בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

undefined
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי הרבי מקאליב ביקש מאת תלמידו הגדול של ר' אורי מסטרליסק, ר' יהודה צבי מסטרטין, לומר לו דברי תורה ששמע ממורו. השיב ר' יהודה צבי: "תורת רבי היא כמו המן, שמכניס ואינו מוציא". כיוון שהרבי מקאליב לא פסק מלהפציר בו, פתח ר' יהודה צבי את מעילו על חזהו וקרא: "יביט מעלתו בתוך לבי וידע מהו רבי".

הרבי מקאליב רוצה לעמוד על טיבו של ר' אורי מסטרליסק. הדרך המקובלת לתהות על קנקנו של רב ומורה דרך לרבים היא על-ידי שמיעה של דברי התורה שלו. זו הסיבה שבגללה הוא פונה אל ר' יהודה צבי, בבקשה שיאמר לו תורה משמו של ר' אורי. ההנחה העומדת בבסיס הבקשה של הרבי מקאליב היא שאם ישמע דברי תורה משמו של ר' אורי, יוכל לצרפם יחד ולשרטט מתוך המארג המחשבתי העולה מתוכם את דמותו של ר' אורי.

בדיוק בשל כך ר' יהודה צבי אינו נענה לו. מי שישב שנים במחיצתו של הרב הגדול ר' אורי מסטרליסק איננו מסוגל לפרוס את דמותו של רבו הגדול לפרוסות של דברי תורה. הרושם שהשאיר המורה על התלמיד הוא רושם פנימי, רושם שאין לאל ידו לפרטו לפרוטות.

התשובה שמשיב ר' יהודה צבי מעניינת: "תורת רבי היא כמו המן, שמכניס ואינו מוציא".
במבט שטחי, לפנינו תשובה שהיא רצינית-למחצה והלצה-למחצה. כוונתו של ר' יהודה צבי היא בעיקר למילים "שמכניס ואינו מוציא", כלומר שאת תורתו של ר' אורי יש להכניס ולא להוציא. לדעתו, העברה של דברי התורה הללו הלאה הם בבחינת להוציא, והרי תורת רבו היא כמו המן, שאותו האדם קולט בלבד ואינו מוציא - כלומר אינו מעביר את הדברים לאחרים.

מובן שהדברים תמוהים. אנו יודעים עד כמה השקיעה החסידות בהפצת מעיינותיה החוצה. אנו יודעים את ערך ההעברה של תורות חסידיות מחסיד אחד לרעהו - ואם כן, מה טיבה של השתמטות זו של ר' יהודה צבי, בתואנה של השוואה למן, שמכניס ואינו מוציא?

עיון מעמיק יותר במקורו של הביטוי הזה - "מכניס ואינו מוציא" - ביחס למן, יביא אותנו להבנה טובה יותר של התייחסותו של ר' יהודה צבי. במדרש מובא ביטוי זה בהקשר לתלונותיהם של ישראל על המן. הם אמרו שכיוון שלאחר אכילת המן אין כל הפרשה של פסולת מן הגוף, הרי עתיד המן לתפוח במעיהם והם ימותו ממנו, שכן אין מאכל שאוכלים ממנו ואין מוציאים בגללו. אך בני ישראל לא ידעו שהמן "מכניס ואינו מוציא". הוא היה נבלע באיברים, וישראל היו כמלאכי השרת, מכניסים ואינם מוציאים.

יש לחם ויש לחם. יש לחם מן הארץ ויש לחם מן השמים. יש לחם שהוא שילוב של מרכיבים חומריים שנועדו להזין את הגוף. חלק ממרכיבים אלו הם הפסולת, שאינה נקלטת בגוף ויוצאת כפסולת. המן הוא הלחם מן השמים. הוא איננו המזון, אלא התזונה. המזון החומרי צומח מן הארץ. הוא ההזנה עצמה, הוא השבע, המילוי, הסיפוק. הוא שאמרו חכמים שהיה המן נבלע באברים - אין צורך להעביר את המן דרך כלי העיכול, משום שהוא איננו בא מן הארץ. המן מדבר בתזונה, בכוח המזין, ומשום כך הוא מכניס ואינו מוציא.

זוהי הנקודה בה אנו יכולים לשוב לדבריו של ר' יהודה צבי. הרבי מקאליב רוצה לקבל מר' יהודה צבי פרוסות של רבו, ר' אורי. הרבי מקאליב רוצה לקבל ממנו את המרכיבים שבסופו של דבר ייתנו את סך כל דמותו של ר' אורי. אולם ר' יהודה צבי אומר שהרבי הגדול היה כמו המן מכניס ואינו מוציא. הרבי איננו מרכיבים, הרבי הוא כוח ההזנה בעצמו. הרבי הוא הכל, הוא מציאות מופשטת שאי אפשר לנתח אותה בסכין חד של דברי תורה, ומתוכם להגיע להבנה של הדמות הגדולה.

משחש ר' יהודה צבי שאינו יכול לעמוד שוב בהפצרותיו של הרבי מקאליב, פתח את כפתורי מעילו, הצביע על לבו ואמר: "יביט מעלתו לתוך לבי וידע מהו רבי".

הוא אשר אמרנו: הרבי איננו חומר שאפשר להעביר אותו בשיעור. הרבי הוא הלב. הרבי הוא הדמות הנוצרת בתפיסתו של התלמיד, של החסיד היונק ממנו את דרכו בקודש. אפשר לנתח, לשרטט, לצייר ולאבחן את הלב; אבל את כוח הלב, את המצוי בין קירות הלב, אין איש שיוכל לדעת.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il