ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גלות מצרים ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות שמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

גלות מצרים

כרך א' שיעור ז'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

גלות - תודעת השונות
תולדות ישראל מתרחשים בשני קצוות הסהר הפורה, ארם נהריים ומצרים. מארם נהריים בא אברהם, לשם שולח אברהם את עבדו לקחת אישה ליצחק, לשם בורח יעקב מפני עשו, ומשם הוא חוזר. ארם נהריים היא עדיין הקן הראשוני. הקצה השני היא מצרים, שאליה גולים. הבריחה של יעקב לארם נהריים איננה נקראת גלות. אמנם רע לו בבית לבן, "עם לבן גרתי", "ארמי אובד אבי", אבל זו אינה גלות. כל מה שקורה בארם נהריים קשור למשפחה. לעומת זאת למצרים גולים. זו הגלות הראשונה "בארץ לא להם". להיות גרים - זוהי תכונה חשובה מאוד, המלווה את תולדות ישראל מאז ועד היום.

באופן מפליא, בתולדות עם ישראל קודמת הגלות להיותו על אדמתו. העם נולד במצרים, בגלות. במציאות הזאת יש עקרון חשוב מאוד - זהו עם שנולד עם תודעה של צורך בגאולה. בדרך כלל עם יושב על אדמתו, שם הוא נוצר. אח"כ יתכן שיבואו עליו מלחמות שבהן תיכבש ארצו, ואז יורגש חסרון המולדת. אך כאן עצם היוולדות העם היא בתודעת השונות הנובעת מהצורך בגאולה. ישנו צורך להיגאל מהמצב שלתוכו נולד העם. העם כלל אינו מכיר מצב אחר, אבל הוא יודע שמהמצב הזה מוכרחים להיגאל. זוהי מצרים. על כן גלות מצרים היא דגם יסוד לתולדות ישראל, ודגם השוואה לארץ ישראל: "לא כארץ מצרים" 1 הארץ הזאת. כל מה שקרה במצרים, טִבעה של מצרים, פוריותה, טובתה וגם רעתה, הם אובייקטים להשוואה.

תודעת השונות, המלווה את העם מהיוולדו, באה כצוואה של יעקב ובניו לבניהם: א . על כך שהם גרים ותושבים בלבד, ואינם בני המקום. ב . שעליהם להיות שונים כמעט בכל דבר ועניין. מבחינה מקצועית למשל, כפי שאומר יוסף לפרעה, שבני יעקב ישבו בארץ גושן "כי תועבת מצרים" להיות רועה צאן, כלומר, להמשיך ולהחזיק בצאן כמו האבות, ושלא כמרבית האוכלוסייה המצרית העוסקת בחקלאות. להיות שונים מפני שאנחנו אחרים, ואנו באים ממשפחת עמים אחרת.

אלא שכל השונות הזו אינה יכולה להתקיים אם היא ירושה מהאבות בלבד. כשאומרים 'תהיה שונה' צריך לדעת כיצד ובמה להיות שונה. ועל כן מתגבשת גם צמיחה איטית של אלטרנטיבה לאורח החיים המצרי, לתרבות המצרית ולתפישת העולם הנהוגה במצרים. השונות צריכה להתבטא בפועל.

מצרים היא ממלכה אדירה. היהודים יורדים למצרים כאשר התרבות והמדינה המצרית נהנים כבר מפירות של התיישבות מסודרת ומשגשגת של קרוב לאלף וחמש מאות שנה. הפירמידות, כנראה, כבר בנויות. השם רעמסס, אותו התורה מציינת, הוא שמם של כמה מהמלכים הפרעונים, שהיו מלכים אדירים כבר אחרי תקופת בניית הפירמידות. עשרות מטרים של פסלים אדירים בדמותו של רעמסס השני ניצבים עד היום. רעמסס השני האדיר את שמו, מפני שהיה כובש גדול, אך יותר ממה שכבש בפועל, אהב להתפאר בזה שהוא כובש גדול. משפחת יעקב, רועי הצאן מכנען, מגיעים למקום מבוסס מאד מבחינה תרבותית, כלכלית ומדינית. המדינה הייתה מסודרת מאוד גם מבחינה אדמיניסטרטיבית, והיה שם מעמד מכובד של פקידים שידעו קרוא וכתוב. למצרים היו הישגים רבים במדע, בחקלאות, בחכמת הצבא והמלחמה, בחכמת השלטון והמשטר. לפתח אלטרנטיבה לתרבות כל כך גדולה וחשובה זה לגמרי לא פשוט.

יחד עם המושג 'גלות' מצטרף מיד מושג נוסף, שחורז את תולדות ישראל עד ימינו אלה - ההתבוללות והטמיעה. פיתוח כושר עמידה בתוך תרבות כזו אינו דבר קל. לכל זה מצטרף מושג שלישי - האנטישמיות. גלות-התבוללות-אנטישמיות אלו הם מושגי יסוד למי שעוסק בהיסטוריה יהודית.

אנטישמיות ושנאת השונה

כשישנה קבוצה שונה הולכת ומתגברת השאלה 'מה נעשה עם השונים הללו?' כאשר השונות הזאת ברורה, אפשר לדעת כיצד להתמודד עמה. למשל, במצרים ידעו שיוסף הוא פותר חלומות, הם ידעו במה הוא שונה ומיקמו אותו בדיוק במשבצת המתאימה לו, הוא המשנה למלך, נותן עצות טובות ופותר חלומות. הוא היה שונה לטובה, והמצרים ניצלו את השונות הזאת. אך כשמת יוסף נשארו "סתם אנשים", והם שונים. מה נעשה עם השונות שלהם? וממילא עולה השאלה 'האם אלו שנשארים ומתמידים להיות שונים לא יהיו לרעתנו?' כל מדינה עומדת בפני לחצים, בפני סכנות, הכרעות צבאיות ומדיניות. נאמנות הנתינים חייבת להיות מוחלטת, והנה כאן ישנם אנשים שונים שאיננו יכולים לנצל את שונותם לטובה, והם עלולים להיות לנו לרועץ. לכן צריך להקדים 'מכה לרפואה', פה צריך להכות קודם. זהו גורל בסיסי בגלות, בארץ לא להם. אפילו ניסיונות ההתבוללות חשודים: 'למה הם רוצים להיות כמונו? אולי הם רוצים לנצל אותנו כשם שאנחנו ניצלנו אותם?'

שאלה: על פי ההסבר הזה האנטישמיות היא תופעה טבעית אנושית?
תשובה: בדרך כלל מקובל, שזרמי הגירה ומיעוטים שונים נעלמים בתוך החברה הכוללת תוך ארבעה עד חמישה דורות. אם אפשר לחסל את השונות במהירות, היא מתחסלת מהר ואין אחר כך שום תוצאות. אין צל של ספק, שכל הכובשים או כל אוכלוסיות הרוב, מנסים לבולל ולהטמיע בתוכם את המיעוטים. העם היהודי הוא היחיד שנותר מיעוט מאות ואלפי שנים, וממילא יש גם התמדה של תופעת האנטישמיות. אמנם יש לאנטישמיות גם שורשים עמוקים יותר מבחינה רוחנית המיוחדים ליהודים, אך גם באופן הבסיסי הזה האנטישמיות קיימת.

אנטישמיות היא תגובה טבעית הנובעת מפחד וחשש של העמים האחרים, והחשש אינו רק מקבוצת מיעוט, כי אילו קבוצת מיעוט זו נדחקת לשוליים ונעשית זניחה, אין סיבה לפתח כנגדה רגשות. אולם אם קבוצת מיעוט בגלל כישרונותיה המיוחדים תופשת מקום מרכזי - היא מטרידה מאוד. כך גם האנטישמיות המודרנית התעוררה לנוכח תופעה מפליאה: היהודים שהיו מיעוט קטן מאוד מבחינה מספרית, בדרך כלל פחות מאחוז אחד באוכלוסיה, תפשו משרות, הובילו זרמים תרבותיים כלכליים ואחרים, עשרות ומאות מונים מעל מספרם המועט. זוהי תופעה מדאיגה. כל אומה צריכה להיות מודאגת מכך שהמיעוט הזניח מבחינה מספרית, תופש עמדות מפתח והופך לשליט. קיים כאן פחד אמיתי, מציאותי וגם פסיכולוגי. כי אם האנשים הללו הנם בעלי כישורים מיוחדים שכאלה, אז מדובר כאן בכוח לא מוכר, וצריך לעמוד מולו, מול המפלצת, הדרקון, השד והשטן. כל הכינויים האלה הנם חלק נכבד מתולדות האנטישמיות. היהודים נתפשו כיצורים שטניים בימי הביניים ובעת החדשה. דרך אגב, יש לנו תעודות אנטישמיות קלאסיות גם מזמן האימפריה הרומית, ועל פי מה שמתארת לנו התורה, סביר להניח שכך היה גם במצרים. גם במגילת אסתר העם מתואר כ"עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", כלומר אין לו כוח פוליטי או צבאי, הוא אינו יכול להזיק, אין הוא ממלכה אדירה שעומדת מנגד, ועם זאת צריך להשמיד את העם הזה. היהודי נתפש באופן שונה מגדוד מסויים של חיילי האויב. היהודי נתפש ככוח מיסטי, בעל כישורים יוצאים מן הכלל, שמסוגל להשיג מה שבן אנוש רגיל אינו יכול להשיג. על כן צריך להילחם בו.

התרבות המצרית והאלטרנטיבה
שלושת המושגים הללו, " גלות - התבוללות - אנטישמיות ", מגדירים את המצב במצרים. אך מה קורה בתוך המסה היהודית שבמצרים? שם נבנית אלטרנטיבה רוחנית שצריכה לעמוד אל מול התרבות השלטת. מלבד קשיי החיים של היומיום, עבודת הפרך, הפחד מהגזרות וכל אותם דברים שהתורה מתארת בצורה חיה מאוד, הולכת ונוצרת תחושה של אי התאמה לתרבות המצרית.

מבין תרבויות הקדם מצטיינת התרבות המצרית בסטטיות שלה. הם הגיעו להישגים חשובים מאוד באדריכלות, בכתב, במדע, ביכולת לחזות לקויי חמה וירח, לחשב תקופות וכו', הישגים אלה נשתמרו בהקפדה מיוחדת. היאור נעשה סמל למחזוריות העולם. תמיד הגיעו המים, השקו את השדות, הביאו איתם את הסחף הפורה ונסוגו. כלומר, התרבות המצרית הדגישה מאוד את היציבות והמחזוריות שבטבע.

חוקרים רבים כבר ציינו, שאפילו סגנונות הפיסול המצריים, שנשארו מהם דוגמאות רבות מתקופות שונות, לא השתנו במשך אלפיים עד שלושת אלפים שנה! התנוחה של התבליט המצרי, שנבחרה להיות התנוחה האידיאלית, מראה את האדם גם מפנים וגם מהצד, כך שהפנים ובית החזה הם לקראת המסתכל והרגליים הן מן הצד. זוהי תנוחה מאוד לא נוחה, כלומר אי אפשר לשבת כך, אלא שנדמה היה, לפחות למעצבי התרבות המצריים, שזו התנוחה האידיאלית, משום שהיא מראה את האדם גם מהצד וגם מפנים. סגנון זה חוזר על עצמו במשך תקופות ארוכות מאוד כמעט ללא שינוי. אם נשווה לתרבות אחרת חדשה יותר מהמצרית, התרבות היוונית, שם ישנה דינמיקה. ההבדל בין הפיסול היווני במאה השישית לפני ספירת הנוצרים למאה הרביעית הוא הבדל עצום מבחינת הטכניקה, הפרופורציות של הגוף, הכושר להביע תנועה וכו'.

אך לא כך במצרים. זו תרבות המדגישה את הטוב שבקיים. טוב שיש יאור, טוב שבאים המים, טוב שמעבדים את האדמה. והם הגיעו להישגים חשובים מאוד. החקלאים המצריים ברובם הגדול משתמשים עד היום בשרידי התעלות שכרו המצרים הקדומים, וגם באותם המכשירים של הבאת המים אל התעלות. ההישג נוצל ונשמר במלואו.

עניין ההנצחה מודגש כמובן בפירמידות, הן הסמל של הנצחת העוצמה הקיימת. אלו הם בניינים אדירים, שהושקעו בהם כוחות עצומים, וכנראה גם יכולת טכנית בלתי רגילה. אילו היו צריכים היום לבנות פירמידה כזאת, היה זה מבצע מסובך מאוד, למרות כל האמצעים הטכניים השונים שקיימים, ופה מדובר על תקופה שלפני למעלה מארבעת אלפים שנה. חוקרים רבים, ביניהם גם מהנדסים ומדענים אדריכלים, לאו דווקא ארכיאולוגים, "שוברים את הראש" כיצד נבנו בדיוק רב כל כך פירמידות כאלה? כיצד הובאו גושי אבן אדירים כאלה שכל אחד שוקל מאות טון, ולפעמים גם יותר מזה, הונחו באופן מדויק זה על גבי זה, והגיעו לגובה אדיר של למעלה ממאה מטר? במידה רבה זו עדיין חידה. זהו מפעל הנצחה אדיר, שמנציח את העוצמה הקיימת של המלך, של המדינה ושל כוח הציבור המנוצל לצורך מסוים. זו תרבות חומרית המבוססת על ניצול החומר ועל חקלאות.

כמובן, זו תרבות אלילית. היו במצרים כל מיני אלים ואלילים: אל השמש, אל הירח, אל הרע וכו'. היו להם מושגים מפותחים מאוד, למשל אל הרוע, סת (איננו יודעים בדיוק כיצד ביטאו זאת המצרים הקדומים אבל כך בערך קראו לו). והיו אלילים נוספים שתאמו את כוחות הטבע. האלילות הייתה מפותחת מאוד גם מן הבחינה החומרית, הפסלים והצורות היו מרשימים ומפותחים. מבחינתם של המצרים הקדומים החיים באו מלמטה, מהיאור ומהאדמה, זהו מקור החיים. כל מה שצומח בא מלמטה, גם מה שהוא גבוה בפועל - נבנה על גבי מה שנמצא למטה, באדמה עצמה. על כן מירב שימת הלב היא אל האדמה, אל מה שמתחת הרגלים, שם העוצמה הרבה.

היה ניסיון של אחד הפרעונים לעשות מהפכה רוחנית במצרים, ולמרות שניסו למחוק את שמותיו ואת מה שעשה, בכל זאת זכרו נשאר. שמו הראשון היה אַמֶנחֹתֶפּ, ולאחר מכן הוא לקח לעצמו שם אחר- אֶחְ'נַתוֹן. מטרתו הייתה להמליך את אל השמש כאל האלים, האל העליון (תרגום של שמו אח'נתון הוא 'עובד השמש', לכן קרא לעצמו כך).

כמעט בכל שיטה אלילית יש משפחה של אלים, אמא ואבא, בגידות בתוך המשפחה, אחים ואחיות, אחד תמיד נהרג ומכיוון שהוא אל הוא קם לתחייה ושוב נהרג וחוזר חלילה. זהו עסק שלם שאמור לבטא, דרך מושגים מחשבתיים, את המגוון האדיר שבטבע. כלומר, אדם מכניס לתודעתו את כל מה שהוא חש בטבע: את היום והלילה, הטוב והרע, החורף והקיץ, השמש והירח, המים והיובש, סוגים ומינים שונים של כוחות ומצבים החייבים לבוא לידי ביטוי. לכן כאשר עוסקים במיתולוגיה קדומה, וכן בזו של שבטים פחות קדומים כמו האינדיאנים, ישנו מגוון עצום של אלילים ומערכות היחסים ביניהם. אין אל אחד השולט תמיד, אלא בכל פעם שולט זה שמצליח יותר.

כפי הנראה מטרת המהפכה של אֶחְ'נַתוֹן לא הייתה רק כדי לעדן את האלילות הקודמת, על ידי העמדת אל אחד מעל שאר האלים, שיש בזה כמין שלב מעבר מהאלילות אל אמונת הייחוד. אח'נתון ניסה במידה מסוימת להעביר את הדגש ואת המשקל מהקרקע לשמים. בשפה המצרית פרעה נקרא 'התנין הגדול', משום שהתנינים שביאור הם בעלי החיים החזקים ביותר. גם בתנ"ך מופיע תיאור זה 2 בעקבות תואר הכבוד הזה של פרעה. פרעה מזוהה עם היאור, עם הקרקע. והנה כאן נעשה ניסיון להעביר את הדגש לדבר עליון יותר, לשמים, אך זה לא הצליח משום שהשמים היו פחות חשובים למצרים מאשר היאור והאדמה.

אל מול כל זה מתגבשת תפישה אלטרנטיבית, הפוכה מהתפישה הסטטית. מתגבשת תפישה מאוד דינאמית, לא חומרית, במובן של החומר הפשטני ביותר: קרקע, מים ויבול. מושג האלוקות וה'חיים עם א-ל', שהונחל על ידי האבות, הופך להיות גרעין שסביבו נוצרת תרבות לאומית אחרת ושונה, למרות שההתגבשות הזאת לא הייתה מודעת, מכוונת ומסודרת. חז"ל מספרים על מספר שבטים, ראובן, שמעון ולוי שלא עבדו עבודה זרה במצרים 3 , כפי הנראה הם שמרו יותר על המורשת, אולי מתוך נטייה של קנאות לייחודיות שהייתה אצל שמעון ולוי כנגד מעשה דינה. התורה לא מספרת לנו מה בדיוק התגבש, מה היה אורח החיים המיוחד של היהודים, חוץ מהמקום הנפרד שבו חיו. אולם בכל זאת נוצר משהו שאחר כך בא לידי ביטוי אל מול מצרים. לכן התורה מדגישה פעמים רבות את הניגוד למצרים, את השונות ממצרים. יציאת מצרים מגלה את הלידה וההופעה של משהו שהיה מופנם, לא מודע, מכוסה. לכן מצוות רבות הן "זכר ליציאת מצרים". זהו אירוע בעל חשיבות אדירה, מפני שבאירוע זה באים לידי ביטוי האלטרנטיבה והשוני, שטופחו וגדלו במשך מאות שנים: לא להיות כמו מצרים. לא לנהוג כמו מצרים ולא לחיות כמו מצרים. אפילו הארץ תהיה שונה ממצרים: "לא כארץ מצרים...למטר השמים תשתה מים" 4 .

נוצרת כאן מהפכה שלמה. מעתה השמים הם המקור לחיים, אליהם צריך לפנות ולא אל הקרקע. האדמה אמנם מקבלת ומצמיחה, אולם החיים באים מן השמים. בפשטות אומר הנביא ישעיהו: "כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזרע ולחם לאכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" 5 . כשם שכל אדם החי בטבע, חייב לקבוע לעצמו מהו המקום העיקרי שממנו באה מחייתו מבחינה חומרית, כך גם מבחינה רוחנית. האם כוחות החיים הרוחניים באים מן הקרקע, מלמטה, האם הם היצרים הקבועים, הדגם הקבוע של חיי האדם, או שהם מן השמים, מלמעלה.

השמים, לעומת הקרקע, הנם בעלי עומק ושקיפות, יש בהם איזשהו מגנטיזם, הם מושכים למשהו. זוהי תודעה שונה לחלוטין מבחינה רוחנית, ואת התודעה הזאת צריך לבסס באורח חיים. הביסוס נעשה במדבר, וגם זה דבר מיוחד במינו. אין כאן מעבר חד מעבדות, גלות וקושי, למצב של עצמאות מדינית ובעלות על קרקע. ישנו מעבר איטי ומדורג, המאפשר את ביסוס התודעה החדשה של עם ישראל.


^ 1. דברים יא, י.
^ 2. יחזקאל כט, ג: "פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר: לי יארי ואני עשיתני".
^ 3. במדבר רבה יג, ח.
^ 4. דברים יא, י-יא.
^ 5. ישעיהו נה, י-יא.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il