ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האבות ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית תולדות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

האבות

כרך א' שיעור ה'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

אברהם קראו הר
בעיוננו הקודם עמדנו על תרומתו הייחודית של אברהם אבינו לעיצוב המהפכה הרוחנית שבסופו של דבר אנו מכנים אותה "יהדות". עסקנו במימד המוסרי שחשף אברהם, והעמדתו כמימד העיקרי בהוויה האנושית, לעומת מימד ההישרדות שאפיין את התרבות הקודמת המפותחת והמשוכללת. אז עלתה השאלה: מהו הערך המוסרי של החיים, של כל אותם דעות, שיכלולים, פיתוחים והישגים שהיו בתרבות הקודמת? אברהם תורם את המימד החדש. בתוך התהליך הזה של עיצוב התפישה החדשה, ישנה אבחנה בין אברהם ליצחק. במה? אברהם הוא המהפכן, הוא הראשון, הוא זה שנושא על גבו את התפנית. יצחק נולד כבר בתוך ביתו של אברהם ולא בביתו של תרח, לא בבבל, באור כשדים, לא בתוך תרבות אלילית העוטפת מכל צד. הוא נולד כבן למי שיישם את הבית החדש, לאברהם ושרה. מבחינתו זהו כבר "שדה".

כל אחד מהאבות חושף פן נוסף וחדש בתוך התפישה הזו, בתוך הבשורה החדשה. "אברהם קראו הר". אל ההר צריך להעפיל, והדבר דורש מאמץ מיוחד. ראשית, עצם ההחלטה. כשאדם רואה לפניו מכשול הוא יכול להחליט שלא ללכת בכלל, או לעקוף וללכת סחור סחור. ההחלטה להעפיל אל ההר היא החלטה בעלת משמעות, היא התנתקות מסדר החיים הקודם. אברהם העפיל אל ההר. "יצחק קראו שדה". שדה הוא שטח מיושב. תולדותיו של יצחק מתחילים באופן משמעותי כאשר הוא יחד עם אברהם על ההר, בפסגת הר המוריה. מעשה העקדה הוא פסגת ההר מבחינת אברהם, ותחילת הדרך לגבי יצחק.

עקדת יצחק
הרבה דרגות עבר אברהם עד שהגיע לפסגה זו: יציאה מאור כשדים, חיפוש, הגעה לארץ ישראל, ירידה למצרים, חזרה ממצרים, הפלא שבלידתו של יצחק, היפרדותו מלוט, דין ודברים עם הקב"ה על סדום, המלחמה שנלחם במלכים. הקב"ה מנסה את הצד המוסרי של אברהם, את נאמנותו. לכאורה זו נאמנות עיוורת, עובדה היא שאברהם נצטווה לעשות מעשה שלעולם הוא לא היה מעלה בדעתו לעשותו: לקחת את בנו יחידו אשר אהב, את יצחק, ולשחוט אותו.

ישנם הוגי דעות שדווקא במעשה זה מבחינים בין בחירה רציונאלית לבין אמונה שהיא נאמנות עיוורת, הליכה אחר הצו גם אם הוא נוגד את כל שיקול הדעת הסביר, האפשרי, המתקבל. זו פרשת הדרכים. שיקול הדעת הרציונאלי מעבר אחד, והאמונה מהעבר האחר. זו עמדתו של אחד מחשובי הוגי הדעות בתקופה החדשה, סרן קירקגור, שנחשב למייסד הזרם האקזיסטנציאליסטי (פילוסופיית הקיום) בפילוסופיה המודרנית. הוא היה נוצרי דתי, וכתב מאמר חשוב מאד, שידוע בעולם כולו, על עקדת יצחק.

אבל האמת שזו אינה נאמנות עיוורת במובנה הפשוט. מדוע? נכון שיש כאן מעשה שלא היה עולה בדעתו של אברהם עצמו, ובזה כמובן הניסיון, שהרי להציע למישהו דבר מה שהוא בלאו-הכי היה עושה, אינו נחשב ניסיון. כאן ישנה הכרעה ובחירה. הכרעתו של אברהם ובחירתו הן על מנת להעפיל שלב נוסף על ההר הזה, כלומר, להשיג קרבת אלוקים שלא הייתה קודם. וזאת משום שאברהם הוא הראשון שיוצא מכל השיקולים הרגילים של התרבות הקודמת, תרבות ההישרדות, ומעמיד את הרובד המוסרי כרובד המייסד העיקרי של חיי אדם.

כאן נשאלת השאלה: האם אפשר להעמיד שיקולים של העולם הזה, של החיים הרגילים בעולם, אם גם חיים של אהבה וחיבה בין אב לבן ובמיוחד לבן הזקונים הזה, האם ניתן להעמיד זאת מול סוג אחר של חיים?

כמעט כל חייו השתוקק אברהם לחיות במחיצתו של הקב"ה, זהו המניע העיקרי שלו. לחיות במחיצת הקב"ה פירושו של דבר בשביל אברהם - להעדיף את השיקול המוסרי על פני שיקולי ההישרדות והנוחות. אלא שגם השיקול המוסרי קשור לחיי העולם הזה, כי כל עוד אדם חי בעולם, הכל קשור לחיי העולם הזה. הקשר הזה הוא קשר פרובלמטי בשביל אברהם, ובשביל כל אחד. זהו קשר המעמיד את העיקרון המוסרי הטהור בשאלה, בספק מסויים, שמא המשיכה לחיי העולם הזה, לנוחות, לעצם ההישרדות, היא מעוותת, מקלקלת את השורה, ויוצרת אשליה של שיקול מוסרי, אך בעצם זהו רק תחליף לשיקול המוסרי הטהור.

אברהם גילה והחליט שמקור המוסר הוא לחיות במחיצתו של הקב"ה, למרות שזה אינו מוסר אנושי רגיל. ישנו מוסר אנושי רגיל, להיות אדיב, מנומס, עוזר, ואפילו להעדיף אי נוחות מסוימת בגלל רצון לנהוג בדרך ארץ. זה יפה מאוד, אולם זהו מוסר שממילא הוא תחום בתוך גבולות העולם הזה, כי העולם הזה מעניק את הערך למעשה מוסרי או לא מוסרי. אם פרסת לחם לרעב, עשית מעשה מוסרי שהוא כולו בתוך העולם הזה, כי רָעָב זהו עניין פיזיולוגי ועוני הוא דבר מצוי בעולם. אצל אברהם, לעומת זאת, הצד של קרבת אלוקים מוסרית הוא שהופך להיות השורש והעיקר, ולכן הערך המוסרי איננו מוגדר על ידי ההוויה של העולם הזה, הרגיל.

אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא כמובן הבחירה למות על קידוש ה'. מבחינת המוסר המוגבל על ידי חיי העולם הזה, בשום נסיבות שהן אין זה טוב למות. צריך להיטיב ולשפר, אך לא למות. כאן יש שיקול שבא מעולם שונה, מרובד אחר של קיום. מוות על קידוש ה' נחשב לעוצמת חיים שמעבר לחיי העולם הרגילים. זוהי עוצמה אדירה של חיוניות, החלטה וגבורה שמעבר לחיי העולם הזה. כל כך מעבר לעולם הזה, עד שהיא בכלל אינה חלק ממנו, ויש היפרדות ממושג החיים המובן והמקובל.

והנה אברהם נדרש להכריע בין המוסר הרגיל, היפה והנאה מאוד, אך המוגדר על ידי העולם, שכל ערכו הוא לפי ערך העולם הקיים והמקובל; לבין מה שמעבר לכך, וזו קרבת אלוקים. זהו סוג של חיים שאיננו מוכר בחיי היום יום. אברהם טעם מן החיים האלה דרך הדיאלוג שלו עם הקב"ה. בעולם הזה הרגיל, התענוג מתבטא בהנאה ובחיוניות שיש לו לאדם ממה שהוא מגדל בשדה, ממשפחתו, מנופים יפים מאד, מתחושת בריאות. אברהם טעם סוג אחר של חיים בנוסף לחיים הרגילים, ואלו הם חיי הקרבה לדבר מה שקשה לתפוש אותו בשיקול רציונאלי. לא ניתן להגדיר את הישות הזו, ולכן היא נקראת 'אָיִן'. אנחנו אומרים שהעולם שלנו נברא יש מאין, כלומר, מה שאנחנו מכירים זהו ה'יש', ומה שמעבר לנו הוא ה'אין'. הקשר עם הקב"ה זהו קשר עם ישות שאיננה מוגדרת על ידי קטגוריות מקובלות של חשיבה והתנהגות השייכות לעולם הזה, ומשום כך נקראת הישות הזו 'אין'. ובכל זאת יש קשר איתה, ישנו דו-שיח. הדו-שיח לעולם אינו רק מילים, להיפך, המילים הן החלק הקטן ביותר. הדו-שיח הוא עצם הקירבה, החוויה, תחושת החיוניות.

עומק עוצמת החיוניות שבקשר הזה, הועמד בניסיון העקדה אל מול עומק תחושת החיוניות של האדם בעולמו. ומכיוון שאברהם כבר יצא בהרבה מאוד מובנים מהחיוניות של העולם כדי לחפש את הקשר החדש, כדי לחפש את החיים המיוחדים, נוכל להבין שהוא אינו נדרש כאן לסתם נאמנות עיוורת, אלא שנשאלה השאלה: האם הוא יצעד הלאה במעלה ההר? האם יש בו כוח לצעוד עוד צעד אחד, להעפיל לגובה של קיום שהוא לא ידע קודם?

השיקול של אברהם איננו עיוור, הוא מתאים מאד לדרכו הקודמת. הוא אמנם לא היה בוחר בדרך זו דווקא, כי בכלל במפגש בין ה'יש' ל'אין', בלתי אפשרי לבחור ב'אין', משום שאינך מכיר אותו. אין לך שום אפשרות לומר "אני אעשה כמו האין". רק כשהדבר מתגלה אליך אתה יכול להתמודד אתו. וכאשר נצטווה, מכיוון שהדיבור היה דיבור גלוי, ההחלטה של אברהם מתאימה לדרכו הקודמת, והוא מעפיל אל ההר. הוא לוקח את בנו יחידו אהובו, והולך עמו יחדיו, רק שניהם על ההר עצמו. לא בכדִי הקורבן המיוחד הזה נקרא קרבן עולה, "והעלהו שם לעולה" 1 , כלומר יש כאן מימד של עליה והתעלות. נכון, יכול להיות שהניסיון היה נראה כהתנתקות מהעולם הזה, שההתעלות הזו פירושה היה התנתקות פיזית, אך גם לזה היה מוכן אברהם. זהו השיא האדיר של דרכו, וזו ההתחלה של יצחק.

שאלה: גם במוסר הרגיל ישנה מציאות שאדם מוסר את נפשו. כל חייל צרפתי היוצא למלחמה יוצא מגבולות העולם, ודבר זה הוא במסגרת המוסר הרגיל שלו.
תשובה: זו נקודה חשובה מאד. באמת, מה ההבדל בין מסירות הנפש על קידוש ה' לבין מסירות הנפש של כל חייל במלחמה למען מולדתו וארצו?

ההבדל הוא כהבדל שבין שתי התרבויות, תרבות ההישרדות והתרבות החדשה, שמבשרה הוא אברהם. אם תופשים אנחנו את האדם כאחד היצורים החיים הרגילים, הרי שמוכר לנו עיקרון השולט בטבע, שלמען הצלת המין - היחיד מוסר את נפשו. זה נכון אצל נמלים, דבורים, זאבים, דובים וציפורים, וזה נכון גם אצל בני אדם. כלומר, זוהי שאלת הישרדות רגילה. מלחמה פורצת בדרך כלל על נכסים, בתים, אדמות, שליטה, דברים שהם הישרדות רגילה. החלטתו של האדם למות על קידוש ה' נובעת ממערכת שיקולים שונה מאוד. לא הישרדותית במובן הפיזיולוגי, גם לא של יחיד למען החברה, שעדיין זו הישרדות פיזיולוגית. זו החלטה לבטא ערך מסויים, הנוגד את ערך ההישרדות, לא רק האישית, אלא גם הכללית. ההחלטה היא אישית כמובן, אך היא מבטאת עקרון כללי. ערך ההישרדות שהוא מוסרי על פי המוסר הרגיל נדחה כאן מפני ערך אחר, רוחני, וגם הוא מוסרי, אלא שהמוסר מוגדר על ידי מערכת אחרת של שיקולים. נכון שבהשוואת התוצאה התקבלה תוצאה שווה, זה מוסר את נפשו וזה מוסר את נפשו, כאן וכאן יש מעשה גבורה, אולם זה מוסר נפשו מתוך מערכת ידועה בטבע, ואילו זה מתוך מערכת שיקולים שונה.

יצחק קראו שדה

ובכן, אברהם מגיע לפסגת הביוגרפיה הרוחנית שלו, ומאותו מקום יצחק מתחיל. מבחינת יצחק אין למעלה מזה, וכשאין גבוה יותר - ישנו מישור. תיתכן כמובן גם אפשרות של ירידה למטה מזה, וזו כבר הידרדרות. אם אדם נשאר באותו גובה - זהו מישור, שדה. מה שעבור אברהם הוא סוף תהליך ההעפלה, אצל יצחק זו תחילת דרך ממנה הוא ממשיך. אכן, העקדה היא האירוע החשוב ביותר שאירע ליצחק. כאשר יעקב פונה אחר כך לקב"ה הוא משתמש בכינוי "פחד יצחק" 2 . כלומר, היראה שנקבעה באותו מעמד היא התכונה הבסיסית והיסודית שמלווה את יצחק. הוא זכה לסוג מסויים של התגלות שבלתי אפשרי לדרוש מעבר לה. תרומתו של יצחק לעיצוב תפישת העולם החדשה היא היציבות של הגבורה.

ממצב שהוא על גבול השמים והארץ, על גבול החיים והלא-חיים ומה שמעבר לחיים, קל מאוד היה שלא להחזיק מעמד. קל מאוד היה ליפול לתהומות הייאוש שנובעים מאי ההבנה המוחלטת של דרכי ה', מאי הבנה כיצד השמים והארץ יכולים להיות נושקים אהדדי, שיש קיום לחיים וישנו גם מה שמעבר לחיים. זהו קושי נורא מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה אמוציונאלית, רגשית. קשה מאד לקיים את הנקודה הזו כנקודת יסוד לכל החיים. אפשר לברוח, לסגת וליפול. ויצחק חושף את היציבות, את הגבורה שבהתגברות מתמדת על הנפילה והנסיגה. מי יכול להישאר תמיד על פסגת ההר?! אפילו מטפסי הרים אינם חיים על פסגות ההרים, אלא עולים ויורדים. יצחק נשאר. ההר הפך להיות שדה, מישור, מהרובד הזה הוא איננו יורד עוד לעולם. זהו מישור אחר של קיום. צריך המון כוח כדי להגיע לזה, ולא פחות מכך צריך כוח על מנת להישאר שם.

לעומת התפרצות הכוחות האישית של אברהם, הרצון לתקן את הכל, לשנות את הכל, לראות את הכל בפרספקטיבה שונה, היראה והגבורה של יצחק הן הפן הנוסף המאפיין את הקיום היהודי, שהוא קיום במחיצתו של הקב"ה. קיום של חיים ברמה שונה של התייחסות. הרעב והצמא, הנישואין, ההולדה והמוות, הברכות, שוב אינם עוד פעולה של האדם כדי לשרוד, אלא פעולות בעלות משמעות שונה. זוהי הרמה האחרת, זהו המישור שיש לקבוע אותו כמישור של קיום.

יצחק נשאר עקוד, קשור. הוא אינו נשחט כמובן, ואף מלכתחילה לא היה צורך לשחוט אותו, אולם היה צריך לבוא אתו אל הפסגה ואל המזבח ולקשור אותו. הוא נשאר עקוד כל חייו. לאברהם היו ניסיונות, מצבו לא הוגדר מראש. מצבו של יצחק כבר הוגדר. כל סוג של קשירה ועקדה זו הגדרה. מצבו התברר, הוא ישנו, הוא הישג שקיים.

יעקב מול עשו
לאברהם היו שני בנים משתי נשים, יצחק וישמעאל. הבעיה הייתה ברורה: מי ימשיך? אך גם ההכרעה והבחירה היו די ברורות. אבל ליצחק אישה אחת, שנבחרה על פי השיקול המוסרי של דמשק אליעזר. אמנם, אברהם שלח לבחור לפי הייחוס, אך אליעזר בחר על פי השיקול המוסרי כפי שמתאים לביתו של אברהם, לרוח הקיימת בו, לחידוש העיקרי שבביתו. היא נבחרה והובאה אליו, ונולדו לה שני בנים תאומים, עשו ויעקב. עכשיו השאלה היא: כיצד המישור הזה, השדה הזה, יתבסס? מי יבסס אותו מבין שני הבנים, עשו או יעקב?

עשו הוא איש השדה: ריח בגדיו כריח שדה, שם הוא צד, שם הוא מוצא את המציאות שלו, והוא מסופק לגמרי על ידי השדה. השדה אשר ברכו ה' נותן לו את כל מה שהוא צריך, את הציד, את הפירות ואת היבול, כשם שהשדה נתן ליצחק מאה שערים, כלומר, מאה פעמים יותר ממה שזרע. הרובד הזה של המציאות הוא מלא ברכה ועשו נהנה ממנו, הוא מביא את זה הביתה, וגם יצחק נהנה ממה שעשו מביא לביתו, משום שזהו השדה שלו.

ואילו יעקב שונה. הוא יושב אוהלים, ואינו יוצא אל השדה. הוא כאילו אינו מכיר בהישג הזה, במוגדרות הזו של החיים. הוא יושב באוהל. אישיותו לגמרי לא ברורה. מה טיבו של האיש התם יושב האוהל, שאינו נהנה מן השדה? הוא איננו ממצה את ברכת ה' אשר בשדה. שמא הוא מחזיר את הכל אחורנית? מדוע אין הוא חי בתוך המציאות הזאת? זו שאלה חשובה מאוד.

אנחנו מכירים את אישיותו של עשו. הוא פעלתני, עושה מה שעושה ומביא את הברכה הביתה. אך מהי אישיותו של יעקב? איננו יודעים. יעקב מכין נזיד עדשים, ומנצל את חולשתו של אחיו על מנת לקנות ממנו את הבכורה, אי אפשר לומר שמעשה זה עוזר לנו לבחור בו כאח החשוב, הממשיך. אין זה פשוט כל כך. השורש הזה של " ויזד יעקב נזיד " 3 מזכיר לנו זדים, יש פה אולי איזו כוונה, אולי זו פעולה זדונית, לא המרק חשוב כאן אלא הכוונה. הכנת נזיד היא פעולה מכוונת: אדם מכניס מים ועדשים לקדרה, ומתכוון "לבשל" את העניין הזה. מתרחש כאן משהו, ועדיין איננו יודעים בדיוק מה.

יעקב קונה את הבכורה. מהי משמעות הדבר? האם הבכורה היא באמת קניין, או שהוא רוצה רק לנסות את אחיו כיצד הוא מתייחס לבכורה, כיצד הוא מתייחס לכך שהוא צריך להוביל את הדרך של סבא ואבא? מהי הבכורה ולשם מה צריך אותה?

בכור הוא המוביל. כיצד עשו מתייחס לבכורה הזו? לכאורה הוא מסתפק רק במה שקיים. הוא אינו רוצה להוליך את זה לשום מקום, אין לו עניין להוביל את זה הלאה. להיפך, הולכת ומסתמנת כאן הסתאבות של אותו דבר גדול כאשר הוא איננו מובל קדימה.

הציד הוא הבעיה. נדמה שאפשר לנצל את השדה כדי לצוד ממנו. הדבר הופך להיות מקרי. אמנם יש הרבה מקרים טובים ויש הרבה ציד, אך ציד אינו דבר מכוון. נכון שמניחים מלכודת, אלא שעיקר העניין איננו מכוון, אלא מקרי. אם ישנם בסביבה בעלי חיים או ציפורים - הם ייתפשו, אך אם אין - לא יהיה ציד.

בנוסף דורשים חז"ל שהיה עשו צד בפיו 4 , היה רמאי. גם זה מקרי, אמנם הוא הניח מלכודת, אבל אם פלוני לא ייפול בתוכה - לא יצודו אותו. עשו איננו בונה כאן משהו חדש, הוא מתבסס רק על הברכה המצויה, רק על העובדה שממילא תבוא הברכה, ותמיד יהיו כאלה שאפשר לצוד אותם. זוהי הסתאבות, זו הפיכת דרך למקרה, הפיכת העיקרון המוסרי למשהו אנטי מוסרי, מזדמן. כאילו שבעצם חשיפת האפשרות להתקשר למקור הכל, ניתנת הזדמנות לנצל את אותו המקור באופנים הפשוטים והנחותים ביותר. אנחנו מצמידים כאן את ההישג האדיר אל העיקרון הקודם של ההישרדות הפשוטה. ההישג הוא כל כך גדול, הגענו לקשר עם אלוקים שהקודמים לא הצליחו להגיע אליו, אך מה אנו עושים עם זה? נהנים מהציד... שורדים...

יעקב קראו בית
יעקב הינו יושב אוהלים, הוא בעל כוונות, הוא 'מבשל' משהו. אנחנו לא נכיר אותו עד אשר יהיה מוכרח לצאת מהבית, לצאת מהאוהל, נאלץ לברוח, רק אז הוא מתגלה. יעקב קורא לקב"ה "בית", כלומר, הוא בונה משהו בשדה הזה. בית הוא שילוב בין הר לשדה. אף שההר הוא טבעי, הרי שהעדפתו על פני העמק, היינו ההעפלה מן העמק שבקיום הראשוני אל התכונה המוסרית הקיימת כבר בנפש - זוהי עליה קשה מאוד, מהפכנית. שדה הוא המישור, והמאמץ כרוך בעיבודו. בית זו עשייה מתוך בחירה, התנשאות לגובה המבוססת על המישור הזה.

שלושה מימדים הם בית. את הגובה נתן ההר, ואת הרוחב נתן השדה. המימד השלישי הוא העומק, הנפח, המלאות - זהו הבית. את הנדבך הזה מוסיף יעקב, את זה הוא בונה על ידי אישיותו. הוא מוביל את השדה להיות בית, לא ציד, אלא דבר קבוע, מבוסס, ברור. ברכת אלוקים איננה מקרה. על בסיס מה שהושג נבנה עכשיו עוד משהו, נבנה בית, "בית יעקב". הוא מוצא את 'בית אלוקים ושער השמים' 5 , הוא פותח שער נוסף. עשו אינו זקוק לשערים, כל השערים כבר נפתחו בשבילו, הוא כבר בפנים. יעקב צריך לפתוח עוד שער לשמים, מעבר לשערים שכבר נפתחו קודם לכן על ידי אברהם ויצחק. זוהי דרך, ומוצב שם סולם. הוא ממשיך לאחד את הדבר, שנדמה היה אצל אברהם שהוא בלתי אפשרי לאיחוד בניסיון הגדול של העקדה, ניסיון שפירושו - התנתקות מהחיים הנוכחיים ועליה לרמת חיים אחרת, ואברהם היה מוכן להתנתק, משום שהעפיל אל חיים חשובים יותר, אמיתיים יותר ונכונים יותר. אבל באמת לא היה צורך בניתוק פיסי, אלא רק בהתנתקות פנימית, שתשחרר אותו מתפישת העולם הקודמת, כדי שיוכל לחזור ולראות את הכל באופן אחר. לבצע אותן פעולות של אכילה וקיום משפחה, אך עתה הן תהיינה בעלות משמעות שונה לגמרי. את המימד הזה בונה יעקב למציאות קבועה של משפחה, שבט ועם. אמנם הדבר כבר הונח ביסוד, אברהם הוא "אב המון גויים", כבר מלכתחילה כך היה צריך להיות. אבל איך וכיצד יתרחש, אי אפשר היה לדעת.

המשמעות המרכזית של העקדה היא המהפכה הנפשית הפנימית. התנתקות מהעולם הזה ובחירה מוחלטת בקשר עם אלוקים, ואז ראיית העולם הזה ושיבה אליו מתוך פרספקטיבה שונה. אבל קודם כל צריך להיות המאמץ הזה, הנכונות הזאת להתעלות מוחלטת ללא שום עוגן שמחזיק, ללא שום יצר שעדיין כובל. הכל מתבטל אל חיי החיים, אל מה שמעבר לחיים. רק באופן זה החיים מקבלים את ערכם ומשמעותם, ומתוך כך ניתן יהיה לבנות חברה שלמה מסוג אחר.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il