ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך משפטים

כפה עליהם הר כגיגית - עבודה בקטנות ובגדלות

179
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשות קבלת התורה
רגילים לחשוב שפרשת יתרו הינה הפרשה היחידה העוסקת במתן תורה ועשרת הדיברות, אך למעשה ישנן בתורה שלוש פרשות העוסקות בנושא זה. כבר בפרשת בשלח נאמר על החניה של ישראל במרה "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ" (שמות טו כה); בפרשת יתרו מתארת את מתן תורה עצמו ובה נאמרו עשרת הדיברות וכן בפרשתנו, פרשת משפטים, שפותחת במילים "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" 1 . ומסיימת במעמד דומה ואולי זהה ממש למעמד מתן תורה.
אם כך, ההקדמה למעמד הר סיני היא במרה, שם נאמר: "וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ". בדברי חז"ל נאמר שהעץ המדובר בפסוק הוא עץ החיים – התורה. כלומר הקב"ה מקדים לתאר את התורה עוד בטרם מעמד הר סיני, ובהקדמה זו אומר ה' לעם ישראל שבמבט ראשון התורה נראית מרה, דורשת, מחייבת ואולי גם כופה, אך למעשה יש להסתכל על הדברים בדרך אחרת – "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וֽיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם ". מתיקות רבה יש במשפטי התורה אשר הם "ומְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִֽים" (תהילים יט'). על פי זה מתבקש גם לומר שהמילים "וְשָׁם נִסָּהוּ " אינן רק מלשון ניסיון אלא מלשון רוממות, כמו הרמת נס ודגל, והקב"ה רומם את בני ישראל להסתכלות נכונה על דברי התורה על ידי הקדמה זו שנעשה במרה עוד טרם מתן תורה.
ישנו דבר נוסף המצוי בפרשתנו ורבים אינם מודעים למיקומו בפרשת משפטים והוא אמירת "נעשה ונשמע" (שמות כד ז). רבים חושבים שאמירה זו כתובה בפרשת יתרו אך כאשר מחפשים סביב הפסוקים המתארים את מעמד הר סיני אין מוצאים את הכרזתם של ישראל "נעשה ונשמע". שאלת מיקום המילים הללו מביכה רבים וטובים המחפשים פסוק נשגב זה בפרשת יתרו, עד כדי כך שיש חושבים שלא נכתב פסוק כזה... רק כאשר מגיעים "בשניים מקרא" לסוף פרשת משפטים, מגלים לפתע את צמד המילים הללו.
עם זאת, יש שתי דעות מתי אכן הכריזו בני ישראל "נעשה ונשמע". הרמב"ן (בפירושו לפרשתנו תחילת פרק כד') סובר שמשה קרא באזני בני ישראל את כל פרשת משפטים ולבסוף הכריזו ישראל כתגובה לדברי משה "נעשה ונשמע". וזה מעמד חדש שאינו מעמד מתן תורה עם עשרת הדיברות שכבר ניתנו בהר סיני בפרשת יתרו. לעומתו, רש"י (בפירושו לפרשתנו תחילת פרק כד' ובהמשך הפרק) ועוד סוברים שאמירה זו נאמרה עוד בטרם מעמד הר סיני כהכנה למעמד.
כאשר מתבוננים בסוף הפרשה, ניתן להבחין כי הפסוקים הכתובים לאחר כל פרטי הדינים המובאים בפרשת משפטים, מקבילים מאוד למעמד הר סיני. במידה ניכרת ישנה בפסוקים אלה בסוף הפרשה, חזרה על מעמד על סיני שמשמעותו הראשונית היא קבלת דבר ה' ומצוותיו לאור לימוד פרטי התורה המרובים הכתובים בפרשתנו. תהליך הדומה לתהליך אותו עובר גר הבא להתגייר. הרמב"ם מסביר שבתהליך הגירות יש שלושה שלבים, מילה, קרבן וקבלת עול מצוות. שלושת השלבים האלה רמוזים ומקבילים לפסוקים בסוף פרשת משפטים: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם" (שמות כד ה-ז), עד כאן שלושת השלבים ובסוף פסוק ז מובאות המילים המוכרות לנו: "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", ובפסוק אחריו נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
כדי להפנים את המשמעות העמוקה הנובעת משתי פרשיות אלו שמקיפות את פרשת משפטים משני צדדיה, נעיין בראשית הדברים בפשטי המקראות על פי הסברם של גדולי הפרשנים ומתוך דבריהם נוכל להעמיק במשמעות הפנימית של דבריהם ובעבודת ה' הנדרשת מאיתנו לאור זאת.
כפיית ההר כגיגית
על שיטת רש"י שסוף פרשתנו הוא מעמד הר סיני וההכנה אליו, יש מספר שאלות גדולות
(מעבר לשאלה הבסיסית מדוע לשיטתו מעמד הר סיני התפצל לפעמיים והחלק השני נמצא שלא במקום הטבעי לו) ואחת מהן עוסקת בשאלת כפיית ההר על בני ישראל. אמנם אפשר לפרש בדרך הפשט שאמירת 'נעשה' נאמרה על הדברים אותם כבר שמעו בני ישראל ו'נשמע' נאמרה על הדברים שעוד לא שמעו. אך חז"ל פירשו שצמד המילים הללו הולך יחד, ואם כן, לשיטת רש"י שהכרזה זו נאמרה במעמד הר סיני, מדוע יש צורך בכפיית ההר כגיגית, הרי ישראל מעוניינים לקבל את התורה מרצונם?
ידועים דברי הגמרא במסכת שבת (פח ע"א): "ויתיצבו בתחתית ההר. א''ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב''ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. א''ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא". ה'מודעה רבה לאורייתא' נועדה למקרה בו יתבע אותנו הקב"ה לדין נוכל לומר "אנוסים היינו" שהרי כפית עלינו את ההר. רוב הראשונים תמהים מדוע היה צורך בכפיה זו, והרי הכרזנו "נעשה ונשמע", אך אינם שואלים את צדה השני של השאלה על דברי הגמרא, כיצד ניתן לומר "אנוסים היינו" והרי בני ישראל הכריזו "נעשה ונשמע"?
על רקע השאלה הזו נדרש גם להבין מה היה סגנון אמירת "נעשה ונשמע". על פי דברי המכילתא דרשב"י מובן שאמירה זו היתה מיד לאחר הכפיה ומתאר ש"באותה שעה געו כולם ושפכו ליבם כמים בתשובה ואמרו "כל אשר דיבר ה' – נעשה ונשמע" (מכילתא דשרב"י פרק יט' לפסוק יז').
לפי דבריו, המיישבים אף את שאלת זמן האמירה, אמירת "נעשה ונשמע" לא באה מתוך כפיה אלא דווקא בעקבותיה, ובשל הצורך בכפייה שמעידה כביכול שאין להם הזדהות פנימית וטבעית עם המצוות, התעוררו ישראל לתשובה, ומתוך כך הכריזו – "נעשה ונשמע".
לעומת הדברים האלה, בתוספתא נאמרו דברים קשים הנראים כהפוכים:
וכן מצינו כשהיו ישראל על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע", ויפתוהו בפיהם, ובלשונם יכזבו לו, וליבם לא נכון עמו. ולא נאמנו בבריתו, ואע"פ כן – "והוא רחום, יכפר עוון ולא ישחית". (תוספתא בבא קמא ז, ט')
אם כן, מתעצמת השאלה – מה היה שם? מה התרחש במעמד הרי סיני, האם געו כולם בבכי או שחס ושלום ביקשו לגנוב את דעת המקום ברוך הוא?
עבודה בקטנוּת
הבעש"ט זי"ע (בליקוט דבריו עה"ת פרשת יתרו ז) מסביר את כפיית ההר כדרך בעבודת ה' בזמנים מסויימים:
שמעתי מפי מורי זלה"ה ע"ה, "לכך כפה הקדוש ברוך הוא על ישראל הר כגיגית" ללמד שגם שאינו חושק לתורה ועבודת ה', מכל מקום אינו בן חורין ליבטל רק יעשה בעל כרחו וידמה כמי שכופין אותו לעשות בעל כרחו. והוא דרך טוב לאיש ישראלי לימי הקטנוּת, שלא יבטל התמיד מעסק לימודו ועבודת השם יתברך גם שאינו חושק, דמכל מקום עושה מעשה:
חסד גדול עשה עמנו הקב"ה כאשר הטביע בנו באותם ימי חשק, הוד והתרגשות גם את האפשרות והיכולת לעובדו גם מכפייה. אמנם באותם ימים נפלאים היינו מלאי רצון שמכוחו הכרזנו קבל עם ועדה "נעשה ונשמע", אך בד בבד רכשנו את היכולת לעבוד את הקב"ה גם בימים בהם אין התרגשות ורצון רב. אילולא כפיית ההר כגיגית היינו מקבלים את התורה רק על דעת הזמנים הטובים בהם יש רצון לקיים אותה בשמחה וטוב לבב, רק בשביל המתיקות שבה ולא על מנת לקיימה גם כשהיא נראית לנו כביכול מרירה, או בימים של קטנוּת וחשכות.
לכן האמירה "נעשה ונשמע" מובאת דווקא לאחר פרשת משפטים, לאחר פרטות הדינים שעלולים להיראות כמצמצמים ומקטינים את ה"אורות הגבוהים" של מתן תורה בהר סיני. מעמד הר סיני המאיר והמרגש עוטף ומקיף את כל הזמנים בהם יש לקיים את התורה, בין ברצון ובין באונס, בין בשעות השגב וההוד ובין במרה ובפרטי המשפטים, וכל זאת ללמדנו אופן העבודה בכל הזמנים העוברים על האדם.
רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצה זי"ע כתב בספרו מי השילוח ביטוי חריף:
"המרחק מפרשת יתרו לפרשת משפטים הוא מאגרא רמה לבירא עמיקתא שבפרשת יתרו כתיב קבלת התורה וקרבת אלקים והפרשה הזאת מתחלת כי תקנה עבד עברי שהלך וגנב ונתפס ונמכר בבי"ד ... אך הענין בזה כי בכאן מתחיל עולם התיקון ..."
במבט חיצוני הפער בין ה"אורות" של עשרת הדיברות , לבין פרטי דיני נזיקין ועבדות הוא עצום, אבל המתבונן פנימה מבין שאדרבה זה התיקון השלם בו האורות מתגלים בפרטים של כל פינות החיים.
לימוד חשוב זה שייך מאד לדורנו המיוחד, המבקש "להתחבר" לכל דבר אותו הוא עושה ופעמים רבות חפץ להתנות את העשיה ב"חיבור"; ב"זרימה"; ב"חויה" וב"אורות". לכן כה חשוב בדורנו ללמד את דרך העבודה אף בקטנוּת.
על התופעה הזו, המיוחדת בדורנו, דיבר הרב עמיטל זצ"ל בישיבת הר עציון כבר בשנת תש"ס:
אני מבקש לדבר הערב על מה שקורה אצל חלק מהנוער הציוני דתי בחלק מהתלמודי תורה, במוסדות תיכוניים ובמכינות קדם צבאיות, ואני מניח שגם אצל חלק מישיבות ההסדר. איני מדבר הפעם על תופעות של חילון, שלצערנו קיימות גם במוסדות חינוך תיכוניים, אלא על נוער שומר מצוות שפיתח לעצמו אידאולוגיה חדשה. לפנינו תופעה מרתקת וגם מפליאה. מילת המפתח היא: "התחברות". הדבר היחיד והבלעדי המסוגל לחבר את אותם בני נוער לתורה ומצוות הוא מה שנקרא בשפתם "התחברות". סמכות ומחויבות, שני היסודות שבלעדיהם קשה לתאר אפשרות של חיים על פי תורה, הפכו לבלתי רלוונטיים אצלם. לא זו בלבד שמושגים אלו לא מדברים אליהם, אלא יותר מזה, עצם השימוש במונחים אלה (מחויבות וסמכות) על ידי בני שיחם גורם לנתק מידי, שכן ההתחברות שעליה הם מדברים היא התחברות אישית, אינדיבידואלית וחוויתית. הקיפה של תופעה זו לא ידוע לי, אבל יש לי הרושם שהיא הולכת ומתפשטת.
כאמור, את הדברים האלה אמר הרב עמיטל בשנת תש"ס, ומאז תופעה זו רק צמחה והתרחבה. אף המושגים עליהם דיבר הרב עמיטל התחדשו, וכיום הביטויים הם "מרגיש לי", "מדבר אלי" ודומיהם. התופעה הזו קיימת בשני סוגים של ציבור. בציבור שפניו החוצה, כאשר דבר שאיני מבין – איני מקיים; ובציבור שפניו, כביכול, פנימה שם באה התופעה עם נימוקים ופלפולים רבים, שהרי הקב"ה רוצה שאתפלל בשמחה וכעת "לא מאיר" לי להתפלל, או לחשוב שבוודאי מותר להסתרק בשבת בכל צורה שהרי בשבת יהודי צריך להיראות יפה...
כמובן שהרבה ברכה יש גם בתופעה זו המבקשת לחדור פנימה בכל מצוה ולא להסתפק בעשית מצוות כמצוות אנשים מלומדה, עשיה שעלולה להיות חיצונית נטולת לב והזדהות. כנראה דורנו ראוי להתעלות מעלה מעלה עם כנפי הרוח שיש בו ולחבר שמים וארץ ומעשה עם רוח. אבל חס ושלום להתנות את עבודתו יתברך רק כאשר הדבר "מאיר" לי, שאם כן נמצא ח"ו שהאדם עובד את עצמו ולא את בוראו...
המהר"ל זי"ע (בפירושו גור אריה לשמות יט, יז') מסביר שכפיית ההר מעידה על ההכרח העליון לקבל את התורה, ובלשונו: "אבל העיקר הפירוש אשר נראה פשוט, כי כפה עליהם ההר כגיגית לומר 'אם לא תקבלו התורה, שם תהא קבורתכם' לומר כי התורה היא הכרחית לקבלה ". אמנם יש הבדל גדול בין דברי הבעש"ט לדברי המהר"ל, שהרי המהר"ל הדגיש שהכפייה מורה על כך שהתורה טבועה בקרבנו ואילו הבעש"ט מסביר שהכפיה באה לחזק את היהודי בשעת קטנוּת מוחין. זו דוגמא נפלאה לפעולה שעשתה החסידות לדברי המקובלים. הבעש"ט מחדש לבוש לאותו תוכן אותו אומר המהר"ל, ואת אותה הבנה שהסביר המהר"ל אומר הבעש"ט בצורת העבודה הפנימית שלה. כלומר, כיוון שהתורה הכרחית לאדם הוא צריך וממילא גם יכול לקיים את המצוות גם בימים האפורים בעלי קטנוּת המוחין. הרבי מליובאוויטש זי"ע מסביר שדווקא העבודה בימי הקטנוּת מעידה על ההכרחיות ועל השייכות של התורה לאדם, מפני שרק את הדברים השייכים לי בצורה אמיתית אני מקיים אף בשעות הקשות.
כפייה ובחירה
על פי הדברים האלה ניתן להסביר את הגמרא במסכת עבודה זרה (כב ע"ב) "א''ר יוחנן בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא... ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן". הנחש הטיל בחוה את המחשבה שנכון לקיים דברים רק כאשר הם נחמדים ויפים "נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב ט), אך אם הדבר אינו כזה אין צורך לקיים אותו. זו זוהמה נוראה שרק במעמד הנשגב של מתן תורה הכולל בתוכו גם את פרטי המשפטים, פסקה זוהמתו, מפני שרק אז השכלנו להבין את השייכות הטבעית שלנו לחיי התורה, עד כדי כך שנקיים אפילו בלי לשמוע ובלי להבין.
כך מתורצים המדרשים הנראים כסותרים זה את זה. מצד אחד דברי המכילתא דרשב"י המתארת התעלות גדולה ונשגבת בשעת מתן תורה, ומצד שני דברי התוספתא הקשים המתארים מלאכת רמיה. במבט ראשון נראה שכריתת הברית בין בני ישראל לקב"ה באה מתוך שמחה ואהבה וניתן היה לחשוב שכאשר יגיעו לשעות משבר יהיה קושי רב בשמירת הברית וקיומה. ואם כן ברוממות הרוח של מעמד הר סיני יש מימד של רמיה מפני שבשעות הגדלות, מתמלא הלב באהבה ומעוניין בכריתת הברית, אך אין זה מעיד על היחס ההדדי והאמיתי בשעת הקטנוּת והקושי.
כאשר האדם מתעורר בתשובה אין זה מובן מאליו שהתעוררות זו תימשך לאחר שיירגע, לכן לאדם הצופה מבחוץ נראית התעוררות זו כרמאות. לכן, בנוסף לאמירת "נעשה ונשמע" על ידי בני ישראל הקב"ה הוסיף וכפה על בני ישראל הר כגיגית מפני שהכפייה מגלה את הרצון הפנימי של עם ישראל לכריתת הברית התמידית עם הקב"ה.
על תורה זו של הבעש"ט מובא בספר "מקור מים חיים" כך: " וביאר מרן הריב"ש טוב מאמר כפה עליהם ההר, ללמד שאף בעת שנסתלק החיות והתורה היא עליו למשא כבד יקבל על עצמו עול תורה, כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מיניה טב לעלמא, עד כאן לשונו. ועיין לעיל בפרשת וישלח אות י"ד שעיקר השכר הוא על מה שהאדם עושה בהכרח, עיין שם".
בדרך כלל מדובר בחסידות על התענוג והשמחה בלימוד התורה, אך פה מודגש דווקא השכר על ההכרח ועל המאמץ הכרוך בו. ודאי שלא צריך להרגיש צער לכתחילה, אך בכל זאת השכר העיקרי הוא על העובדה שהאדם מוכן לעבוד בהכרח גם כאשר הוא לא שמח בעבודה זו.
אין דור היותר זקוק לעבודת האתכפיא בימים הקשים מלאי הקטנוּת כמו הדור שלנו. וכאמור וודאי נטיית הדור בכללותו מורה על גדלות שהיא גם זו המחייבת את האדם להיות מסוגל לעבוד בהכרח ובמימד הכפייה 2 .
גדלות וקטנוּת
באמירת "נעשה ונשמע" מסתתר מסר נוסף, שמי שעושהו מובטח לו שגם ישמע ויבין. במילים אחרות, עבודת האתכפיא – לעשות דברים גם בקטנות ובכפיה עצמית, היא הדרך לעבודת האתהפכא המובילה לעבודה בהזדהות ובשמחה.
תיאור נפלא לתהליך זה, מצוי אצל רבי יעקב יוסף מפולנאה זי"ע, בעל תולדות יעקב יוסף, בספרו בן פורת יוסף (פרשת בראשית):
ובזה תבין התחלת מסכת קידושין "האשה נקנית בג' דרכים, בכסף בשטר ובביאה" וכו'... שיש ג' בחינות בעבודת ה'. גדלות ראשון על ידי סיוע וחסד הקב"ה האוחז בידו ומסייעו – נקרא אברהם. בחינה ב' שילך מעצמו הם ימי הקטנוּת והדין, שנקרא יצחק.
בשלבי ההתפתחות של נערים יש שלב בו הילד נהפך לנער, מעין גבר קטן. מיד לאחר מכן הוא מגיע לגיל ההתבגרות ונהיה קטנוני, בעל מוחין דקטנוּת, ורק לאחר מכן מגיע האדם לגדלות בפעם השניה. גיל ההתבגרות הוא דוגמא מצויינת לתקופה של קטנוּת המובילה לגדלות. נערים לעיתים משוטטים ולעיתים עוברים בין ישיבה לישיבה, בין גבעה לגבעה ומכיכר לכיכר, וכל זאת עם עוצמות אדירות הסובבות בעולם התהו. תפקידם של מוסדות החינוך בגיל הזה הוא לאפשר לנער לחוות את תקופת הקטנוּת שלו ולהכיל את המשברים הנובעים מתקופה זו, אך בד בבד לכוון אותם לגדלות המיועדת להם.
התהליך אותו מציג ר' יעקב יוסף מורגש היטב גם בקרב בעלי התשובה. בשנים הראשונות להתקרבותם הם מאירים ובטוחים בדרך שמצאו ללא כל קושי, אך אט אט הם מגלים שדרכם אינה סוגה בשושנים ויש קוצים ומניעות, התמודדויות ונפילות. זו עבודה במוחין דקטנוּת המובילה לגדלות אמתית. את האור והגדלות הראשונים מביא הקב"ה בחסד, ובשלב הקטנוּת מגיע גיל ההתבגרות המוביל לתקופה חדשה – גדלות אמיתית, שהיא המדרגה השלישית אותה מונה בעל התולדות:
בחינה ג' – שחוזר למדריגתו הראשונה, שכוסף וחושק בעבודת ה', שנקרא גדלות שני וכו', יעוי"ש.
ובזה יובן, שהקב"ה נקרא איש, שהוא "איש מלחמה", וישראל נקראין אשה, וזה שאמר הכתוב "האשה נקנית לבעלה", שיהיו נקראין אשתו כביכול "בג' דרכים". אחד בחינת "בכסף" בחינת חסד – ימי החסד שהקב"ה מסייעו בחסדו הגדול בתחילה ואז כוסף וחושק ומתלהב בתורתו ועבודתו ית', ואז נקרא גדלות ראשון.
אחר כך נסתלק זה ונקרא ימי הקטנוּת, וגם שאינו כוסף וחושק מכל מקום על צד ההכרח צריך לדבק את עצמו "בשטר" שהם אותיות הכתובים בספר שנקרא שטר, בין באותיות התורה בלימודו ובין בתפילה כאשר קיבלתי ממורי זלה"ה זה שיש סגולה וכו'.
עד שיחזור אחר כך להתענג בו ית' על ידי שבאו המוחין בתורה ותפילה שנקרא "בביאה" שהוא זווג ב' הנ"ל.
כאשר אדם עובר את עבודת האתכפיא מעשיו נהפכים לעבודה פנימית ומהווים חיבור אמיתי הנקרא ביאה והתחברות.
לקראת חודש אדר הממשמש ובא עלינו לטובה, ראוי לומר שכך גם ניתן להסביר את דברי הגמרא "הדור קבלוה בימי אחשוורוש". קבלת התורה הראשונה היתה בעלת אורות רבים, קולות וברקים, אך לאחר מכן נחרב הבית ובני ישראל גולים מארצם ועובדים את הקב"ה במוחין דקטנוּת וחוזרת זוהמת הנחש. בנס פורים מגיעה הגדלות השניה בה ברית התורה עם הקב"ה מגיעה מתוך בחירה וממילא קיים חיבור פנימי ואמתי. כעת מובנים דברי חז"ל על נס פורים: "ליהודים היתה אורה – זו תורה" (מגילה טז ע"ב), וכי עד נס פורים לא היתה תורה? אלא שהיתה תורה אך היא לא היתה בבחינת אורה מפני שבאה בכפייה. אך כעת, כאשר גדל, הבין עם ישראל שצריך לבחור בתורה ולעבוד את הקב"ה במוחין דגדלות.
ההתמודדות בנושא הזה מצויה בכל הדור כולו אך בייחוד בציבור הדתי, בו עבודת האדם בנויה על בחירתו האישית והיא טבע נשמתו.
אחד האדמו"רים החשובים והגדולים בדורנו הגיע בעבר לביקור בישיבה ארץ-ישראלית המושפעת והולכת בדרכו של הראי"ה זצ"ל וכאשר הוא ביקש לדבר עם המשגיח של הישיבה על מנת להתעניין במצבו הלימודי של קרוב משפחתו הלומד באותה ישיבה, הוא נענה שאין לישיבה משגיח. בתחילה הוא לא הבין כיצד יכולה להיות ישיבה ללא משגיח, אך המלווה שלו הצביע לו על בחור מסויים בישיבה וסיפר לרבי שאביו של אותו בחור הוא עורך דין ידוע וכבר שנים הוא מבקש מבנו להצטרף אליו לעבודתו, אך הבחור בחר מרצונו ללמוד תורה בניגוד לדעת אביו ולשכר שמחכה לו בעבודה כזו, ובחור שני בחר ללמוד למרות שאביו בעל סוכנות ביטוח מצליחה לוחץ עליו לבוא לעבוד עימו וכן הלאה. נענה הרבי שליט"א ואמר, אכן מי שכך בוחר מרצונו הטוב ללמוד אינו זקוק למשגיח...
הציבור הדתי רגיל לבחירה, ויתירה מכך, הוא כלל אינו מכיר את מושג הכפייה. בחור צעיר בציבור זה אינו צריך להיות רשום בישיבה בשביל שיהיה לו שידוך טוב, וודאי לא כדי לשמור על השידוך של אחותו... אבל לחינוך הזה ישנם גם מחירים גדולים מאד. מעבר לכך שפעמים רבות בוחרים בצד הלא נכון, פעמים רבות גם הבחירה הנכונה והראויה אינה באה מתוך קבלת עול, אלא רק כשמתאים ונוח. רק כאשר האדם יודע גם לכוף את עצמו ומתרגל ל"מסור את הנפש" על דברים מסויימים, אז הוא מבין שהדברים האלה שייכים וטבעיים לו כדברי המהר"ל, וסופה של קבלת עול וכפייה זו להביא לבחירה והזדהות אמיתית.
האדם מצווה לזכור את קבלת התורה בכל יום מפני שהיא מתחדשת בכל יום , ועלינו לקבל אותה בכל יום הן מצידה המוכרח והן מצידה הבחירי – כפיית ההר יחד עם אמירת "נעשה ונשמע", וכך ללמוד לעבוד את הקב"ה אף בתקופות הקטנוּת ולכוון אותן אל הגדלות האמיתית, אל החיבור האמיתי.
נזכה בעז"ה לקבל את התורה אף בפרשת משפטים בה מבוארים ה"דינים" של התורה ובעזרת הכרזת "נעשה ונשמע" בפרשה זו נזכה להמתקת הדינים בתקופות הקטנוּת ולהתעלות לעבודתו יתברך באהבה שלמה.




^ 1.וכך אף נאמר במדרש (שמו"ר משפטים ל): דָּבָר אַחֵר 'וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים', מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הַפָּרָשָׁה "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת", וְאָמַר כָּאן "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" - וְהַדִיבְּרוֹת בָּאֶמְצַע. מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיְתָה מְהַלֶּכֶת, הַזַּיִּן מִכָּאן וְהַזַּיִּן מִכָּאן וְהִיא בָּאֶמְצַע. כָּךְ הַתּוֹרָה, דִּינִין מִלְּפָנֶיהָ וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, וְהִיא בָּאֶמְצַע. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ, הַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת בְּאֵיזֶה נָתִיב אֲנִי מְהַלֶּכֶת, אֲהַלֵּךְ בְּדַרְכָּן שֶׁל עוֹשֵׂי צְדָקָה: בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט, הַתּוֹרָה בָּאֶמְצַע וְדִינִין מִלְּפָנֶיהָ וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, מִלְּפָנֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְדִינִין מֵאַחֲרֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים.
^ 2.



עוד בנושא משפטים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il