור בית בית בכדי לחבר אותו לגאולה לתקווה. נשאל אותו כיצד רוצה הוא שיראו הילדים שלו? האם הוא רוצה אותם כאן בישראל, מקימים משפחה יהודית, או שהוא מוכן להפקיר אותם לכלל העולם, לפתיחות ללא חוט שידרה יהודי, למצב של זרות וניתוק מהעם היהודי? נשאל אותו האם מה שמשך אותנו ואת אבותינו אל הארץ היה הבסיס היהודי הערכי, או בסיס החוק והדמוקרטיה. מי השפחה ומי הגברת?

יש החושבים שצריך עתה לעשות מהפכה שלטונית, ושאנו צריכים להיות אלטרנטיבה שלטונית. לפי דעתי, עדיין מוקדם לדבר על כך. הזכרנו לעיל את דברי הזוהר על דור שהוא "ביש מלבר וטיב מלגוי. לפי הבנתי, בצד של מערכות השלטון מתגלה יותר הצד של "הביש מלבר" ואילו בתוך העם יכול להתגלות יותר הצד של ה"טיב מלגיו". עדיף להתעסק בטוב להגדיל אותו. כך אולי נזכה שלא נצטרך להתעסק במה שרע.

לכן נראה שראשית יש להשקיע תקופה ארוכה לשנות את העם מלמטה, ולהבשיל את המהפכה העממית. לצרף את כל הכוחות הקרובים לרוחנו, לחזק אותם ולתת להם עוצמה וחוט שידרה שיוכלו הם לעמוד אל מול "דת הדמוקרטיה". צריך לכרות ברית בסגנון של "קואלציית שדרות". חרדים, דתיים, מסורתיים ולאומיים. רק לאחר שיהיה בסיס עממי רחב, אולי נזכה גם לדבר על מהפך שלטוני.

בינתיים אנו נשקיע יותר בעם, ופחות במערכות השלטון. לא נשלח בקלות אנשים למערכות השלטון, כי הניסיון מעיד על כך שהם מתבוללים בשלטון. נשלח לשם רק אנשים עם חוט שידרה ויכולת עמידה. כל מי שילך לשם חייב להמשיך להיות מחובר וקשור אל בית המדרש האמוני. נלווה את בנינו שנשלחים למשימה מסובכת זו. נשלח לשם גם כדי להיות שלוחים נאמנים לאמונות שלנו. וגם בכדי שיהיה לנו אנשי מקצוע, כדי שכאשר בעזרת ה' נזכה, לא נתחיל מאפס.

בנוגע לצבא, ודאי שנמשיך ללכת לצבא. אנו לא הולכים לצבא בשביל הממשלה. יש ערך עצמי בשמירה על הריבונות היהודית והעם היהודי. אולם, גם בנוגע לצבא יש לומר מראש שלא נהיה חלק מצבא שאינו עוסק ביעוד הציוני שלו, אלא בחיזוק מערכות השלטון בלבד. למרות שמימוש הרעיון הוא מסובך, עוד יותר מסובך להיות משולב ללא גבולות אדומים או לפרוש לגמרי מן האומה.

כפי שהזכרנו, כמו שבנוגע לקודש אנו לא מסתמכים על המדינה, כך גם בנוגע לציוניות ולמוסר לא נסמוך על המדינה. נקים קרנות כלכליות עצמאיות לשם מטרות אלו. נלך ליהודים ברחבי העולם, ונשכנע אותם שבמקום לתרום למדינה שיתרמו לקרנות שמקבלות עליהם קודים של ציונות אמונית.

שאלות מעשיות גדולות עומדות בפנינו, כיצד לתרגם את כל זאת בעולם המעשה. האם להמשיך בפנים אל פנים על בסיס אישי, או להקים דגם משופר של "מכון מאיר - ראש יהודי" בכל עיר ועיר.

בינתיים, כשלב ראשון, יש את שלב ההתאוששות הברור והחיזוק פנימי. שלב זה אינו צריך להימשך הרבה זמן. לאחר מכן לצעוד לכיוון של אימוץ קהילות. כל קהילה של אנשי אמונה תכרות ברית של התעניינות של חסד של מפגשים של חיים עם קהילה אחרת. שכונה כורתת ברית עם שכונה. בתוך המסגרת הזאת הכול יכול להיכנס.

לאחר מכן נחייה יותר את האומה, נרגיש יותר את נפשה, נכיר יותר את צרכיה, ומתוך כך נדע אולי להתאים את המזון הרוחני שמתאים לה. "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אל דברי ה'" 2 .


^ 1 סימן ל, סעיף ח.
^ 2 עמוס ז, יא.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית