בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק

זכור ושמור בדיבור אחד

undefined

שבט תשע"ט
11 דק' קריאה
החוויה הפנימית
ישנן דעות בין רבותינו הראשונים הסוברות שיש מצווה מהתורה לזכור את מעמד הר סיני בכל יום, כפי שמופיע בחלק מהסידורים לאחר תפילת שחרית, יחד עם שאר הזכירות. המגן אברהם מביא ארבעה דברים אותם יש לכוון בברכת "אהבת עולם" ואחד מהם הוא מעמד הר סיני עליו יש לכוון במילים "וקרבתנו מלכנו לעבודתך", על משקל המילים שאנו אומרים בהגדה בליל הסדר: "שקרבנו המקום לעבודתו" שנאמרו על מתן תורה. על אחת כמה וכמה עלינו לכוון ולהיזכר במעמד זה בשבת בה קוראים את הפסוקים המתארים את מעמד הר סיני. במהלך הדורות קבלה שבת זו צביון נוסף ומיוחד בכך שקריאת עשרת הדברות נאמרות בטעם עליון ובמקומות רבים אף בעמידת הקהל בעת שמיעת הדברות. בפשט ההלכה רק בחג השבועות קוראים את עשרת הדברות בטעם עליון, אך מכל מקום המנהג לקרוא כך אף בפרשת יתרו.
ישנה אמרה ידועה של הרבי מגור זצ"ל שישנם שלושה סוגי חסידים הבאים לחוג את חג השבועות אצל הרבי. חסידים מהסוג הראשון באים על מנת לפגוש את חבריהם מימים ימימה, הסוג השני באים להאזין לניגונים והסוג השלישי באים לשמוע יחד עם הרבי את נתינת התורה משמים. כאשר קוראים את פרשות השבוע יש לחוות אותם בצורה פנימית עד כדי כך שדברי התורה יעמדו לאדם לנגד עיניו. ודאי שכאשר מדובר במעמד הר סיני אין להסתפק בחוויית חיצוניות הדברים אלא דרושה עבודה על מנת להעמיק בפנימיותה של נתינת התורה 1 .

כללי התורה ופרטיה
במסכת ברכות (יב א) נאמר כך:
וקורין עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. אמר רב יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין.
בנוסף לקריאת שמע וברכותיה, ברכת העבודה וברכת כהנים שהיו נאמרות בכל יום, נהגו לומר במקדש אף את עשרת הדברות. הגמרא אומרת שאף בשאר חלקי הארץ בקשו לעשות כן אך בטלו זאת מפני "תרעומת המינים". לא ידוע האם התחילו ובטלו או שלא התחילו בכלל במנהג זה, אך מכל מקום נראה בבירור שהיה דיון גדול בנושא זה. את הבירור הרעיוני סביב השאלה הזו מסביר הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה פרק ראשון פסקה קסב):
המינים טועים באמרם שהתכלית הוא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמדות הטובות, ועל פי זה (כתוצאה מזה) יעשו הבדל בין דברים עקרים לדעתם המיוסרים בדעות לשאר מעשים ומצות. אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הם תכלית האחרונה.
המינים סברו שעיקר היהדות היא "רוח התורה". על מנת להיות יהודי כשר מספיק לאהוב את ה' ולהאמין באופן כללי בעבודתו דרך רוח המצוות, וזאת מבלי להיות מחויב לפרטי המצווה. על פי אמונה זו הם מחלקים בין הדברים העיקריים, לשיטתם, לבין המצוות המעשיות.
בכנות, שאלה מהותית זו מלווה אותנו דורות רבים ונוכחת באופן ניכר מאוד עד ימינו אנו, הן בקרב הציבור הכללי והן בקרב כאלה המגדירים עצמם כדתיים. על כן כה חשובים עבורנו ולדורנו דבריו של הרב זצ"ל בהבנת מהותם של עשרת הדברות.
אבל אין התכלית שלמות האנושי נגמר באמת כי אם כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו על פי אותן הדעות והמדות הטובות שבתורה, ועל זה (לשם זה) צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים. ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל, ישארו הדעות בפני עצמן והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותבטל חלילה תכלית התורה בכללה, מה שלא יעלה כלל בידם כי ד' דבר, שדברו יקום לעד לעולם.
כנגד הסתכלותם של המינים מסביר הרב את חשיבותם של פרטי המצוות, וכלשון הרב – "כל המעשים התוריים", מעשי ומצוות התורה. תפקידם של המצוות המעשיות הוא לחבר את הדעות לחיי היום-יום. טבע החיים הסוער מקשה מאד על האדם לחבר את חייו השוטפים והשגרתיים, לדעות בהן הוא מאמין, ואילולא היו מצוות מעשיות המשמשות כ"עוגן" יציב בסער החיים, האדם היה שוכח אף מהדעות והאמונות "והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו". לא בכדי משתמש הרב בביטוי "שרירות לבו" הרומז לפסוק: "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" (דברים כט יח). ליצריות החיים יש כח אדיר המושך את האדם בכל ימיו ולדוגמא, אם לא היה ציווי על הרחקה בין בשר לחלב, רעבון לבו של האדם היה מאלץ אותו לנהוג בצורה שאין לה זיקה כלל לאמונתו.

חיבור הדעות והחיים
נאמר בזוהר ובספרים נוספים, שעשרת הדברות כוללות את כל התורה כולה. אכן ניתן לראות זאת בפשט הפסוקים, כאשר דיני הממונות כלולים ב"לא תגנוב", חלק "אבן העזר" מתומצת במילים "לא תנאף", הלכות שבת ב"זכור" ו"שמור", כבוד רבו ב"כבד את אביך ואת אמך", ועבודה זרה ב"לא יהיה לך א-להים אחרים על פני" וכך כל התורה כלולה בעשרת הדברות. יתירה מכך, בזוה"ק מבואר שכל עשרת הדברות כלולות בשתי הדברות הראשונות, שהרי מצוות העשה כנגד "אנכי" ומצוות הלא-תעשה כנגד "לא יהיה לך". ושתי יסודות אלו של אנוכי ולא יהיה שזכינו לשמוע ישירות מפי ה' יתברך, מיוסדות על שני היסודות של הקשר ההכרחי של כל איש ישראל עם אבינו בשמים: אהבה ויראה. מצות העשה "אנוכי" מבטאת את מידת האהבה הגורמת לנו עשיה ומכוח מצוה זו ששמענו מפיו יתברך מתפרטות גם כל שאר מצות עשה. ומצות לא תעשה "לא יהיה", נובעת ומבטאת את מידת היראה הגורמת לאדם להתרחק מהדברים שאינם טובים וראויים לו וממנה מתפרטות כל מצוות לא תעשה האחרות.
על כן מפני שכל מצוות התורה המעשיות כלולות בעשרת הדברות רצו המינים שלא יקראו את עשרת הדברות בכל הארץ, שהרי קריאה זו סותרת את שיטתם שאין צורך במצוות המעשיות.
הרב מסביר שבנטישת המצוות המעשיות יווצר נתק בין הדעות לחיים ואף יותר מכך:
והמינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראים לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים (המעשים הם אלו המכניסים את הדעות לחיים), ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים על פי תורת ד' - לא יוכלו הדעות לפעול פעולתן כלל, (ולא רק שלא יפעלו אלא יוסיפו לגרוע) ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהן.
הרב מתאר היטב את התהליך שעלול להיווצר בנטישת המצוות המעשיות. לא רק שהדעות ישָכחו אלא שעם הזמן יצרו של האדם יתגבר כל כך עד שהמעשים שלו ישפיעו אף על האידאולוגיה שלו, על דעות היסוד שעליהם היה אמון עד כה. שהרי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" ובשל כך הדעות החדשות והמוטעות יתחזקו באדם בעקבות המעשים.
לעומת הפסוק "שמע ישראל" המבטא מצווה אחת, אחדות ה', עשרת הדברות הינם שורש לכל המצוות המעשיות. לכן לא הייתה למינים כל בעיה עם המשך קריאת שמע, אבל על הרצון לקרוא את עשרת הדברות בגבולין מחו המינים ב"קמפיין נרחב" (במימון קרנות נדיבות וידועות...) שיצר נתק בין הדעות למעשי התורה.

רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך
מאמרים של אדמו"רי חב"ד זי"ע נפתחים בדרך כלל בציטוט פסוק ומיד אחריו מסבירים את התורה העקרונית ורק בהמשך מפרשים כיצד תוכן המאמר נלמד מהפסוק. תורותיו של הרב זצ"ל נכתבו בדרך כלל בסדר הפוך, כאשר בתחילה הוא מסביר את הרעיון ולבסוף מצטט פסוק. כאשר מבינים את היסוד אותו הרב מסביר מקבל הפסוק משמעות חדשה. ברוב פסקאותיו הרב לא מסביר את הקשר הפסוק לתוכן הפסקה, אך בפסקה זו הרב מפרש את ההקשר עצמו:
ולא יתקיים דבר מהן (מהדעות) כי אם בשומרי תורה שעליהם נאמר "רוחי אשר עליך", על דבר הענינים הכללים שהם כערך רוח התורה. "ודברי אשר שמתי בפיך", הם כל המעשים הפרטים, כשהם בפרטם "לא ימושו מפיך", דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה (שהרי) שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע, כערך הדברים שהם מתיחסים לרוחי אשר עליך, אז "מעתה ועד עולם" יתקיימו, ברית עולם.
את כללי התורה, רוח התורה, יש לחבר לפרטים הכלולים בה וכך לקיים את שתי חלקי הפסוק (ישעיה נט כא) "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ (כללי התורה) וּדְבָרַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְּפִיךָ(פרטי התורה)" ואו אז תתקיים אף הברכה האמורה בהמשך הפסוק "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".
לעתים, יש סכנה גם בקרב שומרי התורה והמצוות, שבאופן טבעי עוסקים יותר בפרטי התורה, והם עלולים ליפול בשכחה מסוימת של רוחי אשר עליך, מפני שבמידת מה יותר קל לקיים פרטים ומעשים מאשר לכוון בנוסף לכך אף לרוח הדברים. דבר זה נכון בכל תחומי החיים ובייחוד במצוות הדורשות את עבודת הלב, שהרי כולנו מכירים ומודעים לכך שיותר קל למלמל את מילות התפילה מאשר לכוון ולדמות את העמידה מול הקב"ה...
מאידך גיסא, אפילו אצל יראים ושלמים עלולות להיווצר תופעות הקשורות לאווירה, סגנון ורוח בלבד ללא כל אחיזה בפרטים הקובעים על פי התורה. כמו תופעה מצערת של יצירת פערים, ניכור והתבדלות רק מפני שינויים דקים בתפיסות העולם 2 . בשל הסכנה הזו יש ללכת על פי דבר ה' בלבד המחבר את רוח ודבר ה' יחדיו – " רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ". כאשר יש חיבור אמתי בין כללי התורה ופרטיה בריתו של הקב"ה יכולה להתקיים.
רב גדול אמר בעבר אמרה חריפה בדרך הדרוש על הפסוק "סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי וְתוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי" (תהלים קיט קיג), שכאשר התורה היא בבחינת סעיפים סעיפים בלבד, זעיר שם-זעיר שם, או אז "שנאתי". אך כאשר פרטי התורה אחוזים ברוח הגדולה של התורה - אז "תורתך אהבתי".
מצוות אהבה ויראה
על פרשתנו יש תורה של בעל הבת-עין זי"ע 3 המשלימה את דברי הרב.
בראשית דבריו שואל הבת-עין מספר שאלות. ראשית, ישנה סתירה בין שתי הפסוקים, שהרי בתחילה נאמר שעמדו ישראל בתחתית ההר ופסוק אחר מציין שעמדו על ההר. שנית, שואל הוא את קושיית התוספות הידועה (שבת פח א ד"ה כפה) מדוע יש לכפות שהרי ישראל אמרו "נעשה ונשמע". ובנוסף לכך, מימרת חז"ל אינה מובנת שהרי אם איני יודע מה עלי לעשות, כיצד אוכל לבצע זאת? אם כן מהו "נעשה ונשמע". חז"ל אמנם עונים על השאלה האחרונה ומסבירים שאמירת ישראל "נעשה" אינה על הדברים שעתידים לשמוע אלא הצהירו באופן כללי על רצונם לבצע את אשר ישמעו, אך הבת-עין מסביר את השאלה הזו בדרך אחרת וכך מסביר רעיון חשוב על שורשיה הפנימיים של התורה.
כך כותב הבת-עין:
ולבאר כל זה נקדים לפרש על מה שאיתא בגמרא על פסוק "מימינו אש דת למו"- שהתורה ניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה, ואינו מובן לכאורה לפי פשטן של דברים. ונראה לומר בדרך זה, דהנה יש ב' בחינות במצות התורה, היינו מצות עשה ומצות לא תעשה. והנה קיום מצות עשה נמשך מבחינת אהבה, מחמת שאוהב את הבורא ברוך הוא עושה רצונו. ומצוות לא תעשה נמשך מחמת יראה, שירא לעבור על רצונו יתברך.
כאשר אדם אוהב את רעהו הוא יוזם דרכים בהם ישמח את האהוב שלו, זהו שורש מצוות העשה. שורש מצוות לא-תעשה הוא מצד היראה, שהאדם יודע שכאשר הוא יעשה דבר מסוים הוא יכעיס ויצער את חברו ולכן הוא לא פועל את אותם פעולות.
והנה בחינת אהבה הוא בחינת חסד ובחינת יראה הוא בחינת גבורה. והנה איתא בזוהר "אורייתא מגבורה נפקת", (מצד אחד התורה נובעת מהגבורה מפני שהיא יוצרת גבולות ותובעת כללים מאד ברורים ונוקשים, אך מצד שני שורש התורה הוא חסד, שהרי) ובמשלי כתיב "תורת חסד על לשונה"?. ונוכל לומר שזה קאי על מצוות עשה, שהוא בחינת חסד (ועל בחינה זו כתב שלמה המלך "תורת חסד") ובזהר קאי על מצוות לא תעשה, שהוא בחינת גבורה.
והנה בחינת קיום מצוות עשה הוא בחינת המשכת הקדושה. היינו כשמקיים מצווה אחת ממצוות ה' – ממשיך עליו קדושה עליונה, וכשעובר ח"ו על מצוות לא תעשה – פוגם ח"ו בקדושה עליונה. זה הכלל שאין באפשרי לקיים שום מצוה ממצוות ה' כדי להמשיך קדושה לגופו, אם לא שנזהר מקודם שלא לעבור על רצונו יתברך במחשבה דיבור ומעשה. והסברא נותנת כן, שאיך אפשר להמשיך עליו הקדושה העליונה בעוד שנפגם ח"ו בחינת הקדושה על ידו?
הבת-עין מסביר שמצוות העשה והלא-תעשה הינם שני שלבים. כמו שכאשר מחדשים בית לא ניתן להדביק ולרצף מרצפות חדשות כאשר הרצפה לא נקיה, אלא חייבים לנקות אותה על מנת לרצף אותה מחדש, כך גם בעבודתו של האדם. בתחילה צריכים לפעול בדרך הגבורה וליצור גבולות על ידי מצוות לא-תעשה, כך נשמר האדם מפגמים שונים ושומר על עצמו טהור להכלת קדושה. לאחר שהאדם נזהר מלפגום במצוות לא-תעשה יכולה לשרות עליו קדושה על ידי מצוות העשה.

זכור ושמור
כעת חוזר הבת-עין להסביר מהי "אש שחורה על גבי אש לבנה":
הנה בחינת שחורה היא בחינת גבורה ולבן הוא בחינת חסד. וזהו שהתורה ניתנה אש שחורה שמרמז על מצוות לא תעשה, על גבי אש לבנה שמרמז על מצות עשה. היינו, שמקודם צריך להיזהר מלעבור על מצוות לא תעשה במחשבה דיבור ומעשה ואחר כך יוכל לקיים מצות עשה להמשיך את הקדושה העליונה.
לפני מספר שנים התפרסמה כתבה על קבוצת בחורים ובחורות שפרקו עול בצורה גסה וכולם באו מריכוזים חרדיים הנאמנים מאד לתורה ולמצוות. הכתבה נפתחת בקידוש בליל שבת. כולם עומדים יחד זה לצד זה, (ובאידיש, השגורה עדין על לשונם: "א גרויסע צוזאמען"...) כולם - הבנים והבנות. והמקדש מטעים את מילות הקידוש בהגייה חסידית מובהקת וכאשר הוא מסיים את הקידוש הוא נותן "גיט שאבעס" מאד "חם" לכולם ללא אבחנה מגדרית... כשמדברים איתם על התהליך שהם עברו הם טוענים שבעבר הקב"ה נראה להם כעסן, אך עכשיו, כאשר הכל מותר, אלקים הוא מלא אהבה.
מצד אחד ניתן למצוא פה נקודת אמת, שהרי הם רוצים להתקרב לה' מאהבה ודבר זה כנראה בעיניהם לא היה נוכח וקיים מספיק במקומות בהם גדלו. אך מאידך, גם חטא העגל נבע מרצון להתיר עריות, כפי שלמדו חז"ל מהפסוק "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" על עסקי עריות שנאסר להם. (במדבר יא י; שבת קל ע"א). אמנם הבקשה לתורת חסד מצויה בכל ציבור מעם ישראל, בכתבי הרב, בחסידות ואפילו מורגש קמעא בציבור הליטאי, אך בקשה זו שונה עד למאד מהמציאות המתוארת באותה כתבה ומאפיינת היום לצערנו עוד מעגלים לא מועטים. הבחורים והבחורות בכתבה חיפשו אהבה על מנת לפרוק עול ואילו בתורות המדברות על החסד האלקי המטרה היא קבלת עול מלכות שמים. מאהבה הגורמת לפריקת עול לא ישאר דבר בדור הבא מפני שזהו חסד ללא גבורה וללא גבולות 4 . זו מעין עבודת אלילים והפסל אותו הם עובדים הוא ייצרם הנהנתן. פריקת עול כזו נובעת מניתוק האש השחורה מהאש הלבנה, ניתוק של הפרטים מהכללים.
אחת המבחנים העממיים, שיסוד גדול להם בהלכה, המוודאים האם אתה אדם דתי הוא מבחן שמירת השבת. האם אתה מגדיר את עצמך 'שומר שבת'. אך יש לזכור שעל ענייני השבת ישנם שני ציווים, זכור ושמור. שבת אינה שבת אם אתה רק זוכר אותה אך אינך מחוייב לפרטי המצוות והאיסורים מהם יש להישמר כדי לא לחללה ח"ו. גם יש להיזהר שתוך כדי החיוב הגדול לשמור את כל פרטי ההלכות לא נתרשל לזכור את מהות השבת, שהרי ניתן לשמור את השבת ולא לזכור אותה ואת קדושתה העליונה...
עלינו לאחד את האש הלבנה והאש השחורה ולהיות מזוכרי השבת – עם מקדשי שביעי שמתוך כך שומרים את כל מצוותיה. נכונים הדברים בכל מצווה ומצווה, בתחילה מקבל האדם על עצמו עול מלכות שמים ומיד אחר כך, מקבל על עצמו האדם אף את עול המצוות.
יִשְֹמְחוּ בְמַלְכוּתְךָ שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת וְקוֹרְאֵי עֹנֶג. עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי. כֻּלָּם יִשְֹבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבֶךָ. יהי רצון שנזכה להיות "שׁוֹמְרֵי שַׁבָּת" בשלמות היודעים את ערכה וקדושתה העליונה של השבת כראוי לעַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי ומתוך כך נזכה לכל הגאולות והישועות הבאת מכחה של שבת קודש.




^ 1.על מילות הפסוק: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּֽעַמְדוּ מֵֽרָחֹֽק" (שמות כ טו) אמר הרבי מקוצק זי"ע שיום פטירתו חל בשבוע הבא, שגם מי שמתנדנד, בבחינת "וינועו", אך אינו מעוניין בפנימיות הדבר, עלול להישאר מרחוק : וַיָּנֻעוּ – ובכל זאת - וַיַּֽעַמְדוּ מֵֽרָחֹֽק. כך גם מקובל לומר בחצר סלונים, שחסיד שהוא בבחינת "העם" ובעל ציפיות עממיות ושטחיות המחפש את הקולות והברקים בלבד ישאר לעמוד מרחוק, לעומת חסיד שבא לחוות את תכנם הפנימי של הדברים.
^ 2.לפני מספר שנים הציעו למשפחה חסידית שידוך לבתם עם בחור מישיבת מרכז הרב. המשפחה, שחשבה שהצעה זו לא לפי מעלתה-שהרי לא הותרו השבטים לבוא זה בזה..., ולכן התייעצו בשאלה זו עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הרב שאל אותם האם הבחור בן תורה, שקדן וירא שמים, ומשענו לו בחיוב על שאלותיו הוא לא הבין מה הבעיה בשידוך. שאלו אותו פני משפחת הכלה "הרב, אמנם הוא למדן וירא שמים, אך מה עם חלקו החמישי של השולחן ערוך?", ענה הרב אלישיב "בשולחן ערוך שלי יש רק ארבעה חלקים...".
^ 3.רבי אברהם דב מאבריטש זי"ע, מחשובי האדמו"רים בכלל והארץ-ישראלים בפרט, חי בדור הרביעי לחסידות והיה תלמידם של ר' נחום מצ'רנוביל זי"ע ור' לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע. נודע באהבתו הרבה לארץ ישראל ואף עלה אליה בסוף ימיו והשתכן בצפת, שם נטמן בבית הקברות העתיק. ניתן לחוש את אהבתו לארץ ישראל גם בהתעקשותו להדפיס את ספרו 'בת-עין' דווקא בארץ ישראל. יש הרבה מאוד להאריך בדמותו הנשגבה ואכ"מ.
^ 4.סיפר לי גיסי הרב גדי, שלפני מספר שנים היה כינוס של מנהלי מוסדות חינוך שעסק בסוגיות חינוכיות. אחד הדוברים היה מנהל לא דתי שבמהלך דבריו פנה לקהל, שהיה רובו דתי, ושאל אותם מה הדבר שהכי בולט בעשרת הדברות הכתובות על ארון הקודש כמעט בכל בית כנסת? תשובתו היתה שהמילה הכי מודגשת היא'לא' . בבתי הכנסת כותבים שתי מילים מכל דיבר ולכן המילה שמופיעה הכי הרבה היא 'לא'. הוסיף אותו מנהל ואמר שהוא רואה את זה בחיוב מפני שלטענתו הוא לא מסוגל להגיד לתלמידיו 'לא'. הוא סיפר שבנו רצה לקנות אופנוע ולמרות שהוא מאד חושש הוא לא יכול להגיד לבנו לא לקנות מפני שאף פעם הוא לא אמר לו 'לא'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il