ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יוסף - דעת הזמן ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישב Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

יוסף - דעת הזמן

כרך א' שיעור ו'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

מימד הזמן וההעלם שבו
במסענו אל שורשי ההווה והעתיד עסקנו בתקופת האבות, על התפנית והמהפכה הרוחנית הגדולה של ביסוס מושגי היסוד ביחס שבין אדם לאלוקים. מושגי יסוד, שכוללים את כל תפישת האדם את עצמו, את עולמו ואת מציאותו. ראינו כיצד המושג הבסיסי הזה הלך והתעמק ולבש פנים שונות מאברהם ליצחק, ומיצחק ליעקב, כיצד עוצבה העמדה המיוחדת, שאחר כך מונחלת אל העם בכללותו באמונת ישראל. פרשה חשובה מאד מסיימת את תקופת האבות ופותחת את תקופת העם לרבבותיו, היא פרשת יוסף ואחיו. כל אחת מדמויותיהם של יוסף, יהודה, ראובן, שמעון ושאר האחים דורשת עיון לעצמה, אך אנו נתבונן בנקודה אחת חשובה ביותר דווקא כאשר עוסקים בהוויה של עם שלם. מן המושג הבסיסי של יחס בין אדם לאלוקים שהתגבש אצל האבות, עוברים אנו לפן נוסף, והוא: כיצד דנים את אותו המושג עצמו כאשר הוא משתקף במציאות ההיסטורית של זמן?

המציאות ההיסטורית בכללותה, פירושה שלב ועוד שלב ועוד שלב, סיפור בפרקים שונים ותולדות שונות. כל פרק נולד אחרי פרק אחר, אך על פי מה שאנו רואים בפרק אחד, אין אנו יודעים עדיין מה יהיה בפרק הבא. אמנם, איזהו חכם הרואה את הנולד, אולם עד כמה ניתן לצפות את העתיד? פרק אחד קדימה? שניים? ומה פירוש לראות את הנולד? האם ישנה אפשרות אחת או שישנן מספר אפשרויות?

לאברהם, יצחק ויעקב הייתה התגלות ודיבור אלוקי ישיר, הוראה מפורשת לחיות באופן מסוים. אך לאורך ההיסטוריה אין זה כך, לא תמיד הקב"ה מתגלה אלינו ונותן לנו הנחיה מפורשת. בנוסף לכך אנו חיים תמיד בזמן מסוים, ולא בזמן אחר, כלומר העתיד נסתר מאתנו, זוהי עובדת קיום בסיסית. אין באפשרותנו לראות כעת את הרגע הבא, ומשמעות הדבר שנכנס כאן מושג של הסתר פנים מסוים. הסתר פנים לאו דווקא כתוצאה מעונש או חרון אף, אלא כמושג בסיסי בחיי אדם. מה האדם עושה עם ההסתר הזה, עם העובדה שהעתיד נסתר ממנו ושאין לו הנחיה אלוקית מפורשת בכל עת שיחפוץ בכך? זוהי שאלה בעלת חשיבות עצומה לעניינה של אמונת ישראל. כיצד אנו חיים עם ההסתר שבזמן?

והנה מעשה נורא: האחים מוכרים את יוסף. מורידים אותו לבור ורוצים להסתיר אותו מן המציאות. הם לא רוצים שהוא יהיה יותר במציאות, הוא מפריע להם בחלומותיו. החלומות, כמו כל נבואה, הם פלישה אל אותו הנסתר שהמציאות הרגילה של האדם כוללת אותו. קשה להתמודד עם מישהו שאומר שהוא יודע מה יהיה, לכן רוצים להעלים אחד כזה.

במידה רבה הידיעה מפריעה. זהו אחד הלקחים הקשים. יש שידיעה עוזרת, ויש שהיא מקלקלת או מכאיבה, "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" 1 . אמת, בענין הזה הידיעה שהם עתידים להשתחוות ליוסף לא החמיאה לאחים. אבל מעבר לכך - עצם הידיעה היא פרובלמטית. הם רוצים לחיות כפי שהם חיים, ואילו יוסף אינו רוצה להמשיך כך, גם מבחינה מוסרית, ולכן הוא מוציא את דיבתם של האחים.

אמונה בעת הסתר פנים

אמנם, מכיוון שיוסף ידע יותר מדי הוא היה אהוב לאביו, כי האבות היו נביאים. ההתגלות האלוקית לאברהם, יצחק ויעקב בכל שלב משלבי חייהם היא נקודת המשען, זהו הדבר שמייחד אותם. יוסף, מבחינה זו, הוא המשך האבות, הוא כאחד האבות, הוא דומה יותר לאביו. דווקא לו קורה מקרה של היעלמות והסתר פנים. בזה הוא חושף עיקרון חשוב מאוד. הוא יורד מצריימה, ועתה הוא כבר אינו יודע את העתיד. הוא נמכר לעבד, יושב בבית הסוהר, ולאחר מכן הופך למשנה למלך. האחים יורדים למצרים, וכשיוסף מתוודע אליהם, הוא מוסיף משהו שצריך לענות על שאלת ההסתר, על שאלת ההסתוריה: "אתם חשבתם עלי רעה - אלוקים חשבה לטובה" 2 ! זהו העיקרון המנחה בתקופה של סתר ובהתנהגות של סתר. אתם רציתם להרבות את ההעלם, להעלים אותי. סיפרתם לאבי שאני מת, שנעלמתי מהמציאות. אך אלוקים חשבה לטובה.

ישנו סתר שהוא ביסוד טבעו של אדם. השאלה היא כיצד מתמודדים עם המציאות הזאת, עם תקופה כזאת, עם התכונה הנפשית הזאת? יוסף חושף עיקרון שמשלים את העקרונות הראשונים של האבות: "אלוקים חשבה לטובה". על זה אומרים חז"ל שיעקב שלח את יוסף מעמק חברון, וכי חברון בעמק נמצאת? אלא "מעצה עמוקה" 3 . קיים עומק של נוכחות אלוקית. העומק הזה פירושו התגלות שאינה חשופה, שאינה על פני השטח. האחים מכרו, הסוחרים הוליכו, פוטיפר קנה, אח"כ השליך לבית הסוהר; זה ירד לבור ועלה ממנו, אלו התכוונו לכך וזה התכוון לכך, זה עסק בשקו ותעניתו, יהודה עסק בבעיותיו, והקב"ה בורא אורו של משיח 4 . כל אחד עוסק במה שחושב שהוא עוסק, אך בסופו של דבר הכל מוביל לאורו של משיח. זוהי ה"עצה העמוקה" - העומק שקיים מעבר לכל מה שמתרחש, מעבר למה שגלוי וחשוף מצד הנפש, הזמן והכוונה.

מה יכול להיות נורא יותר מזה שאדם נמכר לעבדות, וסכנת מוות מרחפת על ראשו בנכר? האם ניתן לתאר מציאות רחוקה יותר מהתגלות אלוקית? זו התוספת החשובה של יוסף המבארת את המציאות של אומה. שאלה גדולה היא כיצד ציבור גדול, אנשים רבים עם כוונות רבות, חולשות וחסרונות, יכול להתמודד עם הנוכחות האלוקית. הבחירים שבבריאה, אלה שזיככו את עצמם בתכלית הזיכוך, אלה שבמודע כל ימיהם היו מוכנים לכל מסירות נפש על מנת לזכות להתגלות אלוקית - זכו לה. אבל איך יתמודד עם זה ציבור עצום של אנשים בעלי כוונות שונות ומצבים שונים, מצבים של אונס, הכרח, טעות, שגגה, חולשה וזמנים שונים. איך במצב כזה אפשר להתמודד עם הנוכחות האלוקית? איפה במציאות כזו מונח עומק ההתייחסות?

את זה מוסיף יוסף בנכר. הסתר הפנים הקיומי שמונח בכל מציאות רגילה, לובש בגלות מימדים של ממשות אימתנית שאי אפשר שלא להתמודד אתה. מה שנאמר לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" 5 הולך ומתממש. יש כאן נכר מכל הבחינות: ארץ נוכרית, אנשים נוכריים, עם נוכרי ומנהגים אחרים, גזרות קשות ועבודת פרך, עם ישראל מתרבה בארץ לא להם ולא ברור מה תהיה אחריתם. כל אלו הם הביטוי הממשי של הסתר הפנים. אך הסתר הפנים כולל גם נוכחות אלוקית באופן מסוים. כדגם לדבר הזה הוא יוסף . יוסף הוא המנודה על ידי אחיו, הוא העבד המנודה אף על ידי בעליו, אך הוא גם המנצח. הוא הדגם לעיקרון הרביעי - מימד הזמן. מושג הזמן שנדמה כי הוא מרחיק מאיתנו את היסודות הראשונים, מכסה עליהם ומסתיר אותם, מתגלה על ידי יוסף כהתווספות והשלמה וגילוי חדש ומופלא של הנוכחות האלוקית בהוויה.

עד כה דיברנו על שלושה עקרונות שהתבטאו באברהם, יצחק ויעקב, כמי שמגבשים ומעצבים את המושג הבסיסי של יחס בין אדם לאלוקים. העיקרון הרביעי הוא כיצד המושג הזה מתממש בפועל בתוך זמן, בתוך ציבור ובתוך החולשה האנושית. לא כולם הם אברהם יצחק ויעקב. אלו שלא היו כמותם נדחו. לוט, ישמעאל ועשו היו קרובים בזמן ובמקום, אך לא נתקבלו כחלק מכלל ישראל. עכשיו כל שנים עשר השבטים, כל הבנים, גם הבנים של יוסף שנולדים במצרים, הם בתוך קדושת ישראל. כולם יהיו ביטוי להשגחה האלוקית, כולם יהיו ביטוי ליחס הזה שבין אדם לאלוקים. כולם, עם מחשבותיהם, עם חולשותיהם, עם קנאתם ועם טעותם. הם כבר אינם נדחים. זהו המעבר להבנת חיי העם. מליוני אנשים שונים, שיש בהם נביאים ויש בהם עבדים ושפחות. כולם יחד. מכאן נובעת ההתיחסות למציאות של העלם וסתר, שחשובה כל כך בתפישת ההיסטוריה היהודית. החידוש בתפישת ההיסטוריה הזו הוא, שגם אם יש כאלה שבאופן גלוי חושבים לרעה, אלוקים חושב לטובה. זהו חלק שורשי מאמונת ישראל.

מעשה יוסף כהכנה לקבלת תורה
עקרון בסיסי זה יצר מהפכה ותפנית לעומת העולם האלילי שהקיף את בני ישראל באותו זמן. אחת האמונות שאפיינו את האלילות של אותה תקופה היא 'החלפת ארץ - החלפת אל', 'החלפת עם - החלפת אל'. האל המקומי הוא בעל הבית. בתפישה האלילית למעשה אין הסתר פנים. אדם שנמצא רוב ימיו ביבשה ועוסק בעבודת האדמה, משתחווה לאל הפוריות, וכשמפליג בים עליו להשתחוות לאל הים. לכל מצב ולכל מקום יש את האל שלו, הכוח שלו. באמונת האחדות כמובן שאין דבר כזה. ואז נשאלת השאלה, מה טיבו של השוני, של החלפת המצב? נוצרת הבנה של עומק, של הסתר פנים ושל העלם מסוג מסוים. האם ההעלם הזה הוא מוחלט? לא! הוא אינו מוחלט, כי ישנה עצה עמוקה שההעלם הזה יתגלה לטובה.

התוספת של כל מעשי יוסף ואחיו היא חלק שורשי באמונת ישראל. לא בכדי ביקש יעקב לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו. עיקר הרצון הוא לגלות. אברהם מגלה את הקב"ה, והקב"ה מתגלה אליו. כך גם אצל יצחק ויעקב, וכך יעקב רוצה שיקרה לבניו, אך נסתם ממנו, מפני שצריך לדעת לחיות את האמונה גם כשנסתם הקץ, בסתר ובהעלם. זאת ההכנה להופעת התורה בישראל, כלומר, להופעת סדר חיים מתמיד וקבוע, שכולל את היהודי כפרט ואת היהודים כחברה, את היהודים מדור לדור, את מצבי האונס והחולשה ואת כל מצבי החיים. התורה היא המענה לסתר הזה. הגילוי של "אלוקים חשבה לטובה", המחשבה האלוקית לטובה היא התורה. זוהי חכמה שהולכת ומתגבשת למטבעות של חוק, משפט, הנחיה, הדרכה, צו ואיסור.

התורה ניתנת דווקא לכל העם כולו, לא לאברהם, יצחק או יעקב, כי הם היו ברמה שונה. חז"ל אומרים שכליותיו של אברהם נעשו לו כרבנים ולימדו אותו תורה 6 . לאדם יש מוסר כליות, כלומר, הוא חש במצפונו מהו הדבר שנכון לעשותו, כשם שהכליות חשות ברמת הזיהום שיש בגוף. הכליות הן אחד הפילטרים, המסננים, הקיימים בגוף, וכמותם גם המצפון חש בדרוש סינון. וכך בכל רגע ישנו תיקון למצב. הכליות מפרישות את הפסולת, וכך גם המצפון. אך זוהי תורה ליחידים, לאלו שמתגלה להם המצב הנכון בכל רגע ורגע. לא כן לרבים. לציבור בכללותו אין כליות שילמדו אותו את כל התורה כולה. וכבר שאלו: הנה יעקב נשא שתי אחיות, עובדה היא שהוא לא קיים את כל התורה? אלא, זאת התורה של יעקב ולא של כל העם, כי עדיין לא ניתנה התורה. ליעקב היה מותר, מפני שהוא מיוחד בכך שבכל רגע ורגע יש יחס בינו לאלוקים. אצל הרבים אין זה כך.

המחשבה האלוקית צריכה להתגבש בלשון בני אדם רגילים, ולהיות ההנחיה הכללית לכל הזמנים, לכל המצבים, לכל האנשים ולכל הדורות. זוהי התורה. ההכנה לקבלת התורה של כל העם היא עצם הגילוי של הצורך בזה, של ההעלם, של הפער בין הכוונה לתוצאה, למרות שהתוצאה התגלגלה לאחר מכן לטובה. אמנם, הטובה הזאת לבסוף נהפכה לרעה, כי לאחר שמת המלך שהכיר את יוסף קם מלך חדש שגזר גזרות נוראות על העם, אך גם הרעה הזאת הפכה לטובה וכו'. נוסף כאן עיקרון באמונת ישראל ולא מעשה ספציפי אחד. יש שאנחנו מגלים את הטובה ויש שאין אנו מכירים בה. לכן ניתנה התורה דווקא בפרק הקריטי הזה של יציאת מצרים לקראת כניסה לארץ ישראל, כלומר לקראת ניהול חיים שלא באופן נסי. בתקופת המדבר כולם היו כעין האבות, כי הייתה התגלות תמידית, הענן, עמוד האש וכו'. מצב כזה אינו יכול להימשך כל הזמן, ולכן, דווקא בפרק זה ניתנה התורה.

מעשה יוסף ואחיו הוא ההכנה לצורך בתורה ולמקומה של התורה בחיי הרוח ובחיי המעשה של העם, כי היא מאירה את החושך הבסיסי שקיים בחיי האדם, היא מנחה את האדם במה שהוא יכול להנחות את עצמו, היא ההתגלות האלוקית המתמדת. ומכאן ברור מאליו המקום והערך המיוחד של התורה באמונת ישראל. חלק מרכזי באמונת ישראל הוא האמונה בתורה הזאת שלא תהיה מוחלפת ובאלוקיותה, כפי שניסח זאת הרמב"ם. התורה היא ההתגלות המתמדת של הקב"ה לפרט ולכלל. מכאן גם הציווי ללמוד תורה, למסור את התורה ולהנחילה לדורות.

סיכום תקופת האבות
אם נסכם את מה שראינו בתקופת האבות ובני יעקב, שהבולט בהם הוא יוסף, אפשר לומר שבתקופה זו הועמד הבסיס לאמונה העתידה, לאומה העתידה ולמציאות העתידה. בסיס זה הינו למעשה מושג אחד, שכל אחד מהאבות הוסיף לו פן משלו, וגם יוסף הוסיף לו פן אותו הגדרנו כענין הזמן.

ונוסיף הסבר כדי לסבר את האוזן: גם המציאות הפיזיקלית היא בעלת שלושת המימדים הרגילים הידועים, ובנוסף להם מימד הזמן. על כן אנו מקבלים מציאות של מרחב-זמן מבחינה פיזיקלית.

מבחינה רוחנית, את הגובה הנפלא גילה אברהם, גובה של גילוי, מהפכנות ותפנית חדה. יצחק מגלה את השדה אשר ברכו ה', זוהי המציאות של ההתמשכות. הנקודה הראשונה, נקודת הישות מהאין המוחלט, זו נקודת הגובה. הנקודה הזו מתמשכת לקו. עצם ההמשכיות היא חידוש גדול מאוד. כדי להיות ממשיך צריך להיות שונה עד מאוד מהמחדש הראשון, זו תכונה מיוחדת במינה, ויצחק מתברך בה. ואילו יעקב קראו בית, כלומר יש כאן תוספת של מימד העומק, של חיבור הגובה והרוחב למציאות שלמה. ואכן ביעקב נמצא את מה שיש בשני האבות הקודמים. הוא חוזר לארם נהריים שממנה בא אברהם, אבל הוא גם נולד בארץ ישראל כמו יצחק. הוא חוזר לארץ ישראל עם הבית שבנה בארם נהריים, ומארץ ישראל, כמו אברהם, יוצא למצרים בעקבות יוסף.

הירידה למצרים פותחת תקופה חדשה. למעשה, תקופתו של יעקב מסתיימת בארץ ישראל. מהירידה למצרים זו כבר תקופתו של יוסף. יוסף מוסיף את מימד הזמן, את המימד ההיסטורי, את ההתמודדות עם הזמניות. אותו מושג מוצק בסיסי ראשוני צריך להתממש גם בזמן. התמודדות עם הזמניות פירושה עמידה מול חלקיות - אנחנו יודעים מה קורה ברגע זה אך איננו יודעים מה יקרה ברגע הבא, כיצד הדבר שקיים עכשיו יתפתח ויצמח, מה יתגלגל ממנו - זהו הזמן. וכמו שאמרו חז"ל "ביקש יעקב לגלות את הקץ... ונעלם ממנו" 7 , הוא ביקש להבהיר מה צופן בתוכו הזמן אך לא ניתן לו.

אותו מושג בסיסי שאנו דנים בו תדיר, הוא המושג הנשגב של חיי אדם עם אלוקים, "מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" 8 - עם אלוקים. יש אדם שחי לו עם עצמו ועם סביבתו, אך מה פירוש "לחיות עם אלוקים", לחיות בכל הבחינות, במעשה, במחשבה, ברוח, בדיבור, בשאיפות, במצוקות, במוות ובשמחות? המושג 'לחיות עם אלוקים' גובש על ידי האבות ויוסף. עכשיו מתחילה תקופה של בנין העם שעליה נאמר לאברהם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם".


^ 1. קהלת א, יח.
^ 2. בראשית נ, כ.
^ 3. רש"י בראשית לז, יד: "מעמק חברון - והלא חברון בהר, שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון", אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך".
^ 4. בראשית רבה, פה: "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח".
^ 5. בראשית טו, יג.
^ 6. בראשית רבה סא, א: "אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה."
^ 7. בראשית רבה צט, ה.
^ 8. ירושלמי שבת פ"ו ה"ט. ויקרא רבה כז, ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il