בית המדרש

  • כרך א'
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

כרך א' שיעור י"א

תקופת יהושע

משמעות הכניסה לארץ ישראל; יהושע מממש החזון; בעיית הזהות הלאומית; ערי הלוויים; תקופת המעבר.

undefined

תשס"ה
10 דק' קריאה
משמעות הכניסה לארץ
חז"ל אמרו, שאלמלא חטאו ישראל, היו ניתנים להם חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, מפני שבו עניינה של ארץ ישראל 1 . כוונת חז"ל הייתה שאלמלא חטאו ישראל בכל חטא שהוא, היה די בתורה וספר יהושע. ומכיוון שחטאו, באו הנביאים והוכיחו אותם. כלומר, הנבואה נתפשת כתוכחה וגם כנחמה על התוכחה. ישנן שתי דרכים להוכיח: הראשונה היא לומר דברים קשים, והשנייה היא לנחם, ומתוך כך מבין האדם שאם מנחמים אותו - מצבו לא טוב. בכל אופן, שלמות העניין הוא חמישה חומשי תורה וארץ ישראל.

ראינו, שמבחינת השלבים ההיסטוריים בהתגבשות העם ועיצובו, תקופת המדבר היא תקופת התורה, ודור המדבר נקרא דור דעה. העם היה קיים בפועל, אך דאגות הפרנסה, הביטחון, המשטר, החקיקה והשיפוט לא היו על כתפי העם. ענני הכבוד, עמוד האש, המן, המים, משה כמחוקק ושופט מפי השכינה, הביטחון שהיה על סמך ההבטחה: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" - כל זה הכשיר את המציאות לקבלת התורה, עדיין ללא התנסות מעשית לקיים את התורה בפועל, במציאות רגילה. כל המציאות כולה הינה ניסית, והיא מאפשרת לקבל את התורה ללא טרדות ותירוצים, כגון: 'אנחנו לא יכולים, כי אנחנו צריכים להלחם. אנחנו לא יכולים, כי אנחנו צריכים לחרוש, לזרוע ולקצור'. העם לא היה צריך למנות אנשי פרלמנט, שופטים, כלכלנים וכדו'. כל צרכיו סופקו מן השמים. העם היה צריך רק לקלוט את המציאות הזו של תורה בישראל כתשתית לעיצוב הזהות הלאומית והתרבות הלאומית. אמנם, גם במדבר היו חטאים ובעיות, אך הן נבעו מהמציאות הניסית הלא רגילה, שאנשים רגילים הוטלו לתוכה, ומהקושי שלהם להסתגל למציאות כזו. וכעת, לאחר 40 שנה במדבר, לאחר שהעם הסתגל למציאות ניסית, נדרש העם לעבור למציאות רגילה. העם עמד להיכנס לארץ, וכל אותן בעיות יומיומיות שלא היו קיימות במדבר, צצו פתאום: כיבוש, חלוקת הארץ, שבעיקרה היא בעיה כלכלית של עיבוד שדות ובניית בתים. שאלת המשטר היוותה גם היא בעיה לא קטנה: בתקופת המדבר שכן המשכן באמצע המחנה, והשבטים שכנו מסביבו. היה ברור לגמרי למי לפנות בשאלה ולמי לבוא בטענות. כעת, יש להתחיל הכל מחדש. ומאין יבוא הפתרון לעם? מי יוכל לעזור להם?

יהושע מממש החזון
יהושע, שהיה עוזרו של משה, "נער לא ימיש מתוך האוהל" 2 , שקלט לתוכו את כל עוצמת התורה והמנהיגות של משה, וידע באופן ודאי עד כמה חשוב שהתורה, שנתקבלה במדבר, תהיה מיושמת כעת, מתמנה למנהיג לאחר מותו של משה. עם זאת, יהושע הוא לא משה. חז"ל בטאו זאת בצורה ציורית: "פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה" 3 . משה, מבחינה מסוימת, הוא המקור לאור, לחום ולאנרגיה. הלבנה משתמשת באור שקלטה מהחמה, ומאירה על ידו. זהו אותו אור עצמו, אך הוא עבר דרך מקום אחר והתמעט. להתמעטות הזו יש צד חיובי וצד שלילי. הצד השלילי הוא, כמובן, התמעטות האור. לעומת זאת, לפעמים, מעט זה טוב יותר. למשל, בבדיקת חמץ: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר" 4 . מדוע בודקים את החמץ בלילה, לכאורה עדיף לבודקו ביום, כאשר יש אור רב יותר בחוץ? ובאמת, אור הנר לא יכול להתחרות באור השמש, אך בחושך, כאשר הנר מאיר על פרט מסוים, אותו פרט בולט יותר. לעומת זאת, אור השמש מאיר את המציאות בכללותה, אך לא תמיד את הפרטים. כלומר, אם במדבר, על ידי דור דעה, נתקבלה התורה והובנה כאור כולל של המציאות בכללותה, הרי עכשיו הגיע שלב היישום של הפרטים. כעת יש לקיים, בפועל, את המצוות התלויות בארץ. יש למנות, בפועל, את המפקדים ולהלחם לפי כללי המלחמה. צריך, בפועל, לחרוש, לזרוע, לקצור ולהסתדר איש עם רעהו, לפי ציווי התורה. להבדיל ממרומי הכלליות והעוצמה האדירה של קבלת התורה והעיסוק בתורה - שהוא מעין שעשוע אינטלקטואלי ותענוג צרוף - הרי שכעת הפרטים, שמובלטים ע"י מיעוט האור, תופשים את המקום המרכזי בחיי העם. זהו דבר מאוד לא פשוט, משום שכאשר מתמודדים עם הרבה מאוד פרטים, מאבדים, לעיתים, את התפישה הכוללת. ובאמת, זו אחת הבעיות שמלווה אח"כ את העם בארצו. פרטים מסוימים בתורה נעשו, אך לא תמיד קיימו את כל התורה. הנאמנות הכוללת לא תמיד באה לידי ביטוי. דוגמא לכך, המצב המשונה של עבודה זרה בשיתוף: מחד גיסא, קיימו את המצוות ובאו לבית המקדש, ומאידך גיסא, עבדו גם עבודה זרה, ולא ראו בכך סתירה כלשהי, כאילו אמרו: 'כך עושים במשכן וכך עושים בבית'; וכאילו פרט אחד לא סותר את הפרט השני. יש להתייחס אל הקונקרטי, המעשי והפרטי בחיי היום יום של העם בכללותו, של כל שבט ושבט ושל כל יחיד ויחיד. זהו עקרון חדש, שנוצר עם הכניסה לארץ ישראל. וזוהי כוונתם של חז"ל, שאמרו שאלמלא חטאו ישראל, היו ניתנים להם חמישה חומשי תורה וספר יהושע, שבו עניינה של ארץ ישראל. אין כוונתם שספר יהושע היה ניתן בגלל שבח הארץ ואהבת הארץ בלבד, אלא שהתורה לא שלימה ללא השלב של הקיום הארצי, השלב שבו ארץ כנען הופכת לארץ ישראל, שבה התורה מתממשת בכל דבר ועניין. ספר יהושע הוא תוספת מהותית מאוד לחמישה חומשי תורה, ובעצם, הוא המשלים שלהם. זהו המיעוט שיש ללבנה לעומת החמה, ההארה שהיא קונקרטית - ולא כללית - אך יש לה יתרון, מפני שהפרט משלים ומממש את הכלל, ולא עומד כנגדו. אמנם יתכן שהחיסרון יגבר והפרטים יעמדו כנגד הכללים היסודיים. בעיה זו אכן הייתה קיימת בכל תקופת השופטים וגם בתקופת המלכים בימי בית ראשון.

בעיית הזהות הלאומית
בעיה נוספת, שעמדה בפני העם, הייתה גיבוש הזהות הלאומית והתרבותית. עם ישראל היה עם חדש, עם שתפש את עצמו כעם, מבחינה חיובית, רק במדבר. במצרים עם ישראל היה שונה. המצרים התייחסו אליו באופן מפלה לרעה ולא קבלו אותו, ולכן העם תפש את עצמו כעם רק מבחינה שלילית. הם התוודעו לחיוב שבשוני רק במדבר, כאשר נוצקה משמעות חיובית לשוני שלהם, וכאשר השוני התבטא בגדולה, בניסים ובמתן תורה. העם התוודע לערך החיובי שבו, אלא שהיה זה רק השלב העוברי לפני ההבשלה לכדי התמודדות של ממש. כעת העם נכנס לארץ, לסביבה שיש בה עמים אחרים, תרבויות ודתות שונות, וההתמודדות הופכת להיות לא רק במישור הביטחוני, כלכלי ומדיני, אלא גם במישור התרבותי. עם ישראל הוא עם צעיר, ולכן ההתמודדות העיקרית שלו היא במישור של גיבוש הזהות הייחודית לו. במשך ההיסטוריה היו עמים, שכבשו שטחים ועמים אחרים, אך נכבשו ע"י התרבות המקומית, ובעצם נטמעו בתוכה. זהו ניצחון צבאי, אך תבוסה תרבותית. זו השאלה שעמדה בפני עם ישראל בכניסתו לארץ: האם עם צעיר, שאין לו מסורת תרבותית רבגונית ומפותחת, שאינו עם של חקלאים, בעלי מלאכה, סוחרים או כל עיסוק אחר, ושהיה עד לפני 40 שנה עם של עבדים נרצעים, יוכל להתמודד מבחינה תרבותית עם העמים הקיימים בארץ, שהיו בעלי תרבות מפותחת מאוד? האם העם החדש הזה לא ייטמע בתוך העמים שהוא יכבוש? העמים, שישבו בארץ ישראל לפני הכיבוש, אמנם ישבו בערים-ממלכות נפרדות, אך התרבות שלהם הייתה זהה, פחות או יותר, עם שינויים קלים על פי מיקומם הגיאוגרפי ותנאי האקלים. ובאמת, בחפירות ארכיאולוגיות נמצאה ירידה דראסטית בתחום עיבוד המתכות, במבנים ובסממנים אחרים של תרבות חומרית עם הכיבוש הישראלי. לא בכדי, ההתרשמות הכללית של המרגלים מארץ כנען היא חיובית. זו ארץ מעובדת, הנותנת פריה בעין יפה. יש ערים בצורות, דהיינו ישנה תרבות של בניה. גם מיקומה של ארץ ישראל במרכז - בין הממלכה הדרומית, מצרים, לבין הממלכה הצפונית, ארם נהריים, שהיו מפותחות מאוד מבחינה תרבותית - השפיעה על התרבות המקומית.

התרבות בארץ ישראל יצרה אתגר ופיתוי רב עוצמה לשבטי ישראל, שאכן התפתו ועבדו עבודה זרה, והלכו בדרכי האמורי והכנעני כדי להצליח. עם זאת, המניע לעבודה זרה לא נבע מרשעות לשמה, ולא היה רצון לעבור על דברי התורה בכוונה תחילה. אדם שהוא נחות בתחום מסוים, ומגיע למקום ששם התחום הזה מפותח יותר - ברור שירצה להצליח על ידי התדמות לדגם המוצלח הקיים. עם ישראל ראה שהיבול של הכנענים טוב יותר, שהם מעבדים מתכות ובונים מבנים טוב יותר ממנו, ולכן רצה ללמוד מהם. הכנענים, כמו כל תרבות אחרת בעולם, קשרו את הצלחתם המעשית ואת המיומנות שלהם במלאכות שונות ובכלכלה, עם הערכים והמסורות שלהם. על פניו, נראה לאנשים שדבר אחד תלוי במשנהו (ובמקרים רבים זה באמת נכון). לחקלאי הכנעני היה ברור, שההצלחה שלו בצמיחת היבול קשורה לכך שהוא הקריב פירות לאליל. ההצלחה בפריון וילודה, על פי התפישה המקומית, הייתה קשורה להקרבת ילד אחד למולך. אמנם ילד אחד מת, אך הוא יפוצה בכמה אחרים. כלומר, ברור שמיומנויות קשורות בערכים של מוטיבציה ותפישת עולם, שבה כל העובדות השונות ופירושיהן הן מקשה אחת. הרובד המוסרי, הרובד הרוחני-תרבותי והרובד החומרי קשורים זה בזה. שאלת הזהות התרבותית-לאומית היא שאלת מפתח בהקשר להתמודדות עם תרבויות אחרות. שאלה זו עומדת כמבחן בפני עם ישראל שנכנס לארץ. זהו החלק של הארציות, הקשור להתמודדות עם מה שנעשה כבר בתחומים האלה. עם ישראל כבר אינו עם בודד בסביבתו, כפי שהיה במדבר. בארץ השתכנו עמים עוד לפניו, וקיימים עמים לידו - שהם בעלי הצלחות וניסיון בתחומים שונים. עם ישראל היה חייב לקבוע כללים ולפתח ערכים של התנהגות. לא יכולה להיות רק עוינות או רק ידידות, רק הרגשת כבוד או רק הרגשה של בוז. עם ישראל נכנס למורכבות הגדולה ולמצבים המתחלפים שבחיים הארציים. זו גם הסיבה שספר יהושע נפתח בהנחיה הכללית של "רק חזק ואמץ" 5 - 'אתה והעם עומדים בפני מבחנים ארציים, "חזק ואמץ" במבחנים הצבאיים, במבחן מימוש התורה בארציות ובמבחן גיבוש הזהות היהודית-לאומית'. לעם ישראל יש תורה, וכעת צריך גם חוזק ואומץ כדי לקיים אותה. זוהי הצוואה שיהושע, כמנהיג ומפקד עליון, מצווה בפועל את העם. יהושע מתמודד עם השאלה הצבאית, דהיינו הכיבוש, ועם שאלת חלוקת הארץ לנחלות. כמו כן, הוא גם קובע את ערי הכוהנים והלווים. בכל המעשים הללו אנו רואים את המעשה הארצי המונחה על ידי העיקרון הרוחני, דהיינו התורה. אמנם, גם אצל יהושע היו ניסים, כגון מעבר הירדן, "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" 6 , אך הם היו רק סיוע. המלחמה עצמה הייתה מלחמה. בעצם, הניסים נועדו רק לאמור שעם ישראל לא נעזב לגמרי, אך הוא חייב להלחם.

ערי הלווים
גם להתנחלות עצמה, שנעשתה על ידי גורל, כלומר על ידי בקשת סיוע מהשמים, וגם לקביעת ערי הכוהנים והלווים - יש משמעות רבת פנים. ראשית, ההגדרה מחדש של שבט הלוי. למרות כיבוש הארץ והארציות, שבט אחד, כפי שנקבע במדבר, נותר ללא נחלה וללא תפקיד ביצועי-מעשי הקשור לארציות. הוא נותר חוליית הקשר בין המעמד הראשוני של מתן תורה וקבלת התורה על ידי העם לבין המעמד העכשווי של החלת התורה בארץ. שבט לוי קשר את העם לעניין קבלת התורה.

בנוסף לכך, ערי הלווים והכוהנים הינן בעלות משקל מוסרי-חוקתי של ערי מקלט לרוצחים בשוגג. במילים אחרות, לשבט לוי ישנה אחריות לרמתו הרוחנית-חינוכית של העם. הסיבה לרצח בשוגג, כלומר לסוג של רשלנות הנוגע בחיי אדם, נעוצה במידה רבה באווירה המוסרית-ערכית של החברה בכללותה, ובעניין זה מופקדים הכוהנים והלווים ששפתיהם ישמרו דעת ותורה ילמדו מפיהם 7 . ההבחנה בין רוצח במזיד לבין רוצח בשגגה - היא הבחנה במניע, למרות שאין הבדל בתוצאה החמורה, ולכך יש משקל מבחינת הענישה. לרוצח במזיד אין מקלט כלל, גם אם הוא אוחז בקרנות המזבח - "מעם מזבחי תקחנו למות" 8 , יש להוציא אותו ולבצע את החוק. אבל אם הרוצח הוא שוגג, יש לו מקלט. אמנם, חייו אינם ממשיכים להיות כרגיל, שהרי בכל זאת מישהו נהרג על ידו, אך זה לא אותו העונש. הרוצח הולך לשבט הרוחני והמרומם שבעם כדי לחסות בצילו. נשאלת כאן שאלה נסתרת: אם האדם אחראי למעשיו והוא מזיד - אנו יודעים שהוא החליט להיות רשע וביצע את זממו. עליו האחריות, והוא ייענש ויעקר מן העולם. אבל מהי הסיבה של רצח בשגגה, הרי הוא לא רצה להיות רוצח? אם כן מהי הבעיה? מדוע זה קרה? התורה נותנת דוגמא של "ונשל הברזל" 9 , דהיינו יש כאן אלמנט של רשלנות מצד הפוגע. מצד אחד, נכון שאי אפשר להטיל את מלא האחריות על אותו אדם, שהרי הוא לא החליט לרצוח. אך מצד שני, מישהו נהרג. כלומר, ישנה בעיה כוללת יותר, והיא הבעיה החינוכית, הבעיה הערכית-חברתית. היחס לחיי אדם נעשה רופף. האדם לא בדק את הגרזן שלו כראוי משום שלא היה מספיק אכפת לו, שהרי אם הוא היה חרד יותר לאסון שעלול לקרות, יתכן שהאסון היה נמנע. זהו עניין ערכי-מוסרי, ולא רק טעות בשיקול הדעת האישי שלו. מכיוון שדבר זה נעוץ בערכים הקיימים בחברה בכללותה, יש כאן תביעה כלפי הכוהנים והלווים. הרי הם מקבלים תרומות ומעשרות, את השוק, הלחיים והקיבה, ולכן הם צריכים לטפל באנשים אלה, שצריכים לגלות לערי המקלט ולהתנתק מכל מה שהיה להם עד היום: מביתם, נחלתם, רכושם ומשפחתם.

פן נוסף בערי הלווים הוא הכרזה כוללת מבחינת עם ישראל ומבחינת עמי הסביבה, שיש בארץ ריכוזים של תורת ישראל. אם עד עכשיו עבודה זרה ומקדשי אלילים היו פזורים תחת כל עץ רענן, הרי שמעתה נקבעים גם מוקדי התורה והיהדות. העם כולו צריך לתחזק את המוקדים האלה. זהו עניין כלל לאומי, הקשור לגיבוש הזהות הלאומית.

תקופת המעבר
ניתן לומר, שתקופתו של יהושע היא תקופת מעבר, מפני שיש בה התחלה של משהו חדש, אך היא עדיין מוארת מתקופת המדבר. יש בה אנשים, שחוו את מעמד הר סיני ואת תקופת המדבר, וגם הם נכנסים לארץ. המלחמות של עם ישראל הן מלחמות בפועל, אך הן מלוות בסיוע גלוי מן השמים. גם חלוקת הנחלות, שהתחילה בימי משה בעבר הירדן, מהווה מעין המשכיות בארץ ישראל. מעמדם של שבט לוי והכוהנים נקבע כבר במדבר, אך יהושע מאשר אותו מחדש ונותן לו תוקף, כאשר הוא ממלא את הצו של ייחוד ערים לכוהנים וללווים לצרכים שהוזכרו לעיל.

יהושע עצמו חווה את כל תקופת המדבר, ומהווה, כאישיות, גשר בין תקופת המדבר לתקופת הארציות הממשית בארץ. זו הסיבה שלכיבושו של יהושע יש ערך עקרוני, שהרי המלחמה על הארץ לא נסתיימה, כי גם בתקופת השופטים והמלכים הראשונים, שאול ודוד, נמשכות המלחמות עם אותם העמים שהיו פה. כיבושו של יהושע, אם כן, היה היאחזות, חלוקה עקרונית והצבת יעדים לשאר הדורות. בפועל, אמנם, הדברים נמשכו, ואף הסתבכו. כל אותן בעיות פוטנציאליות, שבימי יהושע היו בבחינת אתגר, הפכו להיות מציאות קשה ומסובכת שיש להתמודד עימה, בימי השופטים, ובמשך מאות שנים. בבעיות אלו אי אפשר להאשים את יהושע באופן אישי, כמו שאי אפשר להאשים את משה בחטאי בני ישראל במדבר. אמנם, אין זה אומר שאין עליהם אחריות כלל, שהרי גם חז"ל ראו במנהיג אחראי במשהו על דרכו של הדור. גם משה וגם יהושע יודעים שיש עליהם אחריות למצבו של הדור, ומנסים לעשות כמיטב יכולתם. האשמה היא בחטאי העם, ולכן במידה שיהושע הוא חלק מהעם, יש גם אחריות עליו. קשה לומר, בראיה לאחור, שאילו יהושע היה נוקט פעולה מסוימת, אזי מצבו של העם היה טוב יותר. כאשר העם לא רוצה - הוא לא ישמע, וכל מנהיג עומד מולו חסר אונים. על המנהיג לעשות את כל מה שביכולתו לעשות, אך העם יתנהג כמו שהוא רוצה. המנהיג לא יכול להכריח את העם ולכפות עליו את דרכו. הקב"ה יכול להכריח, ובדרך כלל הוא רק מנחה ונותן סימנים. יותר מזה אי אפשר לעשות. זוהי הבחירה החופשית. המציאות היא בעלת פיתויים ואתגרים, והם יכולים תמיד להתממש לשני הצדדים: או שעומדים בפיתוי, והופכים את האתגר לכוח מניע לעשייה טובה או שלא עומדים באתגר ונכשלים. תפקידו של המנהיג הוא לעשות הכל כדי שהעם יבחר באפשרות הראשונה. אם המנהיג נכשל בניסיונותיו, חטא העם הופך להיות הרבה יותר חמור, שהרי כל מה שהיה צריך להאמר - נאמר, וכל מה שהיה צריך להיעשות - נעשה, ולמרות הכל העם בחר בדרך הקלוקלת. זוהי גם תוכחת הנביאים בשלב מאוחר יותר: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" 10 . שור וחמור לא מביעים נאמנות לבעליהם בגלל ערך מוסרי, אלא משום שהם יודעים היכן מונח האוכל שלהם, ולשם הם הולכים. ואילו "ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" - אין אפילו הכרת תודה בסיסית למי שהביא אותך לעולם, שמר עליך וכלכל אותך. אפילו הכרת תודה של שור וחמור אין לעם ישראל. הרבה יותר קל לעם ישראל לחיות תוך הדחקה ושכחה של מה שהיה. הם מתעלמים מניסיון העבר, וחיים באשליה ש"הכל בסדר".

מאידך גיסא, הפוטנציאל של הבחירה בטוב, גם הוא התממש בדורות שלאחר יהושע: הסתיים כיבוש הארץ, נבנה המקדש, הוקמה המלוכה, נביאי ישראל האירו את אופק האומה בדברי חזון, נחמה והשפעת דבר ה' החי ליחיד ולכלל.


^ 1. נדרים כב, ב: "אמר רב אדא ברבי חנינא: אלמלא (לא) חטאו ישראל - לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא."
^ 2. שמות לג, יא.
^ 3. בבא בתרא עה, א.
^ 4. פסחים פרק א משנה א.
^ 5. יהושע א פסוק ז ופסוק יח.
^ 6. יהושע י, יב.
7. על פי מלאכי ב, ז.
^ 7. שמות כא, יד.
^ 8. דברים יט, ה.
^ 9. ישעיהו א, ג.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il