ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- תרומה
אחת הסוגיות החשובות בספר שמות היא היחס בין בניית המשכן לחטא העגל. על פי סדר המקראות ופשט הפסוקים, הציווי על בנית המשכן נאמר לפני החטא, אך רש"י (שמות לא יח) טוען שחטא העגל היה בזמן שבין פרשת משפטים לפרשת תרומה, כלומר לפני פרשתנו. ידוע הכלל, אותו מביא רש"י מספר פעמים בפירושו, ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" (כלל זה מופיע פעמים רבות, לדוגמא: מכילתא דר"י, מסכתא דשירה, פר' ז). שיטתנו היא, שבכל פעם שיש צורך להשתמש בכלל הזה, מחובתנו לברר את השאלה מדוע התורה חרגה מהסדר הרגיל וכתבה בסדר הכתוב לפנינו. אם כן, גם בעניננו יש להבין מדוע התורה כתבה את סיפור חטא העגל לאחר פרשיית המשכן, אם במציאות חטא העגל התרחש לפני בניית המשכן?
פעמים רבות פירושו של הזוהר מסביר את המקרא בצורה פשוטה יותר מכל שאר המדרשים. בהיותו מדרש ארצישראלי מובהק, מחבר הזוהר בפירושו שמים וארץ, ודרך השאלות בפשט הפסוקים מגיע הזוהר לתובנות אלוקיות 1 . גם כאן בחר הזוה"ק בדרך הפשט, ועל השאלה מתי התרחש חטא העגל עונה הזוהר (זוהר לשמות ויקהל קצה א) שהחטא אירע בזמן בו הוא כתוב בתורה, לאחר הציווי הראשון על בניית המשכן המצוי בפרשיות תרומה ותצוה. על פי דברי הזוהר נראה שמשה רבנו תכנן תכנית ראשונה של המשכן בהתאם לציווי הקב"ה, אך חטא העגל שיבש את תכניותיו. משה תכנן ש" כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה ב) יתרום לבנין המשכן, ואפילו תרומותיהם של הערב רב יתקבלו ברצון; אך בחטא העגל מתברר למשה רבינו עד כמה גדולה סכנתם של הערב רב שהחטיאו את ישראל והוא מבין שלא כל אחד יכול לתרום לבנין המשכן אלא רק מעדת בני ישראל, על כן פותחת הפרשה הראשונה לאחר חטא העגל במילים: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (שמות לה א). משה הבחין שיש מחיר לשותפות עם כל אדם בבנין המשכן ובמיוחד כשמושגי הקודש נתפשים בעיני הערב רב ודומיהם כדבר מוגשם. הסתכלות מגושמת זו מדרדרת את העם לכדי עשיית פסל בדמות עגל, שהרי בנו את העגל לשם ה', ולכן הסיק משה רבינו שיש לבנות את המשכן רק עם בני ישראל.
בשאלה הזו עסק גם בעל השם-משמואל (תרומה תרע"ב):
בענין מחלוקות המדרש רבה והזוה"ק, אם ציווי מלאכת המשכן קדם למעשה העגל או היה אחריו. שדעת המדרש רבה ותנחומא הובאה ברש"י שמעשה העגל קדם, ודעת הזוה"ק והרמב"ן 2 דהציווי מפי הש"י למשה קדם ודיבור משה לישראל מאוחר והפרשיות כסדרן. וכבר דברנו מזה, אבל אין בית מדרש בלי חידוש ונאמר, דהנה ידוע שהמשכן וכליו היתה בהם הקדושה כל כך נגלית עד כמעט שהיה בהם רוח חיים, והארון נשא את נושאיו, ולא הארון בלבד אלא אף כל הכלים היו מעין זה.
וידועין דברי המהר"ל בפ' הש"ס יומא: "קשה עליהם טהרות כלים יותר משפיכת דמים", שהטומאה היתה מסלקת הקדושה והיה כעין שפיכת דמים.
הגמרא מספרת (יומא כג א) על שני כהנים שהתחרו בריצה על כבש המזבח על מנת לזכות בעבודת המקדש, וכאשר אחד מהם נכנס לד' אמות של חברו הוא תקע סכין בלבו... הגמרא ממשיכה לספר שאביו של הנדקר הגיע ואמר לכהנים שבנו עוד לא נפטר וכדאי שיקחו מהר את הסכין כדי שהסכין לא יטמא, ומכך לומדת הגמרא "שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים". סיפור זה קשה מאוד לעיכול, ואף קשה להבין את סדרי העדיפויות התמוהות של דאגה לטהרת הכלים וההתעלמות מהרצח המזעזע.
המהר"ל זי"ע סבר שלא יתכן שזהו פשט הסיפור ולכן הסביר את הדברים בעומק. על פי המהר"ל (נצח ישראל פרק ה) היה חשוב לישראל בזמנם דווקא טהרת הכלים, מפני שסברו שכאשר אין טהרה נפגמים החיים של עם ישראל, והשראת השכינה מסתלקת כשיש טומאה. לא טהרת הכלי עצמו הטרידה אותם, אלא מציאות הטומאה בקרב עם ישראל, ואם מסוגלים לרצוח בבית המקדש ככל הנראה הטהרה בעם נפגמה. טומאת הכלים משקפת ומבטאת את הטומאה שחדרה לעם עד שגם טומאת שפיכות דמים חדרה למחנה.
האמצעי אל הקדושה
ממשיך השם משמואל להסביר עד כמה היו הכלים מלאי חיים :
וכדברי הש"ס גיטין בטיטוס שגידר את הפרוכת ונעשה בו נס והיה דם מבצבץ ויוצא. וזה היה בבית שני, ומובן איך היה בבית ראשון שהיה השראת השכינה בו בהתגלות יותר, מה גם במשכן שעשה משה במדבר. ולאו דווקא במשא בני קהת לבד אלא אפילו במשא בני גרשון ובני מררי שהיה בעגלות, על כרחך לומר שהיו נושאים את עצמם... (בהמשך דבריו מחשב השם משמואל את משקלם הרב של המשכן וכליו ומוכיח שבלתי אפשרי לשאת אותם על ידי האדם בלבד, ומגיע למסקנה ש) על כרחך לומר שהכל היה בדרך נס שהיה סובלים (נושאים) את עצמם, ורוח החיים שבהם היה נושא אותם. והנה כבר נלאו כל חכמי המחקר להבין אף באדם, איך הנשמה שהיא רוחנית מתחברת ומתדבקת בגוף הגשמי, וחכמינו ז"ל אמרו שהיא על ידי אמצעים רבים, איד הדם ונפש החיוניות וכו' וכו', אבל במשכן וכליו שאין בהם אמצעים ילאה כל עין וכל חכם לב לקרב הדבר אל השכל הטבעי.
מצינו במספר מקומות שהיתה רוח חיה אף בחפצים הגשמיים, כמו בפרוכת שנטפה דם כאשר טיטוס נעץ בה את חרבו. אך חיבור זה הינו מיוחד, שהרי ישנו פער עצום בין הקדושה לבין הכלי הגשמי בה היא אמורה לשרות, ודרושים אמצעים רבים על מנת לקרב את הרוח העדינה אל החומר הגשמי וכך לחברם יחד. חכמינו עסקו בצורת חיבור הנשמה הרוחנית והגוף הגשמי, אך בעל השם משמואל מסביר בהמשך דבריו שהאמצעים המחברים את הקדושה ששרתה במשכן לתבניתו הגשמית היו הכיסופים לתרום לבנין המשכן וגודל האהבה לקב"ה שהתבטאה בתרומה זו שניתנה ברצון הלב של "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ ".
אך יש לומר דגודל אהבה שהיתה בהנדבה וטובת עין שבה (היא זו שנשאה את הקרשים ונתנה בהם רוח חיים) כמה שנאמר בפרשת ויקהל "ויבואו האנשים על הנשים" עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה והיתה די והותר, ועוד לא נשקט המית לבם לנדֵב ולנדֵב עד שהעבירו קול במחנה "איש או אשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש" – זה היה כלי ואמצעי להיות שורה בו רוחניות, כי אהבה ההיא לא היתה אהבה טבעית אלא אהבה רוחנית על כן היתה כלי להשראת הרוחנית.
השם משמואל, כאמור, מסביר שהחשק הגדול לתרום למשכן יצר את האפשרות להשראת השכינה בו.
על פי הסבר זה תולה השם משמואל את מחלוקת הזוהר והמדרש המובא ברש"י, החלוקים מתי נאמר הציווי על בנית המשכן, בהבנת האמצעי להשראת השכינה במשכן.
אך מאין באה ונצמחה אהבה עזה ותשוקה נפלאה כזו בלב ישראל? בזה נחלקו – הזוה"ק סובר שמסיני באה להם, שנאמר "ישקני מנשיקות פיהו" והיו דבקים באהבה עד כלות הנפש, וכמה שכתוב "נפשי יצאה בדברו" עד שהוריד עליהם הקב"ה טל שעתיד להחיות בו את המתים (מרוב אהבת ה' פרחה נשמתם והקב"ה הוריד טל שהחיה אותם). על כן אז הוכשרו ישראל לנדבה כזו שהיה בכל לבם ובכל נפשם ובכל מאודם שיהיו כלי להשראת הרוחניות.
זהו יסוד בכל ענייני הקדושה – הרצון להתקרב אל הקודש משרה בעצמו קדושה יתירה על האדם, וכל דקדוק מצווה נותן לאדם כלים נוספים וכך מתקרב האדם אל בוראו. התנאי ההכרחי לכך הוא שרצון זה יהיה אמיתי, ואם לא כך ודאי לא תבוא התקרבות אלא דווקא קרירות. במעמד הר סיני, בו ניתנה תורת ה' לישראל, הרצון והכיסופים היו עצומים עד כדי פריחת נשמתם של ישראל שמכוחה נתנו ישראל את נדבתם בכזו חיות שהולידה חיים גם בכלי המשכן.
לאחר שהסביר את שיטת הזוהר, ממשיך השם משמואל לבאר את שיטת חז"ל במדרש:
ורבותינו ז"ל במדרשים סברו שאחר מעשה העגל היו ישראל בעיני עצמם כמתיאשים ונשבר לבם כחרס הנשבר, עד שקבלו עליהם בעצמם להתנצל את עדים מהר חורב ולהנתן מדרס למלכיות ולמלאך המות. והיו בעלי תשובה גמורים שאין כמוהם. ובעלי תשובה "משכין ליה בחילא יתיר" ונפתחו להם י"ג מדות של רחמים, משם נצמחה אהבה רבה כנ"ל להנדבה. ועל כן, טרם שנעשה העגל ותשובתם הגדולה מעומקא דליבא לא היה מקום לציווי על מלאכת המשכן.
פעמים רבות דווקא תשובה הבאה לאחר חטא מרימה את האדם למדרגות אליהן לא היה מגיע אילולא חטא ושב. לאחר חטא העגל עם ישראל עבר תהליך תיקון כה עמוק עד שהגיע למדרגה גבוהה בה זכו לציווי בניית המשכן ומכוח תשובה מעולה זו, נדבתם למשכן הפיחה רוח חיים בכלי המשכן.
השם משמואל מסביר את מחלוקתם של הזוהר והמדרש בצורה רעיונית ומבאר כי חלוקים הם בדרך בה הגיעו ישראל אל השראת השכינה במשכן וכליו. בכל אופן, על פי שניהם עם ישראל התרומם והגביה עמו אף את המציאות הגשמית. פעמים רבות רואים כביכול כיצד אפילו השולחן "רוקד" יחד עם הציבור וחשים ברוח החיים שניכרת במציאות. כך מתאר באופן חי גם דוד המלך ע"ה בתהלים (סה יג-יד): "יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ". הטבע שר לה' יחד עם כל המציאות החומרית, עד המצב השלם שהיה קיים בבית המקדש שבו היתה שירה של כל מדרגות הטבע והמציאות: הצומח בנסכים ובמנחות והחי בקורבנות. הבריאה בכל ישותה יודעת להיות נאמנת לבוראה ולהודות לו על חייה.
הציבי לך ציונים
לאחר פירוש זה מבאר השם משמואל פירוש נוסף, לאור שאלה גדולה שהוא מעורר:
ויש עוד לומר כי המדרש רבה והזוהר לא פליגי, אלא שמר אמר חדא ומר אמר חדא וכל דברי חכמים קיימים. דהנה יש להתבונן בדעת המדרש רבה ורש"י, דהציווי היה אחר מעשה העגל, מה היה אלמלא עשו העגל כלל? והספורנו דאזיל בשיטת רש"י והמ"ר כתב, דבאם לא חטאו לא היו צריכין למשכן וכליו, אלא כמו שיעד קודם לכן "מזבח אדמה תעשה לי, בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
שיטתו של הספורנו (בסוף פרשת יתרו ובסוף פרשת משפטים 3 ) היא שאילולא חטאו ישראל בחטא העגל לא היו מצווים על בניית המשכן, ועשיית כליו ועבודתו על ידי הכהנים, אלא בכל מקום בו יזכירו את שם ה' תשרה השכינה כלשון הכתוב "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיך". אחת מהוכחותיו הן ששבט לוי נבחר לעבודה רק לאחר חטא העגל ומסביר שטרם החטא לא היה צורך בכהנים.
אבל דעה זו קשה להולמה, דאי נימא דאם עמדו ישראל במעלתם לא היו צריכין למקדש וכליו, כל שכן לעתיד שיתקיימו כל היעודים הטובים ויהיו במעלתם עוד יותר ויותר מאשר היו קודם מעשה העגל, בודאי לא יצטרכו למקדש. והרי מפורש ביחזקאל צורת הבית שלעתיד ובישעיה מפורש "אל בית אלקי יעקב", ואמרו ז"ל "כיעקב שקראו בית"... ואין מהצורך להאריך שסתירת דעה זו מבוארת היטב ממקדש לעתיד.
השם משמואל מקשה על שיטת הספורנו, שאם באמת כך ואילולא חטא העגל לא היה משכן, כיצד יש ציווים ונבואות על בניית המקדש לעתיד לבוא בזמן שהמציאות תהיה בשלמותה, הרי וודאי לא יצטרכו לאמצעיים אז, ובכל זאת יהיה מקדש? ומאריך השם משמואל בקושיות נוספות ועל רקע קושיות אלו ממשיך בדבריו.
אך נראה דהנה כלל בידינו, דעולם שנה נפש הם בגוונא חדא, דכמו שבעולם יש מקום קדוש הוא משכן ומקדש כן בשנה יש זמנים מקודשים, והנפש מצות קדושים תהיו. והנה מצות קדושים תהיו הוא מצוה השוה בכל, מן משה רבנו ע"ה עד חוטב עציך ושואב מימיך. ויש להבין, איך שייך באיש קדוש ומזוכך כמו משה רבנו ע"ה מצות קדושים? אך הדבר מבואר שבודאי אין אותו מין קדושה ששייכת לחוטב עציך ושואב מימיך שייכת אצל משה רבנו ע"ה, אלא איש ואיש לפי מה שהוא באה עליו המצוה שיתקדש ויהיה נבדל ממה שהוא.
כמו שבכל דבר יש את נקודות הקודש שבו, כך בכל איש נמצאות נקודות הקדושה שמחזיקות ומחיות אותו. אנו רגילים להתבונן בקדושי עליון, אך מוטל עלינו לפתח את המקומות הקדושים שבקרבנו וכפי שאומר הנביא הושע (פרק יא) "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ". כל אדם יכול למצוא את הנקודות האלו בכל מקום בחייו: בשיעור דף יומי, בעשיית חסד, בשנים מקרא ואחד תרגום, בפעולה למען האומה וחייה, בלימוד לפני או אחרי התפילה וכך בכל דבר ומעשה שהוא. אלו הן נקודות המחזיקות את המרובה – הנושאות את נושאיהן 4 . אין מה להתייאש מעצמנו כאשר רואים אנשי קודש, מפני שלכל אחד מאיתנו יש גם את הנקודות המתאימות לו, למשה רבינו יש את נקודות הקודש הפנימיות שלו ולכל יהודי כפי מדרגתו ומעלתו.
ולאיש קדוש כמו משה רבנו ע"ה שגם מבלעדי הציווי היה קדוש ומהותו היה דבוק תמיד בשכינה, אליו באה המצוה שגם מזה יהיה נבדל ולא יחפוץ קרבת אלקים אלא לצורך גבוה וצורך עמו ישראל, ולא לצורך עצמו כלל... ולפחותים הקדושה צריכה להיות ממה שהם באותו דרגא עד שלחוטב עצים ושואב מים, אשר אין לפניו בלתי גויתו ואדמתו באה מצות קדושים תהיו, שיהיה מובדל ממה שהוא. ובודאי לפי זה יובן שמה שלזה יחשב קדושה לזה יחשב בלתי קדושה, וצריך להבדל מזה.
השם משמואל מסביר שיש שני סוגי אנשים שבונים את בית המקדש. האחד בונה את המקדש לכתחילה, ללא נפילות וללא אמצעים ובאמת אדם כזה, כמשה רבנו, דבוק תמיד בשכינה. אך יש סוג שני של בוני הקודש והם אלה המתקרבים לקדושה לאחר נפילותיהם, וכך כל אדם מתעלה ומתקדש בדרך המתאימה לו ובנסיונות העוברים עליו.
ועשו לי מקדש
בשירת הים נאמר: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו יז), ובפרשתנו כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה ח). לכאורה זו סתירה, שהרי בפרשת בשלח נראה שהקב"ה בונה את המקדש בעצמו ואילו בפרשתנו יש ציווי על בני ישראל לבנותו. את השאלה הזו שואל גאון ישראל רבי שלמה קלוגר זצ"ל ומשיב כך:
דמאמר "ועשו לי מקדש" הווי כעין חזרה ממאמר "תביאמו ותטעמו". ולפי זה יש לבאר, דתחילה כשהיו ישראל יוצאי מצרים ולא חטאו בעגל, היה רצונו יתברך לעשות מיד מקדש של אש, כמו שיהיה לעתיד לבוא – לזה לא היה ראוי רק בארץ ישראל ולא במדבר. לזה אמר "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'", ואז יהיה "מקדש ה' כוננו ידיך", יהיה מעשה שמים של אש.
אך שחטאו בעגל, אם לא היה ה' יתברך משרה שכינתו מיד בתוכם היו נשרשים ח"ו בחטא לכך הקדים הוא יתברך, להשרות שכינתו מיד, אך אז לא היו ראויים למקדש מעשה שמים, לכך אמר "ועשו לי מקדש" – שהם יעשו. אבל לעתיד לבוא יהיה בנין בית המקדש בידי שמים כמו שהיה רצונו יתברך מתחילה בשעת יציאת מצרים. זה מה שאומרים "בנה ביתך כבתחילה", שיהיה כמו בתחילה כשיצאו ממצרים.
ר' שלמה קלוגר מסביר שהקב"ה רצה להשרות את שכינתו מלמעלה ולבנות את המקדש בידי שמים, אך מפני שחטאו ישראל בחטא העגל היה צורך לאחיזה של קדושה על מנת להציל את עם ישראל משקיעה בטומאה, ולכן ציווה הקב"ה על בניין המקדש בידי אדם למרות שזו אינה המדרגה העליונה. לעתיד לבוא, כאשר נזכה למדרגה שלימה, יבנה המקדש בידי שמים ותהיה השראת שכינה במדרגה המעולה. לעומת הסברו של ר' שלמה קלוגר, ר' דוד פארדו זי"ע מסביר בספרו 'שושנים לדוד', ש"זכו" פירושו בניית המקדש בידי אדם. דהיינו, אם זכו – יבנו את המקדש בידיהם, ואם לא זכו – יהיה מקדש משמים. שתי השיטות האלו מייצגות מחלוקת ידועה, הלכתית ורעיונית, בדבר בניית בית המקדש השלישי.
אפשר ליישב את שתי השיטות ולומר ש"זכו" לשון הזדככות, כפי שמבאר הבעש"ט, ואם נזדכך ונתקדש וכך נתחיל את בניית המקדש, ירד אליו גם בית של אש. אך אם לא נזדכך, יצטרך הקב"ה להקדים אותנו ולבנות את בית המקדש בעצמו על מנת שלא ניפול לגמרי ברשת הטומאה.
יש שני סוגי מקדש, של פרשות תרומה-תצוה ושל פרשות ויקהל-פקודי. שני המקדשים האלה מקבילים לשני סוגי האנשים הבונים אותם, עליהם דיבר השם משמואל. עם ישראל זקוק לשני המקדשים והאנשים האלה. יש מקדש שנבנה על ידי כיסופים ראשוניים שהתעוררו לכתחילה, ויש מקדש שנבנה דווקא על ידי הזדככות מנפילות, ואסור להתייאש מהנפילות האלו מפני שדווקא הן מעוררות כיסופים גדולים.
זו עבודתו של חודש אדר – א' דר, וכפי שהתבאר בספרי חסידות שבחודש זה א לופו של עולם דר ומשרה את שכינתו בעולם. השפת אמת זי"ע מסביר שעבודת בניית המשכן היא גם עבודה פנימית ואישית הנוגעת למשכנו של כל אחד ואחד. הקדושה בבית יכולה להתבטא בכל דבר הנמצא בבית, לא רק בארון ספרי הקודש אלא אפילו בתמונות התלויות על קירות הבית, המבטאות מי הם הנושאים או הגיבורים אליהם עיני הדרים בבית נשואות. כל אחד יכול וראוי לעשות את ביתו משכן להשראת השכינה. יהי רצון שנזכה להכין את ביתנו וגופנו להיות ראויים להשראת שכינתו בתוכנו.
^ 1.דוגמא חשובה לכך היא פירוש הזוהר על הפסוק "וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם" (במדבר יג כג). רש"י, על פי הגמרא בסוטה, מסביר את השניים כשמונה אנשים המחזיקים שני מוטות וציור זה נחרט במוחותינו מילדות. אך הזוהר מסביר ש"שנים" אלו יהושע וכלב שהחזיקו את האשכול והיו ה"צמד" הידוע מתוך התרים את הארץ. כנראה שמשרד התיירות נוהג במנהגיו כדברי הזוהר ולכן הסמל שלו מעוטר בשני אנשים הנושאים מוט עם אשכול...
^ 2.פעמים רבות יש קשר הדוק בין דברי הרמב"ן לדברי הזוהר. פרופסור ישראל תא-שמע כתב ספר בו הוא עוקב אחר הקבלות בין הרמב"ן לספר הזוהר. כרשב"י, גם הרמב"ן היה אישיות של קודש ארצישראלי מובהק המשלב בתורתו שמים וארץ.
^ 3.אלה הן תמצית דבריו של הספורנו: "לא תעשון אתי אלהי כסף" - ומאחר שראיתם שאין אתם צריכים לאמצעיים להתקרב אלי, לא תעשו אתי כאלה לאמצעיים; אלא "מזבח אדמה תעשה לי" - וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה; "אבא אליך וברכתיך" - לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך (שמות כ כ-כא); וזה בעצמו באר באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך, אבל עתה יצטרך לכהנים... והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמו (שמות כד יח).
^ 4.לפני מספר שנים שהיתי בשבת בבני ברק, והגעתי לבית מדרש של בעלז מספר שעות לפני כניסת השבת על מנת ללמוד לפני התפילה. בבית הכנסת ישב יהודי לבוש בבגדי שבת ולמד בהתמדה כהכנה לשבת. התפעלתי ממנו מאד ואמרתי לו שאני מתארח בבית של מישהו אחר ולכן אני יכול להרשות לעצמי ללמוד לפני שבת, אך כיצד יכול יהודי להגיע לבית הכנסת שעתיים לפני שבת בשעון חורף וללמוד כך בנחת? אותו יהודי ענה לי שזו לא שאלה כלל, הוא החליט שהוא יכול מפני שזו הנקודה שמחזיקה אותו בכל השבוע ולכן בכל שבוע הוא מזדרז בהכנות לשבת ומקבל את פני השבת בלימוד מתוק לפני תפילת מנחה.
הרב דוד דודקביץ'
רב היישוב יצהר וראש ישיבת רועה ישראל ביצהר
עניני החג נָגִיל וְנָשִֹישֹ בְּזֹאת הַתּוֹרָה - רִנָּה של תורה
תיקון ליל שבועות וקישוטי הכלה - שיחה לחג השבועות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
