ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש שבת ומועדים כללי

לזהות תהליכים

ט"ו בשבט הוא החג למי שאינם מתייאשים כשהם רואים עצים ערומים בשלכת, למי שמחייכים גם כשהכול נראה תקוע בבוץ, למי שמאמינים בטוב ובאמת, למי שמאמינים שיש תקווה, למי שמוכנים לרוץ למרחקים ארוכים, למי שלא פיתחו התמכרות לפירות אלא מתמקדים בתהליך
9
לחץ להקדשת שיעור זה
האוכל כידוע הוא מרכיב לא מבוטל בכל אירוע יהודי. בכל שבת, חג, בר מצווה, חתונה ואפילו אזכרה אנחנו "פותחים שולחן".
המושג סעודת מצווה הוא סטארט-אפ יהודי שתפס חזק. במבט ראשון נדמה שאכילה, על החומרנות המתלווה אליה, היא מנוגדת לכל הקדושה שאירועים אלה אמורים לבטא. אחד מהאירועים הסובבים סביב האוכל הוא חג ט"ו בשבט שמציין את החודש. על אף שעיקר משמעות תיארוכו של חמישה עשר בשבט כראש השנה לאילנות הוא הלכתי, התגבש סביבו במהלך הדורות צביון חגיגי: בט"ו בשבט אין אומרים תחנון, לובשים בו בגדי חג ונוהגים בו מנהגים שונים שהמרכזי בהם הוא אכילת פירות אילן.
המפגש הראשוני שלנו בתורה עם אכילה בכלל, ועם אכילת פירות (ששימשו בעולם העתיק כממתק האולטימטיבי) בפרט – איננו חיובי. חטא אדם הראשון, שורש החטאים כולם, היה מלווה באכילת פרי: "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים... ותיקח מפריו ותאכל". מהו, אם כן, מקומה של אכילה בכלל ומנהג אכילת פירות בט"ו בשבט בפרט?
כדי לרדת לעומקם של הדברים יש להתבונן במושג אכילה. בניגוד לצרכים אחרים, אשר האדם לעיתים נזקק להם אך אינו מתאווה להם, כדוגמת הגנה מקור או הצורך בהתניידות - מתייחדת האכילה בכך שמתלווה אליה תחושת תאווה. כלומר, האדם מקבל סיפוק נפשי תוך כדי אכילה, דבר המלמדנו כי שורש תאוות האכילה הוא במישור הרוחני. הגמרא בברכות, כדוגמה, מאירה את עינינו בעובדה כי בניגוד ליונקים בעולם החי המקבלים את מזונם מאיברים תחתונים, ללא מפגש אינטימי עם מיניקתם, סיבבה ההשגחה האלוקית כי המפגש הראשוני של התינוק האנושי עם האכילה יהיה בליווי מובנה של חום ואהבה פנים אל פנים עם אמו - עדות למימד הפנימי העומד ביסוד התהליך. האכילה אינה רק צורך גופני-טכני, יש באכילה גם מרכיב שמעניק לנו רגיעה נפשית, נוחם ותחושה ביתית.
כאשר מנתקים את תאוות האכילה משורשה ומותירים אותה לצד הגופני לבדו, מופיע החיסרון - "ובטן רשעים תחסר" (משלי), אולם כאשר נעשית האכילה בברכה ובכוונה הראויה הרי "צדיק אוכל לשובע נפשו" (שם) ו"יוסיף קרבה אל האלוק" כדברי רבי יהודה הלוי בכוזרי. לזיקה שבין מעשה האכילה למישור הנפשי שבה ישנם ביטויים נוספים: ביום השבת, אשר בו דווקא עקב התגדלות הצדדים הנשמתיים גדלים אף הצרכים הגופניים אנו מצווים להרבות בבשר ודגים, בדימויים הנבואיים הרבים מעולם האכילה להמשׂגת עונג רוחני, כדוגמת "מתוקים מדבש ונופת צופים", ואף בהבנה הפסיכולוגית כיום, המבחינה בקשר הקיים בין סוגי מאכלים שונים למצבים נפשיים.

תיקון האכילה
על פי תורת הסוד, חודש שבט הוא החודש שבו מתוקנת תאוות האכילה. בחודש שבט אנו אוכלים את פירות ט"ו בשבט: בט"ו בשבט מתנוצצת הקדושה שבאכילה, טעם אכילת פרותיה של ארץ ישראל - "טעמו וראו כי טוב ה'". בייחוד בפירות, שהם תוצר תהליך היניקה מלשדו הפנימי של העץ, מופיעים ביתר שאת מזונותיה הנפשיים של ארץ ישראל, כדבריו היסודיים של הב"ח: "קדושת הארץ הנשפעת בה - מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת, גם בפרותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה', כי באכילת פרותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה".
יתר על כן, בחודש שבט אנו לומדים דבר נוסף. עם כל ההתלהבות מהפריחה של הטבע, כשמסתכלים על פני הקרקע בחודש שבט עדיין לא רואים שינוי: אין פריחה, האדמה בוצית, העצים עדיין בשלכת, קשה מאוד להאמין שמתוך העולם האפרורי הזה יגיע האביב. אף על פי כן, חכמים מקשיבים למשהו פנימי שמתרקם מתחת לפני השטח. הם מסבירים שחודש שבט נקבע כראש השנה לאילנות, כי בחודש זה "עלה השרף באילנות" (רש"י, מסכת ראש השנה). כלומר, אף שעל פני השטח לא נראה כל שינוי, ישנו מהפך עצום שמתרחש ברובד הפנימי. השרף, נוזל החיים של האילן, תוסס מתחת לפני השטח, תסיסה שמביאה בסופו של דבר לפריחה שתתגלה באביביות של חודש ניסן.
הרעיון הזה תקף גם לתהליכים אישיים וחברתיים. תהליכים גדולים מטבעם קורים בסתר, אבל הם נותנים את פירותיהם הוודאיים בסופו של דבר. בניגוד לשלכת ולאפרוריות הרוחנית הנראית כלפי חוץ, מסתבר שבכל אחד מאיתנו ישנו שרף (אחד מהכינויים בתנ"ך למלאך), נוזל חיים של אמונה שתוסס מבפנים, צריך רק קשב וסבלנות עד שיגיע הלבלוב בפועל.
ט"ו בשבט הוא החג למי שאינם מתייאשים כשהם רואים עצים ערומים בשלכת, למי שמחייכים גם שהכול נראה תקוע בבוץ, למי שמאמינים בטוב ובאמת, למי שמאמינים שיש תקווה, למי שמוכנים לרוץ למרחקים ארוכים, למי שלא פיתחו התמכרות לפירות אלא מתמקדים בתהליך, למי שמאמינים באלוקים וזורעים.
אם מנהג ההקשבה לטבע ואכילת פירות ט"ו בשבט היה תקף בכל דור, הרי בדורנו, דור התחייה, על אחת כמה וכמה. כך כותב הרב קוק בפסקה האחרונה בספר אורות: "מצווה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיו כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להיפתח, הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה, שובו שובו, בנים גולים, בנים נדחים, לחיק אמכם, שובו וזכרו אל חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עוז אהבתו, אשר בבית אמנו וחדר הורתנו, הנה הוא מייחל לגלותה לנו. ואם ראשית הגילוי רק קווי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרוץ האורה, מלוא רוחב ארצנו עמנו א-ל". במהרה בימינו. אמן.

מתוך העיתון בשבע.
עוד בנושא כללי

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il